ב-1741, פרסם באך את "ווריאציות גולדברג". היצירה, 30 ווריאציות על אותה אריה נכתבה, בין השאר, כדי להקל על נדודי השינה של אציל מלייפציג, קייזרלינג שמו. אתם לא היחידים שנרדמים ממוזיקה קלאסית. זה בסדר.
לעשות שלושים ווריאציות על אותו נושא זה מסובך. כשאני כותב מצגות אני מרגיש לא נעים לחזור על אותם דברים שאמרתי לפני 2 שקפים, גם אם המילים שונות – אז 30 ווריאציות? והן יפות, כמובן שהן יפות, כי באך, מה לעשות, הוא באך.

העניין הוא, שלא ממש ניגנו אותם, אתם מבינים. כן – פה ושם, אבל הם היו שייכות בעיקר לז'אנר המוזיקה ה"פדגוגית" של באך, יחד עם הסוויטות לצ'לו סולו, או הפרטיטות וסונטות לכינור סולו. יצירות שאני אוהב.

כך היה, עד שבא קנדי צעיר בשם גלן גולד, וניגן אותן, בשצף-קצף, בהקלטת בכורה שהפכה אותן למקובלות ונפוצות יותר – דומה למה שפאבלו קזאלס עשה עם הסוויטות לצ'לו סולו.

בערוב ימיו הקצרים, הקליט גולד עוד הקלטה של כל הווריאציות – שונה להפליא מההקלטה המקורית – כמעט פי 2 ממנה באורך. ההקלטה השנייה היתה אחת מהדיסקים הקלאסיים הראשונים שרכשתי. לא הייתי מודע אז לנטייתו של הפסנתרן הקנדי להמהם ולשיר תוך כדי הנגינה בפסנתר. וכך, עם השמע האוושה הראשונה, הקלטתי את הקטע, והתחלתי להשמיע אותו אחורה, מחפש נואשות רמזים למותו של פול, אך ללא הועיל.

ולעניינינו: ירחון המוזיקה הבריטי Mojo, החליט שהוא מוציא מחדש את ה-White Album של הביטלס, ומצרף אותו לקוראיו. כל שיר שם הוקלט על ידי אמן או הרכב אחר. כולם כמעט צעירים ולא מוכרים. ווריאציות וקאברים זה עסק מסובך. מצד אחד, אתה לא רוצה להשען יותר מדי על השיר המקורי, ומעוניין לפתח את האמירה האישית שלך. מצד שני, יותר מדי גימיק ורעש וצלצולים  – זה לא טוב. וזה עוד במקרה של דיסק רגיל. בדיסק כל כך עשיר מבחינה מוזיקלית וגימיקים כמו ה-White Album, בכלל המצב קשה.

דווקא בגלל שאני מודע לדילמות האלה, שבוודאי עמדו בפניהם האמנים – דווקא בגלל זה אני נמלא בההערצה לתוצאה. מדובר במשהו שהוא לא פחות ממהמם. פיזית. את הפרוייקט הזה גיליתי בנסיעה, כאשר מישהו מהמלאכים של 88FM (לדעתי גל אפלרויט, אבל אין לדעת), שם את הגירסא של lau ל-Dear Prudence. מהפריטה הראשונה, התגובה היתה מיידית. מחאתי כפיים כמו ילד קטן. עוד באותו יום רכשתי את המגזין.  יש שם דברים מדהימים, שהופכים גם את השירים הלאוו-דווקא אהובים עלי, למרתקים. Back in the USSR, לדוגמא, מבוצע בקול קברטי תיאטרלי Anthony and the Johnsons שכזה.

שבתי הביתה, ושמתי את הדיסק ברקע, תוך כדי ניקוי הדירה וצחצוחה. כשנגמר I'm so tired, התחיל להתנגן משהו, וכבר חייכתי. כשהמשהו הזה הפך ל-Julie Fowlis מבצעת את Black Bird באירית, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשבת מול המערכת ולהזיל דמעה כמו ילד קטן.

החודש יוצא הדיסק השני. נראה לי שזה יתפוס בסוף, הקטע הזה של רוק אנד רול.