בסוף "IT", של סטיבן קינג, כל הילדים חוזרים שוב לשיכחה. יותר מחצי מהספר הוא בעצם הזכרות של המקרה הקודם בו הילדים נתקלו בליצן, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שכחו אותו.

למרות שהחיים שלנו מלאים בהמון דוגמאות של שכחה, דווקא זו חזקה לי במיוחד, בדיוק בגלל החוויות יוצאות הדופן, הקיצוניות, שהדמויות בספר עברו. לא, השכחה אינה הדחקה, לא במקרה שלהם. היא פשוט שיכחה. כמו מילים שנמחקות, אחת אחת ובערבוביה, מדף. בהתחלה המשפטים עוד איכשהו מתחברים, ואחר כך זה כמו הסוף של האלצהיימר.

וגם אני, למרות כל החוויות האינטנסיביות, אפילו במהלכן אני משנן לעצמי "את זה אל תמהר לשכוח", מרגיש איך, למרות הכל, הזכרון הופך להיות אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, קוביסטי.

בשלבים האחרונים של אלצהיימר, מסתבר, נעלמות כל המחלות שאפשר לקשר אותן ל"רגש" – כל מחלות הלב, למשל. 

לו היית כאן אתי
בחצי–ספרה שלי,
כשיושב במרפסת
לוגם בירתי
ערב; השמש שוקעת,
ילדים צועקים ושחפים מצווחים
מה הטעם בלשכוח
אם אחר כך מתים?

(מתוך: שיר / יוסף ברודצקי. תרגום: ט. גוטמן)