קסמים במערכת ההפעלה שלך

לפני כמעט שנה עברתי לאובונטו. זה לא היה פשוט וקל,בדיוק כמו הגירה לכל מדינה אחרת.

אני כותב עכשיו איזשהו מסמך שמתאר את החוויה של לגור ב"יקום אלטרנטיבי". לפעמים יש פלאים קטנים, שאתה לא מעריך באמת עד שאתה חווה אותם.

למשל המעבר משפה לשפה. קליק אחד, והופ – לא רק מערכת ההפעלה, אלא גם כל היישומים שלה (שבמקרה הזה, כוללים את כל מה שצריך – אופיס, מסנג'ר, מייל, שוא"ש, תוכנת עריכת גרפיקה וכו' ) מתחילים לדבר עברית, ערבית, פורטוגזית, כולל יישורים ושאר ירקות.

רוצים תוכנה שאין? לפני כמה זמן אבי החלונאי ביקש עזרה עם ציור של תרשים זרימה. הנוהל ידוע: לחפש בגוגל "Flow Chart", למצוא שלוש תוכנות, לגלות שכולן גרסאות דמו, למצוא איזה משהו של מייקרוסופט, להוריד את ה-Installer, לגלות שהתמיכה שלו בעברית לא משהו, וכו' וכו'.

להתקין תוכנה חדשה בלינוקס בכלל ואובונטו בפרט זה כל כך קל שזה שערורייתי.

בגלל שכל התוכנות הן חינמיות וחופשיות, פשוט נכנסים לתפריט "הוסף תוכנה". שם קטלוג של בערך… 16 אלף תוכנות עומד לרשותך, מסודרות על פי קטגוריות. כל אחת מהתוכנות האלה נבדקה (הן מסודרת ב-"חבילות" ) ועובדת הייטב עם המערכת הפעלה שלך, בלי התנגשויות. קליק אחד ואובונטו מתחברת לאינטרנט, מורידה את התוכנה, מתקינה אותה, ושמה אותה בתפריט המחולק בצורה הגיונית (נגיד "office applications" או "sound and multimedia"), בניגוד לגישת "הכל תחת "Applications" של חלונות. חיפשתי עורך קול. מרגע זיהוי הצורך ועד ההתקנה במקום הנכון עברו 7 דקות, כמעט ללא מגע יד אדם. כמובן שברגע שהתקנת תוכנה, היא מתווספת למערכת העדכונים המרכזית. אם יש דבר שמחרפן בחלונות זה מליוני ה-Update Managers שכל חברה נרקיסיסטית מרגישה צורך להתקין לך.

יש קטע כזה, אצל מהגרים, שהם מרגישים צורך, מדי פעם, להסביר כמה רע במקום מוצאם. זה מעט מאוס, ולצערי זו האסטרטגיה של חלק לא מבוטל ממיסונריי הלינוקס. אני כולה מנסה לשלוח גלויה, להראות את הנוף היפה, השונה, שיש כאן.

היום בכלל לא מוצאי שבת

למרות שיש תחושה מאוד עזה שכן.

1. מפגש הבלוגרים היה נפלא. הייתי בכמה כאלה, בעבר, והם היו דלוחים כמו תה… דלוח מאוד. זה היה שונה. יש לי נסיון לא קטן עם מפגשים עם אנשים מה"אינטרנטים", חלקו הגיע מכל מני מפגשי פורום, דוגמאת פורום אומנויות לחימה של תפוז. במקרה הזה, לכולם יש נושא משותף, ולפעמים אפילו תוכנית (במקרה של הפורום שלי – להרביץ אחד לשני). מאחר ולמפגש בלוגרים אין ממש נושא משותף, היכולת של כולם לתקשר להפליא, בחברה מעניינת, ואווירה נהדרת, היא לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. אנשים טובים. נהדר. כיף לפגוש את טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, עידן, יוסי, eln ליאור הנר, רוני יניב וכמובן, גם את יוחאי (שנשכח כי גנבתי את הרשימה ממנו) ותודה לצדיקים שהקלידו את כל השמות והלינקים, וללורנס ג' טסלר שהמציא את הקופי פייסט (מישהו היה צריך!).

The cat doll was just freaky.

2. מדרחוב נווה שאנן מזמן הפך להיות הדבר הכי קרוב שיש לתל אביב לצ'אינהטאון. יצא לי לבקר בו בעיקר בימי שישי, כשכל העובדים הזרים שותים בירה ו-"עדן" ו-"קשת", שתי המסעדות הפרסיות החביבות עלי, פתוחות ואפשר לאכול עש וסבזי. הטיול בלילה רק מקצין את המוזרות האורבנית הנפלאה של המקום. החללים הקטנים שבהם אנשים יושבים ושותים בירה וצופים במשחק, כשבחוץ מישהו שם שיפודים על המנגל, הזכירו לי את מנילה. החרדי שריקד לו לצלילי מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו לשולחן, כאשר חנות לפני וחנות אחרי מפרסמות "סקס" ו"פיפ שואו", הזכיר לי יותר מכל את השיר הזה.

אין כמו…

יום העצמאות תמיד מוצמד לזכרונות איומים על קצף, להקות של בני נוער פראיים, תחושה שמורכבת מ"מוכרחים להיות שמח" ו"מוכרחים להוציא את **כל** הצדדים של הישראליות בערב אחד, במיוחד המגעילים". מאחר ואני כבר לא בן 12, גם זיקוקים עושים לי את זה, רק בצורה מוגבלת, המסקנה היתה די ברורה.
נשארים בבבית.

השנה, משום מה, זה הלך אחרת. מסיבות שונות (שיתבהרו אולי בהמשך), הרגשתי צורך לחגוג. לפעמים העצמאות היא סתם תירוץ. מסיבת רחוב בפלורנטין, בלווית הננס האדום, שמתעקש להציג אותי בפני אנשים זרים בתור "הקולונל". צועדים במעלה רחוב פלורנטין, בואכה ויטל, וכל מה שמזמזם לי בראש, מתחת לסוגי המוזיקה השונים שבוקעים מהרמקולים שמפוזרים לאורך הרחוב הזה, זה שיר ההלל לתל אביב של אלון אולארצ'יק, מהעיבוד הבימתי (החמוד להפליא) ל"מקום אחר ועיר זרה". (בהסבה לשמאל, ובזמזום:) אין עוד מקום כמו תל אביב…

המסיבה עצמה היתה מופת לשמחה, נינוחות, מרחב. בהופעות רוק קורה לי המון שהפלישה הזאת למרחב האישי שלי הופכת אותי לעצבני, חשדן. בהופעות תמיד יש תחרות – מי יראה יותר טוב, יתקרב יותר טוב לבמה. אין נינוחות. מה שהדהים אותי זה שכל המסיבה, פשוט נהנתי. לא היה שום דבר מאיים, כולם חייכו מסביבי, לא הייתי צריך באף אחד על שום דבר. פשוט נפלא.

אחת התובנות המרכזיות והמדהימות שלי מהמסיבה הזאת, היא כמה קל ליצור חללים נפרדים, גם בלי בעצם לעשות שום דבר. בפלורנטין פינת ויטאל ניגנו Drum and Base חזק מאוד, והיו שם מאות אנשים. בויטאל פינת קורדוברו, ניגנו כמה חברים פאנק מקפיץ, בלייב. המרחק בין הרמקולים הגדולים של פלורנטין ובין אילו של קורדוברו היה אולי 150 מטר. אם היית בוחר למקד את עדשת תשומת הלב שלך לשם, היית בעצם שומע, בעוצמה די גדולה, גם את הדראם-אנד-בייס. אבל היכולת לתחום בעצמינו את המרחב שלנו, ולהכריז "אני פה, זה העולם שאני מגדיר", היא מופלאה בעיני.

דבר מופלא נוסף הוא התפתחותם של גזע אומפה-לומפאים תל אביבי. אנשים קטנים עם מריצות גדולות או עגלות תינוק, מלאות בתקוות או פחיות שתיה.

ולסיום, פלא נוסף הוא העובדה שהמסיבה הזאת נראתה בערך כמו הסיום של Big Fish – לאט לאט, אתה מבין שהקהל שמסביבך מוקף מהאנשים שמרכיבים את היום יום העירוני שלך. מוכר המיצים מהרחוב, זו מחנות התקליטים, ההומלס מפינת בוגרשוב וקינג ג'ורג'. כולם גמרו משמרת, ובאו לרקוד ברחוב.

(וכן מי היה מאמין, אבל כמעט הצלחתי להגיד, ברצינות, את המשפט "לא, עדיף אצלך – אצלי פשוט מתארח מתנקש פיליפיני בבית".)

שלל שרב (sensa השרב)

תל אביב/גבעתיים.

משהו באוויר.

מכשפות ברמזורים

קת'ולו בעצים

ובהכל, כמו שאומרים – לא נגענו. רק משיטוטים.

Businessmen, they drink my wine, plowmen dig my earth

בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.

יהודה מרגוזה 36, אפריקה.

יואב הצליח לחלץ הקלטה מההופעה של מאקלה בפורים.

האיכות סבירה מינוס, אבל ממש שומעים אותנו שרים. זמן קצר אחרי זה, איבדתי את הקול. היה שווה.

הקטעים:

1. אין מה לאמר

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/1.einmalomar.mp3]
2. בלי שם

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/2.hakela.mp3]

3. ים

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/3.Yam.mp3]

4. אילתור

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/4.Improv.mp3]

5. חאובי גאובי

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/5.haubi.mp3]

6. ציפורים

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/6.Tsiporim.mp3]

עוד מחסום נפל

עוד מחסום בדרך למחיקה טוטאלית של כל מוצרי מייקרוסופט ממחשבי הוסר.

מסתבר שאפשר לגשת ל-VirtualTau, המערכת הלא מאוד ידידותית ומאוד לא תקנית של אוניברסיטת תל אביב, גם לא מאקספלורר. אמנם השוא"ש הוא ילד טוב מדי, שאמרו לו שאם פוגשים ילדים רעים שלא עומדים בתקנים של W3C עדיף שלא לשחק איתם, אבל אופרה יודעת להיות גם מנומסת וגם ערסית.

כל שנותר הוא לסיים את היום בנצחון נוסף של כוחות האור, ולחגוג אותו במערה החשמלית בקריאת "אובונטו, אובונטו, אובונטו!" המסורתית…

קהילה

בעקבות כל הטאררם על שי טובלי בסוף השבוע (ללא ספק גורו דמיקולו בשקל), עדיין נשאר לי איזשהו שריד של שאלה.

בשנה האחרונה אני יוצא מעורי בדרכים שלא חשבתי או חלמתי שאעשה אי פעם, ומוכן לעשות "השעיית ספק" (SOD), לגבי אמונות מגוונות וערכים רבים שהיו מהבסיס הבסיסי ביותר שלי. כשאני מסיים את ההשעיה הנ"ל, פעמים רבות אותם ערכים חוזרים ומתבררים כבחירה הנכונה, אבל לפעמים גם לומדים משהו חדש או מקבלים פרספקטיבה על משהו, גם אם לא מסכימים איתו.

לגבי שי טובלי, אחד הדברים שהכי בלטו, בעיני, היה סיפור הקהילה. רוב מה שמאמיניו אמרו שם זה "עזבו אותנו בשקט ותנו לנו לחיות כקהילה". לבית הספר הפתוח והדמוקרטי אשר בקרבת ביתי, אשר יעל מלמדת בו היסטוריה ואודי עושה בו בתי ספר ליליים, קוראים "קהילה". מדובר במוסד יוצא דופן, במיוחד למי שגדל בחינוך ה"רגיל", ומתעסק עכשיו עם חינוך שהוא סוג של ההיפך מדמוקרטי. יש שם ילדים מאושרים שזוכים לחונך אישי ולומדים נושאים מגוונים עם מורים מעולים. יש שם אווירה שצריך לבקר כדי להאמין שהיא קיימת בבתי ספר. ויש שם נסיון ליצור… קהילה.
ומכאן, נדדו מחשבותי לקהילות בכלל. בעקבות המסע שאני עברתי בשנה האחרונה, נפלתי לי על קהילה. אנחנו לא גרים ביחד ולא לומדים עם מורה משותף, אבל את כולנו גיבשה בדם ואש חוויה מכוננת, וכולנו עוזרים אחד לשני, משתפים אחד את השני בחוויות שלנו, תומכים ואוהבים – לא בצורה עיוורת, אבל בהחלט מעבר למה שמקובל בעולם ה"רגיל", בין אנשים שהם לא "חברים קרובים", ולפעמים גם בין כאלה שהם כן.

חלק מהחברים שלי בטוחים שהצטרפתי לכת. חלקם בצחוק, חלקם בקצת פחות מצחוק.

ביקר אצלי חבר אתמול. הוא גר בתקוע ג'. הוא שאל אותי מי הם שכני, וידעתי לספר לו רק על 3 משפחות, מתוך ה-8 שגרות בבניין. ואני לא מרגיש עם זה לא נוח. טוב לי הספייס הזה, טוב לי שאני לא חי בשבט, והתיאורים של אחוזות פטריארכליות מהדרום הקדם-מלחמתי נראים לי כסיוט. אני בכנות לא ממש רוצה לדעת, ולא מרגיש על זה רגשות אשמה מנוכרים.
וככל הנראה אני לא לבד. בורגנות עוסקת, בין השאר, בהפרדה. קהילה היא דבר פולשני, במקום מסויים. היא דורשת את אותה הורדת הגדר (לבנה, פיקטית), אשר כל כך חשובה לבורגנות. ולכן אולי קהילות, כאלו אשר לא נבלעו מזמן במסגרת "המודלים המקובלים" של קהילה (קשרי חובה משפחתיים, או קשרי חברות מוגדרים הייטב, למשל), מהווים איום כל כך גדול. מה שמפחיד אותנו אצל שי טובלי זה לאוו דווקא שבודהה מדבר מגרונו, אלא שכולם פאקינג גרים ביחד ועושים כל מני דברים ביחד. זה מה שלא טבעי ומוזר שם.

במדינה שיש בה כל כך הרבה קבין של קודש, שמחלקים לי בצומת עיתונים של קבלה ויש פה איזה זרם, שרב מפורסם טען שהוא הדת הכי קרובה ליהדות, שמאמין שדוקטור מת לפיזיקה, עם חיבה לחלוקת דולרים הוא המשיח, בודהה זה קטן עלינו. זו הקהילה שמפחידה.

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!

קורות ממלכת עילם

תרבות-שוליים