שלום כיתה א’

כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.

4 מחשבות על “שלום כיתה א’

  1. אכמו הגיב:

    אתה מתייחס לרצון או אי רצון להגיע לבית ספר כאילו הוא עניין אקדמי בלבד של איכות תוכנית הלימודים, חופש הבחירה, העניין. אני אהבתי את החלק הלימודי בבית הספר, ועדיין, מהיום הראשון ללימודים בכל שנה אני זוכרת בעיקר את האי רצון לחזור אל שדה הקרב החברתי, שבו הפסדתי תמיד.

    כך שלהתייחס אל הילדים בבי"ס הפתוח כאילו כולם מאושרים ללמוד שם, נשמע לי הגזמה אדירה (כשאתה מדבר על "הילדים" שם, בהא הידיעה, אתה מתייחס לכולם? כולם מסתובבים שם מאושרים כל הזמן? נשמע לי מופרך משהו, כמו כל הכללה).

  2. שום מקום אינו מושלם, וכל מקום יש פוליטיקות, ושדות קרב, וברור שבכל מקום יש ילדים או אנשים לא שמחים, ממגוון רחב של סיבות. אני מדבר בעיקר על האווירה ומה שאנשים שידרו, בכמה פעמים שיצא לי לבקר שם. זה לא הפתרון האוליטיבמטיבי, אבל רצה הגורל ויצא לי לבקר בכמה וכמה בתי ספר רגילים גם, בזמן האחרון. אין בכלל, אבל בכלל מה להשוות.

  3. יעל הגיב:

    (-:
    סוף סוף קראתי…
    כן, נכון. אין מקום מושלם. אבל יש מקומות שמנסים לעשות משהו עם משמעות.
    היום דווקא היה יום די מייגע בבית הספר שלנו, עם המליאה שבה כל אחד רוצה להביע את דעתו באריכות (הילדים לומדים להתבטא בעל פה, על זה אין ויכוח).

    תודה
    —'-@

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s