למרות שאני בארץ כבר כמה ימים, יש עוד סיפור אחד לספר באמריקה. אולי יותר מאחד, אבל עוד אחד במסע שלי.

נסעתי לי חזרה ללוס אנג'לס, דרך כביש מספר אחד. זה שבאמריקה, לא זה שעובר בשער הגיא. כולם הזהירו אותי שלוקח הרבה זמן, ואני קצת זלזלתי – כמה ארוכה יותר יכולה להיות הדרך? כביש מספר אחד הוא מהכבישים המסוכנים בעולם. או אחד היפים בהם – אני מתבלבל. כנראה ששניהם. הנסיעה היא לאורך קו החוף המערבי של קליפורניה – זה שמתנגש עם האוקיינוס השקט. והיא מהממת. האמריקאים, מודעים לכך, טרחו לשים תחנות עצירה כל כמה דקות. ולכן ההתקדמות היא בקצב של צב אפילפט שאוהב לבהות בים. נוסעים, עוצרים, מצלמים, נאנחים, מתניעים, נוסעים, עוצרים וחוזר חלילה.

כמובן שבמסגרת הנסיעות הארוכות שלי יצא לי להתוודע למגוון רחב של "מסעדות" מזון מהיר. אחד הדברים הכי מסקרנים לי באמריקה זה שיש שם המון דברים שפה פשוט אין. הכוונה היא לא כל כך למבנה האו"ם וכו', אלא התחושה שגם במלכת הגלובליזציה, יש כמה מגה-תאגידים שעוד לא הגיעו לכאן. באמריקה יש סוגי מכוניות שבכלל לא הייתי מודע לקיומן (מישהו שמע על מכונית שנקראת Saturn?). "היום הבינלאומי נגד מקדונלדס" הגיע לכאן, אבל אם יש יום נגד צ'אקי צ'יז, אף אחד עדיין לא שמע עליו בסלון מזל.

במסגרת הרשתות העלומות לישראלים, הכירו נא את ג'ק אין דה בוקס. זה כאילו מישהו החליט שלא מספיק ילדים חטפו טראומה מג'ק אין דה בוקס הצעצוע (או בשמו העברי "רוני קפצוני", ותודה לך וויקיפדיה), שצריך להרחיב את החוויה ולהפוך אותה לרשת מסעדות. הסמל של רשת המסעדות הנ"ל, או יותר נכון, הדמות שלה, הוא יצור מבעית בעל ראש עגול בצורת כדור פינגפונג, כובע צהוב מחודד, וחיוך של IT. כמו כן, ג'ק הוא מאנייק אורבני, שאוהב להתעלל במתחריו, וללבוש חליפות איטלקיות יקרות. את כל הדברים האלה למדתי, כאשר עצרתי לאכול שם, והתברר שמישהו חשב על הרעיון האורווליאני של "Jack TV" – מעין "ערוץ טלוויזיה" שמשדר כל הזמן, את מעלליו של ג'ק. דור שלם, אני אומר לכם, דור שלם. הסיבה היחידה שבכלל חשבתי להכנס לשם, זה בגלל שגבי ניצן הזכיר אותם ב"פרא", ואיכשהו זה סיקרן אותי.
יש דברים שאני לעולם לא אבין.

ובלי קשר לכלום: לכו לראות את "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה. אני יודע שאני באיחור של כשלוש שנים, אבל עדיין – הם נפלאים, מצחיקים, שנונים, מרשימים, וחובבי ציפורים.