גם סלקום אשמים בטבח של אתמול

לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.

Know Hope

ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).

כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.

המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.

כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?

פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.

כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.

נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד.  לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.

לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Know hope

Maybe we should

סוף התוכן (או: זונה צריכה כוס, לא צריכה להיות יפה)

חבר שלי, שעוסק בתוכן אינטרטי, התראיין לפני כמה ימים למשרה מחוץ לתחום. הוא נשאל על ידי המראיין מדוע הוא רוצה לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי. "כל העניין הזה של עיתונות מת". הוא השיב. המראיין סרב להאמין לו, ובמהלך כל שאר הראיון, חזר שוב ושוב לשאלה "אז למה באמת אתה עוזב?".

עד לא מזמן, התחושה שלי היתה שמדובר במין משהו אינטרנטי שכזה. עולם התוכן באינטרנט הוא היום הדבר הכי קרוב למודל "שוק העבודה" כפי ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש"ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב"וויז".

אבל מסתבר שאני לא לבד. יורם קניוק מרוויח שקל וחצי לכל ספר שלו שנמכר. זה עצוב. ואני לא חושב שהצעת החוק האנכרוניסטית והמגושמת של ניצן הורביץ בנוגע למחירים הקבועים של ספרים ישנו משהו. כי תוכן הפך לעוד מוצר תעשייתי. תוכן הפך לקומודיטי. התעשייה צריכה תוכן, כדי שיהיה משהו בין פרסומות. בסופו של דבר, בישראל יש קומץ של שולטים בתוכן, כך שאין ממש לאן לברוח. הגענו לסטטוס קוו – אנשים יצפו בתוכן כי למרות כל האלטרנטיבות – ערוצי לווין, ובלוגים והכל, עם כל הביזור המופלא של האינטרנט, עדיין מה שרוב האנשים צורכים זה התוכן שמוכתב מלמעלה. האסימון שנפל בשנים האחרונות, שם למעלה, זה שזה לא משנה מה התוכן הזה, ולכן לא צריך להתאמץ. אנשים יראו. זונה לא צריכה להיות יפה, אתם מבינים. היא צריכה לתת עבודה.

אז אפשר לפרסם טקסטים בלי מגיהה. עורך לשוני זה מיותר. אפשר להרגיש בסדר כשהכותרת הראשית שלך היא על בר רפאלי או על זה שאסטרולוגים טוענים ששדים יבלעו את השמש. כל עוד יש מקום לפרסומות, זה בסדר. אפשר להצהיר בריש גלי שאצלנו "לא משלמים על כתבות" או "אני מוכן לשלם לך 100 שקל לטור". העורכים שאומרים את הדברים האלה מתביישים. או לפחות התביישו בהתחלה. הם יודעים שזה לא מה שהתוכן שלך שווה, אבל זו הדירקטיבה מלמעלה.

איך נראה מבנה הכוח הזה? מי נותן את ההוראה? מי זה אותו "למעלה"? כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג'ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא "לא". בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.

ואם לשם זה הולך, אז יכול להיות שלא צריך. יכול להיות שכל המודל הזה של תוכן מסחרי, when taken far enough, פשוט לא עובד. אני מעדיף לכתוב את התוכן שלי כאן בחינם, מאשר לקבל עליו סכום מעליב.

יכול להיות שנצטרך למצוא מודלים חדשים, או אולי ישנים, לתמוך בתוכן שלנו, שלא דרך פרסומות ומפרסמים. יכול להיות שהיגע העת להחזיר את מודל הפטרון אה-לה מדיצ'י לאופנה. יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים. יכול להיות שצריך לאסור את הסרסורים. כי יש תחושה שלהמשיך ככה אי אפשר.  שמתקרבים לסוף. לסוף של התוכן.

בשירות הג'נטריפיקציה

מעבר הדירה היה סיוט. אין מילים אחרות לתאר את זה. מילא אם רק היה אריזה. הפריקה, המיזוג, הארגון מחדש של הבית, ומעבר לכל – הזיעה האינסופית. אני לא חושב שהזעתי ככה מימי. מדובר בזיעה מיוחד, שניגרת ממך, בטיפות, כשאתה סוחב דברים בארגזים כבדים, במעלה המדרגות. מזל שאני מתאמן בקומקומים.

לרחוב רש"י, בו שכנה הדירה שעזבתי, הגעתי לפני 6 שנים. ב-2003 איזור לב העיר כבר היה מזמן בשלב היאפי של תהליך הג'נטריפיקציה שלו. זה היה רחוק מאוד משינקין הבוהמייני של אמצע שנות התשעים. עם כל השם שיצא לשינקין והאיזור, מדובר בסופו של דבר ברובע די מנומם של תל אביב. שינקין עצמו מת ב-22:00 בלילה. אין אפילו פיצוציה אחת שפועלת 24 שעות, מלבד ה-AMPM, וכזה יש גם ברמת גן היום. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שהיה לי ליד הבית היה במרחק של רבע שעה הליכה נמרצת – הארמדילו באחד העם. חלק ניכר משכני לשכונה מורכב ממשפחות, שבחרו בגאון וגאווה לגור בלב העיר, למרות הכל. כשהגעתי, שינקין הוגש לי כבר, על מגש הכסף של רשתות אופנה וחנויות הסבון. של פעם, בטח של פעם.

עברנו לדרום. בין נחלת בנימין לנווה צדק. מטר מהכרמלית. אנחנו, חיילי הג'נטריפיקציה, יולי 09.

האיזור שקצת מזרחה מהכרמלית נמצא שלב וחצי לפני, במחזור הג'נטריפיקציה שלו. שני שליש מהבתים ישנים, מוזנחים קמעה. השליש הנותר, כולל זה שעברנו לגור בו, נבנו מחדש. בכל מקום זרועים שלטים של "קבוצות רכישה" ו"קבוצות קנייה". נווה צדק, שנמצאת בשלב ה-MILF של הג'נטריפיקציה התל אביבית, קרובה, אבל השוק והכרמלית עדיין מכתיבים את רוב הטון. יקח זמן עד שיפתחו פה חנות קונספט של פומה. לא המון המון זמן, אבל יש לנו עוד כמה שנים להרגיש חלוצים בכוח אשכנז, להנות מה"אותנטיות" של השוק ומהחנייה בלילה, גם אם שכר הדירה כבר מזמן לא מציאה.

הסיבה העיקרית לבחירה בדירה היתה הגג שלה. מרפסת מרשימה, שפונה מערבה. רואים את הים, רואים את המגדלור ביפו. לא המון ים, אבל מספיק. ויש בריזה. כל קונספט הבריזה נשמע לי תמיד מפוקפק מאוד, אני חייב להודות. חברו הטוב ביותר של הדוב הוא המזגן, ולא משנה כמה בני ציפר חושב שזה המצאה קולוניאליסטית. אחרי שבע שנים של מגורים בתל אביב, המשוואה היתה פשוטה – בחוץ חם, בפנים קר. הדיבורים האלה על "תל אביב נבנתה עם הגב לים, ואם היו בונים אותה נכון היה פה צונן וקריר" נשמעו לי מופרכים כמו דיבורי העיר הלבנה. בניגוד לאונסקו, אני חי בתל אביב, ואני יכול להעיד שהיא לא לבנה. אבל למרות הכל, אין מה לעשות. אני יושב עכשיו על המרפסת, וקריר לי. בעוד כשעתיים, יהיה לי אשכררה קר. לי. קר. בתל אביב. בחוץ. ביולי. זה בסדר. גם אני לא הייתי מאמין. לבנות על עיר לבנה במדינה מדברית זה קצת פנטזיה, אבל משב הרוח הזה הוא תזכורת חושית לתל אביב שיכלה היתה להיות. חבל שהוא לא עובד כשאתה סוחב ארגזים במעלה המדרגות.

קישון צדק

"ספר משפחתי", יחד עם הסימפסונים וגארי לארסון, הוא אחד מהדברים שהגדירו לי מה זה מצחיק, הבסיס שעליו נבנה חלק ניכר מחוש ההומור שלי. ספציפית – ספר משפחתי. מעבר להיותו שורש לחיבה העזה שלי לכ' במקום ק' במילים לועזיות (מרכסיסטי, סכס-מאנייק), והשימוש הבלתי נלאה במושג "מסטיק עם פסים", אחד הסיפורים החביבים עלי שם הוא הסיפור שלהם עם הנמלים. מטבחם של אפרים והאישה הקטנה מותקף על ידי נמלים, שחוזרות כנגד כל הסיכויים. אמנם בשלב מסויים קישון ואשתו שוטפים את המטבח בנפט, והנמלים נעדרות לשבוע, אך גם הזוג המאושר.

בשלב מסויים, בפרץ של יוזמה חוקרת, מחליטים בני הזוג לעקוב אחרי מקור הנחיל. "נעצרנו בגבול רמת גן. 'אישה', אמרתי לה, 'הנמלים הללו מגיעות מחוץ-לארץ!'".

אמר, ולא ידע מה הוא אומר. (ותודה לשפט, שגם הוא בעצם אחד האנשים שעיצבו את תפיסת המצחיק שלי, ושהאיר את עיני לפלא הנ"ל).

סיפורים, טלפונים סלולארים, ותוכנית הגרעין האיראנית

הערת המחבר: זה החצי הראשון של הרצאה שאני מעביר פה ושם, בפורומים שונים. החצי השני פורסם תחת הכותרת "סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים".

"קנו את סבון הפלא של נקה 7 – גם מנקה, גם מחטא, וגם מלבין את העור" – קריאה מעין זו נשמעת לנו אנכרוניסטית. כאילו יהיה נכון אם תופיע בכרזה בשחור לבן, מתקופת תחילת המדינה, או אפילו מוקדם יותר – כקריאה של סוחר נודד אי שם בערי המערב של צפון אמריקה, כאשר הוא מנסה למכור את מרכולתו.

אם נבחן את המשפט, נראה כי הוא מורכב משני חלקים – החלק הראשון הוא ה"מוצר" – יש סבון, והחלק השני הוא ה"סיפור" אשר מסופר על המוצר – הוא מנקה, הוא מחטא, והוא מלבין את העור. רוב האנשים נוטים לחשוב כי אחד נובע מהשני. למוצר תכונות בסיסיות, אינהרנטיות, ושיווק טוב (ולצורך העניין שיווק יוגדר כאן כ"סיפור הסיפור של המוצר"), מספר בשבחם.

בחלק זה של המאמר, אנסה לבחון את הטענה הנ"ל, על ידי בחינה של הסיפורים –  המסרים השיווקיים והפרסומיים של מוצר אחד בסיסי – טלפון סלולארי, לאורך זמן. למרות מגוון ההתפתחויות הטכנולוגיות אשר בהם התברך הטלפון הסלולארי, ניתן לאמר, על פניו, שהוא משרת בגדול את אותה מטרה אותה שירת לפני עשר שנים, ומטרה דומה, עם סייג הניידות, לזו אשר משמש הטלפון הנייח. בעולם של "מוצר" ו"סיפור", אך כך הדבר, האם סביר להניח שנראה סיפורים דומים או זהים בין החברות השונות?

להמשיך לקרוא

משענת ראש

במכוניות שלנו יש את משענת הראש הזו, המתכווננת. היא שייכת לקטגוריית ה"דברים שאנחנו בכלל לא מודעים לכמה הם פועלים", בחיינו. הרי אנחנו כמעט אף פעם לא מתרווחים ומשעינים את הראש לאחורה. אך מי שרוצה לנסות, מוזמן להסיר אותה למהלך נסיעה אחת, ולראות כמה פעמים הראש שלו נזרק אחורה, כמה פעמים היא צריכה לאמץ את שרירי הצוואר, הכתפיים, כדי לייצב אותו. ולמרות זאת, היא רחוקה מהמודעות שלנו, היא שקופה לנו, כמו השרירים המייצבים בגוף, שתומכים בנו.

חבר נפל השבוע, ואנחנו, החברים, נאלצנו לתפוס אותו. הנפילה הגיעה אחרי כמה חודשים מעורערים. לאותו חבר אין משענת ראש באוטו של חייו. אותה משענת שכל כך ברורה לרובנו, שתייצב אותנו אם נמעד קלות,שאנחנו בכלל לא חושבים עליה. ההורים שלנו, המשפחה שלנו. כולנו חושבים תמיד במונחים של רשת בטחון, אבל  רשת בטחון, זו שתופסת אותך שניה לפני התרסקות טוטאלית, גם חברים יכולים לפרוש, להחזיק.  אם תיפלי באמת, החברים הקרובים יתפסו אותך, כי נפילה אמיתית היא דבר גדול, מובחן. כשאנחנו נופלים פיזית, הידיים שלנו נשלחות קדימה לתפוס אותנו. אבל במעידות קטנות, השרירים הפנימיים, הטלפון הקטן לאמא או אבא לעצה, תמיכה או חילוץ קטן, מייצבים אותנו. וכשאין אותם, מעידות קטנות מצטברות מהר לנפילות גדולות.

הרגשת חוסר האונים מצד התופסים, היא קשה. כי גם אם יש הקלה ראשונית על זה שתפסת את הנופל בזמן, או קצת אחרי, עדיין ברור שרשת הבטחון לא מהווה תחליף למשענת הראש. וכשמביטים למעלה, מבינים שעם כל הכבוד למדינת הרווחה, אין יותר מדי גופים בסביבה שיכולים להוות תחליף לאותה משענת.

דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

מציאות מדומה

כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבימשקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

מאחורי הקלעים ולפני המסך

למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 

ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.

מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.

אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות  מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.

(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)