יש משהו מעניין מאוד בזה שחלק מהגוף שלך, שאתה די סומך עליו אבל לא ממש היית מודע לכמה הוא חלק מהתפקוד היום-יומי של חייך, קורס. צריך למצוא דרכים אלטרנטיביות לעשות פעולות יום יומיות. במקרה שלי, הדבר היה נכון בשבועיים האחרונים – שבוע אחד באופן מטאפורי, ושבוע אחד באופן פיזי.

האופן המטאפורי היה קריסת המחשב שלי. מאחר וזה עכשיו המחשב היחיד בביתנו הקט-אך-המאושר, ומאחר ובעבודה שלי אין אינטרנט, נאלצתי לבלות כמעט שבוע בלי אינטרנט. אני יודע שזה נשמע כמו בכיינות דיגיטלית, אבל אלוהים אדירים – זה הרגיש כאילו מישהו חתך לי את גיד אכילס. לעשן הפסקתי אחרי שהבנתי שאני לא שולט במתי אני מעשן ומתי אני לא. אני לא יודע האם אני צריך להבהל מהצורה שבה החיבור לאינטר-טרון השתלב בחיי. פעולות בסיסיות כמו בדיקת מיקומו של עסק, שעת הצגת סרט, או מייל – הפכו לאתגר. למזלי הטוב אני לא מפחד מלהשתמש בטלפון הסלולארי שלי, והאל הטוב חנן אותנו ב-Opera Mini. אבל עדיין – זה הרגיש מוזר.

אחרי זה, הגיע הקריסה הפיזית של שריר התאומים ברגל ימין שלי. מגיל 18 אני אוסף מקלות הליכה, והאינסידנט הזכיר לי מאוד את אחת מקריקטורות ה-Far Side החביבות עלי.

יש משהו מעניין מאוד בחוויה של להסתובב עם מקל הליכה וצליעה ברחובות תל אביב. למרות שהמקל ללא ספק היווה ומהווה לי עזר, העזר לא היה רק פיזי. כשאנשים רואים אותך עם מקל, הם מבינים שהמצב בשליטה, ולא מרגישים צורך לשאול שאלות או להציע עזרה. אתה, מצדך, יכול לעשות להם פרצופים של דר. האוס. זה מעין סידור הדדי שכזה. גם פה צריכים למצוא כל מני דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע למטרה שלך, רק שהפעם המטרה יכולה להיות "לצאת מהמיטה" או "לרדת במדרגות". למזלי, אין לי יותר מדי חשיבות לכבוד העצמי שלי, ולכן לא איכפת לי להתנדנד.

בדיוק כומו אובדן הקול שפקד אותי לפני שנה וקצת – קפיצה קטנה לממלכה שבה הנחות היסוד של החיים שלך מעורערות זה תמיד חוויה לימודית מעניינת.