אלוהים, כך מוסכם על כמעט כולם, עוזר למי שעוזר לעצמו. השאלה המעניינת, היא למי אנחנו עוזרים, ויותר מזה – על מי אנחנו חומלים, למי נרצה לעזור, ומה קורה לאלה שלא.

כשלמדתי באיטליה היה איתנו בכיתה בחור בשם בריטי בשם טים. טים היה מסכן לאללה. ילד בן 19, מפוחד מהצל של עצמו, קצת קלאמזי, נוירוטי להחריד, ולא נחמד. הוא היה אומלל להפליא, אבל פשוט לא רצה לעזור לעצמו. הוא אפילו נהנה מזה, במידה מסויימת. להיות בחברתו היה לא כיף, למרות שהיה בודד נורא. הוא גם לא עשה דברים כדי להפוך את השהייה בחברתו לכיף במיוחד, ואפילו להיפך. בקיצור, טים לא רצה לעזור לעצמו. ניסינו להיות חברים שלו, אבל הוא לא עשה לנו חיים קלים, בכלל.

בשיטוטי באינטרנט אני נתקל, מדי כמה חודשים, בברנש.  הבחור הוא מקרה עצוב להפליא. הוא חי חיים בודדים ורדופים, מחרחר ריב בסביבתו כל הזמן, נקמן וכחן וטרחן. איש אלים מילולית להפליא, שהבהיר בבמות ציבוריות שהוא ישמח לשלוח את המשפחה של מישהו למחנות השמדה, וכן הלאה.

התגובה הראשונית שהוא יוצר באנשים היא הרצון "לאלף" אותו, לנצח אותו. באם זה להתפלפל איתו ולחנך אותו מדרכיו השגויות, או לשגע אותו, ליישר אותו עם שתי סטירות מצלצלות, אולד סקול שכזה. אבל זה אותו יצר מרושע שקיים בכולנו, במידה זו או אחרת, שרוצה לזרוק מקל על כלב קשור ואכזרי למראה. כשנושמים עמוק, מבינים עד כמה הוא עצוב ומסכן, ויש מקום שמנסה להתמלא בחמלה.

הבעיה היא, שאותו ברנש הוא, במילים עדינות, שמוק. הבעיה המפורטת יותר, היא שזה שהוא שמוק הוא גם סמפטום וגם הבעיה. ואף אחד לא רוצה לחמול או להתידד או להציע אמפתיה לשמוקים.

מה נדרש מאיתנו לעשות עם אנשים שלא מפגינים את ההגינות האנושית הבסיסית שנדרשת, כביכול, על מנת שננסה לעזור להם. מה, הם לא ראויים לעזרה? האם רק אנשים נחמדים ראויים לעזרתנו? ומה אם טים מפירנצה לא שולט בזה? מה אם הבעיה שלהם היא נפשית או נוירולוגית, לא אישיותית גרידא, ובכך היא מתבטאת? ואפילו היתה אישיותית – כל מי שלא נחמד שירקב לבד כמו כלב? לאיזו חמלה ראוי אדם בהיותו אדם, מופרע ומעצבן כשיהיה? ובאיזה מחיר לצד הנותן?