Fiction

In the Lobby of the Hotel del Mayo

The girl in the lobby reading a leather-bound book.
The man in the lobby using a broom.
The boy in the lobby watering plants.
The desk clerk looking at his nails. The woman in the lobby writing a letter.
The old man in the lobby sleeping in his chair.
The fan in the lobby revolving slowly overhead.
Another hot Sunday afternoon.

Suddenly, the girl lays her finger between the pages of her book.
The man leans on his broom and looks.
The boy stops in his tracks.
The desk clerk raises his eyes and stares.
The woman quits writing.
The old man stirs and wakes up.
What is it?

Someone is running up from the harbor.
Someone who has the sun behind him.
Someone who is barechested.
Waving his arms.

It's clear something terrible has happened.
The man is running straight for the hotel.
His lips are working themselves into a scream.

Everyone in the lobby will recall their terror.
Everyone will remember this moment for the rest of their lives.

 

(Raymond Carver)

Goodnight England

"A few nights ago, I walked into a pub on my way home and ordered a Guinness.

I didn't look at my watch, but I knew it was before 8 o'clock. It was Tuesday and I could hear the television in the background still running the latest episode of "EastEnders" – a soap about the day-to-day life of cheeky, cheery working class people in a decaying, mythical part of London.

I sat in a booth and picked up a copy of a free newspaper someone had left on the seat beside me. I'd read it before. There wasn't much news in it. I put down the paper and decided to sit at the bar.

It wasn't a busy night. I could hear the murmuring of the distant TV above the chatter of the people at the bar and the clack clack of colliding snooker balls.

After "EastEnders" came "Porridge" – a rerun of a situation comedy series about a cheeky, cheery prisoner in a comfortably unoppressive, decaying, Victorian prison.

Almost imperceptibly, spirits leaked from the optics of upturned bottles behind the bar. Droplets of whisky and vodka formed and fell soundlessly as I watched.

I finished my drink. I looked up and the barman caught my eye. "Guinness?" he asked, already reaching for a fresh glass. I nodded. The barman's wife arrived and began to help with the trickle, of customers' orders.

At 8:30, following "Porridge," came "A Question of Sport" a simple panel quiz game featuring cheeky, cheery sport~ celebrities answering questions about other sports celebrities, many of whom were as cheeky and cheery as themselves. Jocularity reigned.

"I'll tell the barman about the leaking optics," I thought. "The Nine o'Clock News" followed "A Question of Sport." Or, at least for 30 seconds it did, before the television was switched off and cheeky, cheery pop music took its place.

I looked over at the barman. "Just half this time," I said. As he filled the glass, I solemnly asked him why he'd switched off the News. "Don't ask me-that was the wife," he replied, in a cheeky, cheery manner, as the subject of his playful targeting bustled in a corner of the bar.

The leaking optics had ceased to have any importance for me. I finished my drink and left, almost certain the TV would be silent for the rest of the evening. For after "The Nine o'Clock News" would have come "The Boys From Brazil," a dim film with few cheeky cheery characters in it, which is all about a bunch of Nazis creating 94 clones of Adolf Hitler.

There aren't many cheeky, cheery characters in V FOR VENDETTA either; and it's for people who don't switch off the News."

David Lloyd, 14 January, 1990

 

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.

דקסטר ודיקסי

מארש דונדורמה הוציאו דיסק שני, ועבדכם הנאמן היה אפילו שותף בחגיגות ההשקה שלו, כהופעת חימום להופעה שלהם בלבונטין 7, לפני שבועיים, בתל אביב.

הדיסק, טעמים חדשים, מקסים ביותר. יש בו הכל – החל ממוזיקה חסידית, דרך מוזיקה טורקית וכלה בדיקסי (קצת), ודיוק אלינגטון, והכל עם הרבה סטייל וטקס בישבן. זו לא הופעה חיה שלהם, שהיא כאמור מומלצת מאוד, והדיסק גם לא מנסה להיות אחת. הוא פשוט דיסק טוב. מארש גדלו בשנים האחורנות, הן כמבצעים, ובמיוחד ככותבים. הלחנים שם אינטיליגנטים, עשירים ושמחים. ובעיקר, מארש מוכיחים שהם הרבה מעבר לגימיק.

גם דקסטר.

את הסדרה "דקסטר" התחלתי לראות באותו איחור אופנתי שבו פתחתי בלוג, קרי – לאחר שכל העולם כבר סיים לראות את העונה הראשונה (והיחידה) שם. לאחר שתי פרקים מהנים למדי, הייתי חייב לשאול חבר איך הסדרה ממשיכה. פחדתי מאוד מסיום עונה טוויסטי ("הגיבור הוא בעצם הרוצח עם פיצול אישיות") שהיה גורם לכל הסדרה to suck מאוד. החבר הרגיע וטען שלא רק שלא בכך הדברים אמורים, אלא שהסדרה מצלחיחה להתעלות מעבר לגימיק שלה, ואכן כך.

דקסטר מעניינת, לא רק בגלל העלילה (הטובה), והמשחק (המעורב מאוד). היא מעניינת גם כטקטס… פוליטי. דקסטר ואחותו הם כמעט הלבנים היחידים בסדרה, כאשר כל שאר הדמויות הן… אחרות – בעיקר קובניות. במשחקי קווסט ישנים, משנות השמונים והתשעים, תמיד היה קל מאוד לראות מה החפצים שצריך לקחת. גם החפצים וגם הרקע היו מצויירים, אבל החפצים נראו, כמאמר דודו גבע "חשוד מאוד/ זה נראה לי מודבק". ההתעקשות על PC בסדרות אמריקאית רבות נראית בדיוק כך – ע"ע Prison Break, לדוגמא. פרננדו סוקרה, הדמות ההיספנית הידידותית ממצה את ההיספאניות שלו בלהיות עממי, ידידותי, ולהגיד "מאמי" ו"פאפי" הרבה.

בדקסטר, יש כמעט בכל פרק, דיאלוגים שלמים שמתקיימים בספרדית, ובלי תרגום.

ייתכן שזה בגלל שהסיפור הזה פשוט נבלע ברעש רקע גדול יותר (למי יש זמן להסתכל על המבטא של הדמויות כשכל הזמן יש רצח, רצח, רצח), אבל זה עדיין מעניין.

בהמשך לדיון שהתפתח כאן; באחד הפרקים, רואים שד של בחורה, כולל פטמה, כולל הכל. התרשמתי מזה ש"העיזו". בקול רם. זוגתי לצפייה הרימה גבה ושאלה אם זה מה שאמור לזעזע את הקהל, ולא העובדה שהדמות הראשית היא רוצח, והסדרה מלאה בגופות מבותרות ומנוקזות דם.

זה באמת מעניין שרצח זה סבבה, אבל להגיד Fuck גורר הרמת גבה.

רפואה ורוקנרקול

הוא היה המוזיקאי של דורו, מהאנשים שמסוגלים להקסים נחשים ולהרגיע חיות בקול שירתם, והיא היתה המוזה שלו, אהבת חייו.

כשהאדמה לקחה אותה, הוא לא היה מוכן להשלים, והחליט לנסות לרדת ולחלץ אותה, רק שכמובן, זה נגמר ברע.

אורפיאוס המודרני הוא אורמוס קאמה, ואורידיקה – ווינה אפסרה. הם הודים, או פרסים, או מה שבדרך כלל מאכלס את הסיפורים של סאלמן רושדי, במקרה זה "האדמה מתחת לרגליה". נפלא ונהדר. באנגלית, אם אפשר.
הרבה זמן לא הייתי בהופעה של הדרה. פעם היינו חברים קרובים, ואפילו זכיתי להיות ב"תודות" של כמה דיסקים שלה (יחד עם עוד מליון איש, אבל היי…). זה הזכיר לי שוב, כמה היא מוכשרת, כמה היא פרפורמרית מצויינת ואשת מילים יוצאת מן הכלל, עם כשרון מוזיקלי שמנסה לרדוף אחרי השניים הראשונים, בהצלחה מסויימת אך לא שלמה.

ואם ברפואה עסקינן: המחשב גוסס, ולכן אני משתמש במחשב השני. גם עליו יש אובונטו, אבל טרם היה לי כוח להתקין את הפלא של העולם המערבי – adblock plus. ופתאום נזכרתי איך גוגל עושים כסף, ובכלל, שיש כזה דבר שנקרא "פרסומות באינטרנט".

יש לי חולשה לפרסומות, וככל שהמוצר שהם מפרסמים הזוי יותר, כך אני נהנה יותר לצרוך אותן. הייתי יושב מרותק, בזמנו, לערוץ הקניות ולתוכניות שהיו בלבנון לפניו, ובוהה בחצי שעה של פרסומות למכונות לתלתול שיער, ווקים אורגינאליים, סכיני פלא, וערכות לבניית ציפורניים. התחליף לזה עכשיו הוא תרופות הפלא והדיאטות הקסומות, אשר מסתבר מוסתרות ממני על ידי הפלא של העולם המערבי. זה איום. אחרת, איך הייתי יודע על קיומו של חומר המרפא את כל, אבל כל המחלות, כולל סרטן, כולל איידס? איך הייתי מתוודע לדר. הגיינה, דר. אהבה ודר. שמש? או איך היו מצליחים לשכנע אותי שהפעם, עם הנוסחא הישראלית שמבוססת על חומרים שמיובאים מהודו וצרפת הגיעו לדיאטה האולטימטיבית? אפילו בהערות שלהם אנשים מבסוטים!

תענוג.

ואם כבר תענוג ורוקנרול:

טום וויטס עושה קאבר ל"long way home" של נורה ג'ונס, ב-Orphans המשולש שלו

Though it could be, of course,

the other way around.

(עדכון: כן, זה שיר שהוא כתב, במקור).

רושדי א’

 

לעיתים המציאות עולה על כל גיכוח. מתוך הערך בוויקיפדיה על סאלמן רושדי:

Pakistani International Guerillas film

 

In 1990 a Pakistani film was released in which Rushdie, played by Afzaal Ahmad, was depicted as plotting, soon after his publication of The Satanic Verses, to cause the downfall of "Pakistan, the stronghold of Islam" by opening a chain of casinos and discos in the country. The hero of the story, played by Mustafa Qureshi, learns of the plot and decides to quit his day job as a police officer to recruit his unemployed brothers and create a mujahid (God's soldiers) group to pursue Rushdie and slay him before the plot can go into effect. The film was popular with Pakistani audiences, and it “presents Rushdie as a Rambo-like figure pursued by four Pakistani guerillas”[23] and surrounded by the Israeli armed forces.[24] Rushdie is protrayed as "a smug, bespectacled butcher in a double-breasted suit, who lives in palatial splendor, [and who] personally slaughters his enemies with a huge blood-soaked sword".[25] In the end as the trio of brothers and their mother are being crucified by Rushdie, Allah frees them with bolts of lightning and "Rushdie is attacked by a quartet of floating holy books (the Koran, Tawrat, Zabur, and Injil), which shoot laser beams into his skull until he bursts into flame"[25], "a scene that evoked shouts of approval from [Pakistani] audiences."[23]

גר בראשון, עובד בתל אביב

בעקבות הגילוי המשעשע של אפי פוקס, אני נאלץ לחשוף את מקום עבודתו של הפרופסור המכובד, בדרום שדרות רוטשילד, בתל אביב.

xmen.jpg

10 הערות על הרובוטריקים בלי הכותרת המתחכמת

די אר נוט רילי מור דאן מיטס די איי, יו סי?

בקיצור – לא, לא היה שום דרך מלבד מכונת הזמן של דאג וטוני להעביר את גלי הנוסטלגיה שאנשים מקשרים עם פרסומת הצעצועים הגדולה הזאת, ולכן, לפי מיטב המסורת, 10 הערות על המצב.

1. אני יודע שזה שטחי, אבל הבחורה שם מהממת. מאז שראיתי את ג'ניפר קונלי בפעם הראשונה (לא, לא בלבירינת', למרות שגם שם היא די שווה) לא התלהבתי ככה מבחורה על המסך הגדול.

2. יש גבול דק בין… עזבו. יש גבול די עבה בין הומאז' וציטוטים ובין "לא טרחתי לחשוב על שוט מקורי אחד בכל הסרט.". רבאק, מייקל ביי פשוט נבר בזכרונו, ואמר "המממ… אין לי כוח לשוט סיום. בוא ניקח משהו מארמגדון…"?

3. לידיעת הוליווד: נכון, שניהם יצורים דמיוניים, אבל הרובוטריקים אינם, אני חוזר אינם גרמלינים. גם לא הקטנים.

4. יש פרודקט פלייסמנט בוטה, ויש לעג לרש. השוט שבו יש חיפושית אבל בסוף במבל-בי הוא אוטו צהוב אחר היה דריכה אכזרית על המעט שהיה טוב בשנות השמונים.

5. בכלל, רוב הסרט הוא סוג של שיר הלל לדטרויט.

6. רובוטריקים אינם מטריקס-טריקים. הם אמורים לזוז כמו רובוט, לא כמו קיאנו ריבס בבונדג' בלתי נראה.

7. אנליסטיות בלונדיניות עם מבטא אוסטרלי בפנטגון. What will they think of next?

8. אם אתם מסוג האנשים שמתחרפנים מחורים בעלילה או בתסריט, דאגו לביטוח אובדן כושר עבודה לפני שאתם הולכים לסרט. יש סכנה שהמוח שלכם פשוט יבעבע מרוב קטנוניות.

9. זוכרים את הבדיחה עם הפיל? אז הפילים לא לבד. אם למדתי דבר אחד מהסרט הזה זה שרובוטריקים, בדומה לאחיהם בעלי החדק – גם הם מתחבאים ממש טוב.

10. פרננדו סוקרה, מסתבר, הצליח לברוח מהכלא ולהגיע לקאטר. עד מתי בן-מיעוטים-שובה-לב-יולי-2007?

רק כדי לעשות נחת לאמא… (ולרצוח את אבא?)

הביקורת הראשונה שלי ב"הארץ ספרים". היה מוזר, ואף אדיפלי משהו, לכתוב ביקורת פושרת על טולקין…

אוהל אינדיאני בסלון

אחד מהזכרונות השמורים ביותר שלי, הוא ההתנחלויות האינדיאניות שהיינו מקימים בסלון ברחוב הרצל, בכפר סבא. גרנו בבניה מאוד לא טיפוסית לאיזור – בקומה השישית בבניין בן 8 וקמות על ראש גבעה, עם חלונות גדולים שהשקיפו מזרחה.

זה היה בניין גדול, מלא בילדים באותה שכבת גיל. בעולם התל אביבי של היום אני כמעט שלא רואה אותם, את החבורות של הילדים הקטנים מאותה שכונה.

מדי פעם, היינו בונים אוהל – כמה שמיכות פיקה או צמר בין כמה כיסאות, וישנים בו את הלילה.  אני קלסטרופיל לא קטן – יש לי ממש חיבה למקומות קטנים. אני חובב מחילות, ולאוו דווקא מהסוג של יום כיפור.

יש משהו נפלא בשבירת השיגרה הזאת, נפלא ומוזר. שבוע שעבר ביליתי לילה במלון באזל, ברחוב הירקון בתל אביב, בגלל עבודה. יצאנו לפולה, והיה כל כך מוזר לחזור… לא לבית שלי.

אז החלטתי לעשות לי אוהל בבית גם עכשיו. לשחק עם שבירת השגרה הזאת. ביומיים האחרונים, ישנתי בחדר אחר מהחדר שלי. פרשתי מיטה בחדר העבודה, העברתי כרית או שתיים, ושם ישנתי. מוזר להתעורר, מוזר לישון. מרגיש ממש כמו מסיבת פיג'מות – תחושה של בית, אבל קצת אחרת.

היום הגיע הזמן לחזור, אני חושב.