cthulhu

חוזרים לארץ

למרות שאני בארץ כבר כמה ימים, יש עוד סיפור אחד לספר באמריקה. אולי יותר מאחד, אבל עוד אחד במסע שלי.

נסעתי לי חזרה ללוס אנג'לס, דרך כביש מספר אחד. זה שבאמריקה, לא זה שעובר בשער הגיא. כולם הזהירו אותי שלוקח הרבה זמן, ואני קצת זלזלתי – כמה ארוכה יותר יכולה להיות הדרך? כביש מספר אחד הוא מהכבישים המסוכנים בעולם. או אחד היפים בהם – אני מתבלבל. כנראה ששניהם. הנסיעה היא לאורך קו החוף המערבי של קליפורניה – זה שמתנגש עם האוקיינוס השקט. והיא מהממת. האמריקאים, מודעים לכך, טרחו לשים תחנות עצירה כל כמה דקות. ולכן ההתקדמות היא בקצב של צב אפילפט שאוהב לבהות בים. נוסעים, עוצרים, מצלמים, נאנחים, מתניעים, נוסעים, עוצרים וחוזר חלילה.

כמובן שבמסגרת הנסיעות הארוכות שלי יצא לי להתוודע למגוון רחב של "מסעדות" מזון מהיר. אחד הדברים הכי מסקרנים לי באמריקה זה שיש שם המון דברים שפה פשוט אין. הכוונה היא לא כל כך למבנה האו"ם וכו', אלא התחושה שגם במלכת הגלובליזציה, יש כמה מגה-תאגידים שעוד לא הגיעו לכאן. באמריקה יש סוגי מכוניות שבכלל לא הייתי מודע לקיומן (מישהו שמע על מכונית שנקראת Saturn?). "היום הבינלאומי נגד מקדונלדס" הגיע לכאן, אבל אם יש יום נגד צ'אקי צ'יז, אף אחד עדיין לא שמע עליו בסלון מזל.

במסגרת הרשתות העלומות לישראלים, הכירו נא את ג'ק אין דה בוקס. זה כאילו מישהו החליט שלא מספיק ילדים חטפו טראומה מג'ק אין דה בוקס הצעצוע (או בשמו העברי "רוני קפצוני", ותודה לך וויקיפדיה), שצריך להרחיב את החוויה ולהפוך אותה לרשת מסעדות. הסמל של רשת המסעדות הנ"ל, או יותר נכון, הדמות שלה, הוא יצור מבעית בעל ראש עגול בצורת כדור פינגפונג, כובע צהוב מחודד, וחיוך של IT. כמו כן, ג'ק הוא מאנייק אורבני, שאוהב להתעלל במתחריו, וללבוש חליפות איטלקיות יקרות. יו דונט קנו ג'קאת כל הדברים האלה למדתי, כאשר עצרתי לאכול שם, והתברר שמישהו חשב על הרעיון האורווליאני של "Jack TV" – מעין "ערוץ טלוויזיה" שמשדר כל הזמן, את מעלליו של ג'ק. דור שלם, אני אומר לכם, דור שלם. הסיבה היחידה שבכלל חשבתי להכנס לשם, זה בגלל שגבי ניצן הזכיר אותם ב"פרא", ואיכשהו זה סיקרן אותי.
יש דברים שאני לעולם לא אבין.

ובלי קשר לכלום: לכו לראות את "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה. אני יודע שאני באיחור של כשלוש שנים, אבל עדיין – הם נפלאים, מצחיקים, שנונים, מרשימים, וחובבי ציפורים.

עברנו לצפון

בניגוד ליאפים המתגעגעים-למרכז-בטירוף למרות "שלוות הצפון" ומה שהם אומרים בשיר של שלומי שבן, החלטתי לעזוב. לא את המרכז, או את תל אביב (למרות שאם החוק הנ"ל יעבור, נראה לי שזה יהיה הזמן להתחיל להגר). לפני כמה ימים עזבתי את פייסבוק. הסיבה העיקרית שעשיתי את זה כי זה מטופש. פייסבוק זה כמו האינטרנט, רק מלא באנשים שפעם הכרתי בקורס מקרמה. כל הדברים שאנשים למדו כבר לא לעשות באינטרנט, כמו לשלוח לי דואר זבל או אזהרות ווירוסים או כבשים מטופשות, הם מרשים לעצמם לעשות בפייסבוק.

אז זהו עברנו לצפון. ואנחנו לא מתגעגעים.  רק מה, הנה המלצה לכל האנשים שרוצים לעזוב: אם יש לכם יום הולדת מתקרב, עשו זאת אחרי. רוב האנשים, כשהתקשרתי אליהם ואמרתי "תגידו מזל טוב", בטון פולני הומוריסטי, התגוננו וטענו שבעצם לא היה כתוב שום דבר בפייסובק. הקיץ של צוקרברג.

עיסקאות חבילה וסיבים אופטיים

עמדותיי לגבי עיר הקודש אינן סוד. אני לא מחבב את העיר, בלשון המעטה. למען האמת, אני מוכן להחזיר את החלק המזרחי של העיר רק אם גם יקחו את המערבי. עסקת חבילה. הרגשות, ככל הנראה, הדדיים. העיר הזאת עושה את מיטב מאמציה כדי לחבל באיכות חיי, לא משנה מה אני עושה כדי להתגבר על הנסיונות האלה. ה-GPS, למשל, שאבי רכש על מנת להתמודד עם סמטאותיה המפותלות, הפך, עת הגעתו לבירתו הנצחית של העם היהודי, ל-GPS מאנייק. זה נשמע בערך ככה:

GPS מאנייק: "פנה שמאלה… חחחחח…"

אני: "אררר… שמאלה? אין פה שמאלה!"

GPS מאנייק: "מחשב מסלול מחדש. פנה ימינה…"

אני: "אבל זה מאה שערים, זורקים עלי אבנים"

GPS מאנייק: "המשך לנסוע. תפסיק ליילל (חחחחח)…"

איבתינו ההדדית, שלי ושל עיה"ק, טרם הגיע למהלומות. עד אתמול, לפחות. אתמול ירושלים תקפה אותי. אמנם אפשר להגיד שספציפית מבשרת ציון תקפה אותי, אבל כולנו יודעים בשביל מי היא עובדת. בירידה ממבשרת, התחלתי להרגיש לחץ מסויים באוזני. זה קורה לי מדע את האויב - ירושליםדי פעם, בטיסות, צניחות חופשיות, צלילות, ירידות במעלית, סיורי מערות, ובעת הכנת חמין. לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת. התחלתי את סידרת הפיהוקים הקבועה שלי זו שגורמת לי להראות כאילו אני מתכונן לבלוע חציל שלם בבת אחת, אך ללא הועיל. הלחץ באוזניים נמשך ונמשך, גם כשהגעתי למישור החוף המבורך.

זה מעצבן. ביום חמישי בערב היו מגוון אירועים אליהם תכננתי להגיע, כשלושה במספר. אך במקום זה החלטתי לבלות אותו עם סיב אופטי באף.

ישנן, הרי, שתי גישות לטיפול בלחץ באוזן – גישת ה"פיהוק/לעיסת מסטיק", וגישת ה"פמפום עם האף". איכשהו, גישת הפמפום אף פעם לא עבדה לי. וגם הפעם לא. כשהגעתי הביתה, קראתי באינטרנט שזה מאוד מומלץ, אז התחלתי לפמפמם. וכמעט נפלתי על הרצפה – זה עשה משהו מאוד מאוד מאוד לא טוב לשיווי המשקל שלי. כמובן, שכך מצאתי את עצמי יושב עם סחרחורת בחושך, כי השעה היתה קצת אחרי סיב אופטי + אףשמונה בערב בליל כסת"ח הארץ, ולא נעים מהשכנים.

בעשר כבר היינו אצל רופאת המלר"מ, אני והננס. הרופאה היתה מהזן הסלבי, הקשוח, שלא לוקח שום סיכונים. היא הבהירה לי שיש לי דלקת חמורה באוזן, וייתכן ואאלץ לקבל עירוי אנטיביוטיקה, ואף כריתת פיטמה. הופנתי למיון אף אוזן גרון, שם הרופא הצעיר והתורן הסביר לי שהכל בסדר, אין שום דלקת והפטמות שלי ישארו עלי, אבל הוא עדיין חייב לתקוע לי סיב אופטי לעומק של כ-7 ס"מ בתוך האף, על מנת לוודע שהכל בסדר בגרון. ניסיתי להסביר לו שזה לא בדיוק הכיוון, שהאף הולך… למעלה, אבל זה לא שיכנע אותו.

אני לא אוהב שתוקעים לי סיב אופטי בתוך האף. זה לא כיף. אני מניח שאני בטראומה של לילה-ראשון-בלי-אמא-בכלא. רק דרך האף. ובהכל, כמובן, אשמה ירושלים.

גיחי גיחי טום קרוז

הסרטון המדובר שמסתובב ב"אינטרנט" בזמן האחרון, שבו רואים את טום קרוז מלהג על נפלאות הסיינטולוגיה, מהווה לרוב האנשים איזושהו פוטנציאל דחקות בלתי נדלה. ברגע שהשיחה גוועת לרגע, מישהו תמיד יכול לשאול אם קרה לכם שעברתם פעם ליד תאונת דרכים, והרגשתם שאתם היחידים שיכולים לעשות משהו בנידון.

וזה די מצחיק.

אבל דווקא הסרטון (הדי מצחיק) הזה של קרייג פרגסון (בעל חזות הרוד סטיוארט ומבטא סקוטי גם), גורם לי לחשוב שנית.

אני לא מחבב את הסיינטולוגים, אני חושב שהם כת מטופשת ורעה, שעושה למיליוני אנשים בעולם כאב ראש קולקטיבי. מצד שני, מה שמצחיק בווידאו המקורי של קרוז, הוא גם המסרים, גם ההבעה, וגם הטרמינולוגיה. וואלה. תראו – הווידאו הזה, הוא סרטון פנימי של הסיינטולוגיה. הוא מיועד לסיינטולוגים, ולא ללא-סיינטולוגים. הוא גם מתאר חוויות אישיות, ודתיות (אם כי דת הזויה), של אדם. לקרוא תיאורים של הטריפים של תרזה מאבילה מוביל ללא פחות הנהוני ראש מטום קרוז המלהג. מישהו מרשה לעצמו להתנהג בהתלהבות, בפורום סגור, לגבי משהו שהוא מרגיש בחוזקה לגביו – זו סיטואציה שמאוד קל להפוך למשהו מצחיק. זה כמו שמישהו יצלם אותכם בשיחה מרגשת עם בת הזוג שלכם, או כשאתם רק מתעוררים בבוקר וכולכם ג'יפה. גיחי גיחי. לגבי הטרמינולוגיה – ראשי התיבות והשפה הפנימית – סורי – יש את זה בכל ארגון, בכל דת. אם יצא לכם פעם להיות בערב של חברה' מהצבא, במיוחד בכל מני יחידות גדולות ומסווגות למיניהם, בוודאי תדעו שחצי מהבדיחות זה בכלל במספרים. "אז ההוא מ-554 ציפה שאני אעשה ככה וככה." (צחוק רועם מסביב). אם אתה מבין – מצחיק. אם אתה הדיוט – אז זה נע בין לא נעים לבין מוזר.

וכן, זה לא סותר את העובדה שהסיינטולוגים הם רעים ומשוגעים וחלק מהדברים שקרוז אומר שם הם בין הזויים למפחידים.

נ.ב.

ג'וני עלה על זה יפה. מסתבר שטום קרוז הוא באמת, באמת, פראנק טי.ג'יי מאקי.

In the Lobby of the Hotel del Mayo

The girl in the lobby reading a leather-bound book.
The man in the lobby using a broom.
The boy in the lobby watering plants.
The desk clerk looking at his nails. The woman in the lobby writing a letter.
The old man in the lobby sleeping in his chair.
The fan in the lobby revolving slowly overhead.
Another hot Sunday afternoon.

Suddenly, the girl lays her finger between the pages of her book.
The man leans on his broom and looks.
The boy stops in his tracks.
The desk clerk raises his eyes and stares.
The woman quits writing.
The old man stirs and wakes up.
What is it?

Someone is running up from the harbor.
Someone who has the sun behind him.
Someone who is barechested.
Waving his arms.

It's clear something terrible has happened.
The man is running straight for the hotel.
His lips are working themselves into a scream.

Everyone in the lobby will recall their terror.
Everyone will remember this moment for the rest of their lives.

 

(Raymond Carver)

Goodnight England

"A few nights ago, I walked into a pub on my way home and ordered a Guinness.

I didn't look at my watch, but I knew it was before 8 o'clock. It was Tuesday and I could hear the television in the background still running the latest episode of "EastEnders" – a soap about the day-to-day life of cheeky, cheery working class people in a decaying, mythical part of London.

I sat in a booth and picked up a copy of a free newspaper someone had left on the seat beside me. I'd read it before. There wasn't much news in it. I put down the paper and decided to sit at the bar.

It wasn't a busy night. I could hear the murmuring of the distant TV above the chatter of the people at the bar and the clack clack of colliding snooker balls.

After "EastEnders" came "Porridge" – a rerun of a situation comedy series about a cheeky, cheery prisoner in a comfortably unoppressive, decaying, Victorian prison.

Almost imperceptibly, spirits leaked from the optics of upturned bottles behind the bar. Droplets of whisky and vodka formed and fell soundlessly as I watched.

I finished my drink. I looked up and the barman caught my eye. "Guinness?" he asked, already reaching for a fresh glass. I nodded. The barman's wife arrived and began to help with the trickle, of customers' orders.

At 8:30, following "Porridge," came "A Question of Sport" a simple panel quiz game featuring cheeky, cheery sport~ celebrities answering questions about other sports celebrities, many of whom were as cheeky and cheery as themselves. Jocularity reigned.

"I'll tell the barman about the leaking optics," I thought. "The Nine o'Clock News" followed "A Question of Sport." Or, at least for 30 seconds it did, before the television was switched off and cheeky, cheery pop music took its place.

I looked over at the barman. "Just half this time," I said. As he filled the glass, I solemnly asked him why he'd switched off the News. "Don't ask me-that was the wife," he replied, in a cheeky, cheery manner, as the subject of his playful targeting bustled in a corner of the bar.

The leaking optics had ceased to have any importance for me. I finished my drink and left, almost certain the TV would be silent for the rest of the evening. For after "The Nine o'Clock News" would have come "The Boys From Brazil," a dim film with few cheeky cheery characters in it, which is all about a bunch of Nazis creating 94 clones of Adolf Hitler.

There aren't many cheeky, cheery characters in V FOR VENDETTA either; and it's for people who don't switch off the News."

David Lloyd, 14 January, 1990

 

נפלתי חזק

בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.

מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.

הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.

ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.

בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים  לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.

השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.

הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?

אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.

הטוש והשימפנזה

הייתי במהלך השבוע בערב שירה של להקת פיקוד דה מארקר, בניצוחו של הננס האדום. למרות תיעובי המוכרז והידוע את קפה הטוש, לא יכולתי לעוד בפיתוי של לראות את עידן מנצח ביד רמה על 20 איש, מלח הארץ, לב היישוב, ואחד הזוי סטלן מזדקן, שרים ביחד את "אור הירח".

למה אני מתעב את הטוש? האם זה בגלל הניאו-מרכסיסטיות-המוכה שלי? ייתכן, אבל רק במישור לטאנטי למדי. אני מתעב אותה כי היא סגורה. גם הקוד שעליה היא מבוססת (אם כי יש לי חשדות כבדים ש-Dex, המפתחים, גנבו חלקים שלמים מ-worpdress,אבל אין לי דרך להוכיח את זה), ובעיקר מהותה – זו קהילה אשר מכונה בעגה המקצועית A walled garden.

הסגירה של מקומות עובדת על אחד מהאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר – אקסקלוסיביות. בגדול, זה מה שמניע את הכלכלה. לזהב, הרי אין כמעט ערך אינהרנטי בזכות עצמו. הוא אמנם יפה, אבל עברו הימים שבהם הוא המתכת היפה היחידה מסוגה. זהב שווה הרבה כי הוא נדיר. ברגע שיפסיק להיות נדיר, שווי ירד פלאים. ראו מה קרה עם פנינים מהרגע שהתחילו לגדל אותן בחוות. פנינים "אמיתיות", קרי נדירות, עדיין שוות יותר, בלי שום קשר לכמה הן יפות.

זהב שווה כי הוא נדיר ולכן אנחנו מאמינים שהוא שווה. מי אמר שהעולם לא בנוי על אמונה.

הכלכלה הקלאסית היא כלכלת מחסור. אם לי יש ולך אין, אני מרוויח. אם אני סוגר את מערכת הבלוגים שלי, אני נותן לאנשים תחושה של אקסלוסיביות.

העניין הוא, שכל חיי, האקסלוסיביות הזאת לא עבדה עלי. אף פעם לא הבנתי "מותגי יוקרה" – שבנויים בדיוק על אקסלוסיביות, על "לי יש, ולך אין כי זה מוצר יוקרה". זה נראה לי מטופש.   הדברים שבאמת ריגשו אותי ובאמת היו חשובים לי – ספרים, מוזיקה, חוויות, שירותים או מוצרים – תמיד רציתי או יותר מזה – ממש הרווחתי מזה שחברים שלי יחלקו את החוויה.  הדבר היחיד שיש בבעלותי שמתקרב ל"אקסקלוסיבי" היא מערכת הסטריאו שלי, שעליה עמלתי שנים, בהשקעה ניכרת. יש בה כל מני מרכיבים של חברות קטנות –  בריטיות, קנדיות, אמריקאית. כאלה שיושבות ביערות ומרכיבות מגברים ביד. אבל מדובר בסטייה קטנה שלי, ויותר מזה – גם בסטייה הזאת אני מנסה לשתף – הייתי נורא רוצה שלכולם גם יהיה סאונד איכותי בבית. אפילו מביך אותי שהם באים אלי ומתבאסים שלהם אין כזה, ואני מנסה להראות להם איך אפשר יחסית בקלות להגיע אליו. משאיל ציוד, מייעץ.

קוראים לזה כלכלת רשת. מאה אנשים עם פקס שווה משמעותית פחות מעשרת אלפים אנשים עם פקס. ככל שמשהו יהיה נפוץ יותר, ככה השווי שלו לי ובכלל גדל. 

האינטרנט, ייתכן וניחשתם, מבוסס על כלכלת רשת. רק שהקפה של הטוש, לא מבינים את זה. הם מנסים להשתמש בערכים מיושנים כדי לשחזר את ההונאה הגדולה בהיסטוריה – ההונאה שאומרת שגם במאה ה-21 זהב שווה משהו, שזה שלי יש ולשכן אין זה מצב טוב כלכלית. שאנחנו עדיין בתקופה שיש רק תפוח אחד, ואם אתה תאכל ממנו, אני לא.

לשתוק או לא?

מה הייתם עושים עם חבר שלכם עומד לקבל החלטה מטופשת להפליא, שעשויה לסבך אותו בצרות? מין הסתם מייעצים לו, לפי מיטב הידע שלכם.

השאלה הבאה, היא מה לעשות לאחר שהחבר כבר עשה את הטעות הטפשית.
בימים האחרונים כמה ממכרי (לאוו דווקא חוג חברים קרוב), הודיעו לי שהם הצטרפו ל"סטרט-אפ".
מאחר ומדובר באנשים עם רקע טכנולוגי… מצומצם, התעניינתי באיזה סטרט-אפ מדובר. התשובה החשודה היתה "יש פרזנטציה ביום שני בהוד השרון, תבוא לשמוע.". זה הריח בריח מאוד מסויים, ולא בכדי. מסתבר שה"סטרט-אפ" שלהם הוא חברת שיווק רשתי בשם agel, שמוכרת… זו שאלה מעניינת מה היא מוכרת. המוצר הרשמי שלהם הוא מעין ג'לים שמכילים כל מני… דברים. וויטמינים, תוספי מזון, וכו'. אבל באייג'ל מדגישים שוב ושוב שמה שבעצם מוכרים לאנשים זו ההזדמות/תוכנית עסקית/התקדמות. משמע – הרעיון הוא למכור לאנשים את היכולת למכור לאנשים אחרים את היכולת למכור לאנשים אחרים.

בקיצור, כסות המוצר היא דקה, ואנשים מתלהבים מ… הפירמידה?

הסיסמאות מושלמות. "הכנסה פסיבית", "אבא עשיר/אבא עני", וכו', אבל המציאות, כפי שכולם יודעים, קשה ואכזרית הרבה יותר. נכון. לכולנו יש דוד שקנה סוס פוני בעקבות הרווחים האדירים שהוא עשה מהרבלייף בשנות השמונים, בלי לדעת שבעצם הוא תורם חלק מכספו ליקיר הבלוג, ל. רון האברד. אבל כולנו (כולנו?) יודעים שהסיכוי להרוויח בשיווק רשתי הוא… ובכן… קטן.
אסף אביר מסביר את זה בצורה יפה מאוד, כמו גם האתר הזה.
עכשיו, השאלה היא, לאחר שמישהו מסביר לך שהוא הצטרף ל"סטרט-אפ" הזה, איך מגיבים. מדובר באנשים שטובתם, בסופו של דבר, חשובה לי. האם מסבירים להם שהם עשו טעות? האם מנסים לשכנע אותם, או האם נותנים להם ללמוד לבד בביה"ס של החיים?
בדרך כלל, אני בוחר באופציה האחרונה. משום מה, בשני המקרים הנ"ל, החלטתי לשכנע בכל זאת. איזו טעות.
מה שנקרא "I've made up my mind and don't confuse me with the facts…".

התחלתי לקחת סמים וזה נפלא!

העובדה שההורים שלי קוראים את הבלוג שלי (היי אמא!) היתה, באופן טבעי, מרתיעה אותי מלכתוב כותרת או פוסט שכזה, אלמלא העובדה השמעשעת שהם אילו אשר מספקים לי אותם.
לא, אני לא שייך למשפחה היפית שבה ההורים והילדים יושבים סביב מדורת השבט, מגלגלים ג'וינט עסיסי ומקשיבים לקרוסבי סטיל נאש ויאנג. שם המשפחה הוא גוטמן, לא מייברג. מה שכן, קריירת הפצת הסמים של משפחתי החלה עקב מאבקי העיקשים בזאבי אדם, אנשים שמצליפים בעצמם, ויוספוס פלביוס. לא, לא מדובר בקריירה הסודית של לחימה אותה אני מטפח בשעות לילה, אלא בנושאים (המרתקים!) של עבודות שאני אמור להגיש על מנת לסיים את ה-NeverEnding תואר שלי.

ההורים הלא אחראים האלה, שדוחפים לילד בן ה-28 שלהם ריטלין. באמת. אני שומע את הסירנות מתחילות ליילל ברחוב רוטשילד 107.

ובכן מה אגיד ומה אומר… זה עובד.

האם אני כותב כמו מטורף? לא, אבל לפחות אני משיג ריכוז מושלם כאשר אני משחק במשחקים מטופשים באינטרנט.

טוב, אני כותב. הספק עבודה מרשים. ולא, לא איכפת לי אם זה פלסבו, או "הנוצה של דמבו", בשפה הגבי-ניצנית. אני גם כותב, וגם מעצבן את ל. רון האברד. יותר טוב מזה היה רק אם גם מקבלים גלידה בסוף.