הוא לא ידע שהוא כזה

אבא שלי נרשם לפני מספר שבועות לקורס בביה"ס "פסיכו-דהרמה". מכל הארגונים שמציעים קורסים והשתלמויות בתחום הרוח וההתפתחות האישית, ביה"ס הזה הוא מהחביבים עלי. המרצים הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, והתכנים הם לא תכני זיפ (תערובת-רוחניות-בשקל-רק-להוסיף-מים), אלא ניסיון להעביר לא רק את הפילוסופיה הבודהיסטית (הספר השני הכי נקנה-אך-לא-נקרא בסדרת "מה-דע", אחרי "תורת הקוונטים" של יואב בן-דב), אלא את הפרקטיקה.
לאבא שלי, למרבה המזל, תמיד היה חוש למידה טובה. הוא לא מהאנשים האלה שפתאום יגלו את האור, גם אם מה שיש שם באור מוצא חן בעיניהם. אין לו שום כוונה להפוך לבודהיסט. מקסימום קצת לשבת.

מי שהפך לבודהיסט, בחודשים ושנים האחרונות, היא דווקא סבתא שלי. סבתא שלי בת 93. הנשים במשפחה של אמא שלי נוטות להאריך שנים, ולסבתא אין שום כוונה לבייש את המסורת. למרות שכעת היא בבית חולים, מצבה הפיזי ככלל טוב. מנטלית, היא נמצאת בדימנציה משובבת נפש. היא לא זוכרת כל כך מי אני או מי אמא שלי, אבל שמחה לראות אותנו. היא שרה בקול נפלא, אם כי רפרטואר מוגבל של שירים. סבתא שלי מאושרת. היא הדבר הכי קרוב לבודהיזם שמשפחת גוטמן מסוגלת לנפק. סבתא שלי לא עסוקה בקיום שלה, לא מהרהרת במר גורלה, בכמה היא מסכנה כי ימי העבר הזוהרים שלה מאחוריה. אין בה כמיהה או השתוקקות. היא פשוט חיה. היא אוהבת תפוחי עץ אפויים, ובגלל שהיא היתה ילדה טובה, היא קיבלה ממני בייגלה כשביקרתי אותה בבית החולים. המצב שלה לא מבאס אותה. הוא מבאס אותנו, אלה שמסביבה. או לפחות אמור. זה לא שזקנים חולים משמחים אותי תמיד. המראות עדיין… קשים. אולי כי זה מה שאמורים להרגיש. אבל בביקור שלי בשבת, היה לי כיף. התבדחנו, צחקתי מהשטויות שלה. לא הרגשתי אשם לשניה אחת. בשלבים האחרונים של אלצהיימר, כל המחלות שאפשר לקשר בצורה מטאפורית לרגשות, נעלמות – כל מחלות הלב, כל האולכוסים. ייתכן שאז גם לוקים בבודהיזם.

עוד מישהו שלא יודע שהוא כזה, הוא ויק מאקי. מאקי אינו בודהיסט. הוא טאו/דאואיסט. מאקי הוא הדמות הראשית בסדרה "המגן". הוא מין שוטר מושחת מאוד אך חביב מאוד, שבעצם מקדיש את חייו ל… לא ברור למה. להליכה בדאו. מאקי, מאבד את אישתו, מרמה, גונב, רוצח אפילו, אבל לא ברור למה. בניגוד לאנשים שעובדים קשה כדי שיום אחד יוכלו להתחיל לחיות, ויק מאקי מקריב את כל מה שיש לו, עבור הזכות להקריב את כל מה שיש לו. הוא לעולם לא נהנה מהפירות.

פגשתי אותם, את הויק מאקים של האזרחות. רואים אותם בשדות תעופה באירופה, עם לפטופים קטנים ונוסע מתמיד מפלטינה. הסוכנים הנודדים של ההיטק, שמבלים את רוב זמנם בחו"ל לשם עבודה, או כבריחה מחיים דמיוניים של משפחה וילדיםשהם חיים. על הנייר. ויק מאקי וסוכני ההיטק, ללא ידיעתם, הפכו לדאואיסטים אמיתיים. מבחינתם המטרה כבר מזמן לא חשובה, למרות שייתכן ויצהירו אחרת. אבל המציאות מראה את האמת. הם חיים בשביל הדרך.

5 מחשבות על “הוא לא ידע שהוא כזה

  1. מחשבה מעניינת, אבל אני מניחה שצריך להצטלק הרבה, או סתם לחיות הרבה שנים, כדי להתגלץ' למצב הזה בחוסר מודעות מבורך. להגיע למצב הזה מתוך מודעות של ממש זה כבר הרבה יותר קשה, ומהבחינה הזאת בדיוק גם סותר את עצמו.

  2. משרד הבריאות מזהיר: עודף רצינות במטאפורות דתיות מוביל לעצירות וירידה בחשק המיני. ראי הוזהרת, אלה 🙂

    מה שכן, אם פו הדב יכול, אז גם ויק מאקי. בכלל, הרבה פעמים התמצית של תורות מזרחיות היא קצת כמו הורוסקופים: משהו שנשמע מעולה, אבל אפשר להלביש על כל כך הרבה דברים… אני לא אתפלא אם יהיה גם את הטאו של טוני סופרנו, אם אין עדין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s