לקטר על המצב זה תחביב עתיק יומין. מיטב הכותבים, מיוון העתיקה וצפונה (ואולי גם לפני), אהבו לכתוב על איך הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיה פעם, ואיך הנוער מושחת. כל פעם מוצאים את האשמים התורנים: ברזלים, אספרסו, ג'ינס, רוקנרול.
אולי זה פשוט תורי. ואולי הפעם זה באמת. כך או כך, התחושה היא שהכל מתפורר. שהמרכז לא מחזיק. שהאנרכיה משתוללת בארץ. זה הדברים הקטנים, שלפעמים אנחנו מזהים בתור ישראליות – החוצפה, חוסר ההתחשבות, העקיפה בתורים, האלימות המילולית, המכוניות שנוסעות באמצע הלילה עם מוזיקה בקולי קולות. זה האיש שחונה את הרכב שלו באמצע הכביש כי בא לו לדבר עם מישהו אחר, המגיע לי האובססיבי, ה"למה מה יש?", הקפיטליזם החזירי, עוולות הכיבוש. יש תחושה שזה מפורר את מרקם החיים בארץ שלנו, שהגלות נראית אטרקטיבית יותר לא רק בגלל הטלוויזיה המצויינת, אלא כי שם אנשים לא מחנים את המכונית שלהם באמצע הרחוב.
למקרה הלא סביר ששר החינוך יקרא את זה אי פעם, הנה בקשתי:
מערכת החינוך צריכה ללמד דבר אחד, וללמד אותו בכל הכוח מכיתה א' ועד י"ב. זה דבר פשוט. הוא מופיע בווריאציות שונות בהמון מקומות. ואם תתעקש, אפילו בוורסיה יהודית. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כל אותן רעות חולות, כל אותם עקיפות ודחיפות והתחזרות על חשבון האחר, כולן נובע מהתייבשות טוטאלית של בלוטת האמפתיה. אמפתיה פירושו היכולת לזהות את מי שעומד מולך כאדם, ואת מצבו הרגשי. זה לא אומר שאתה חייב לעשות מה שהוא רוצה או חפץ בו, אבל אתה לפחות מבין אותו. יש לי תחושה שדור שלם גדל בלי אמפתיה. האחר, כל מי שהוא אינו אני, לא קיים באמת. הוא ניצב, קוליסה.
הטריק הזה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך" (או הציווי הקטגורי של קאנט, למרות שאני יודע שיש איזשהו, הבדל בניהם, אם כי מעולם לא עמדתי על דקותו) הוא טריק מופלא. הוא מכריח אותך להכיר ברגשות של זולתך, להסתכל על הפעולות שלך ולהבין מה נעים ולא נעים לסביבה, וכל זאת מבלי לבטל את עצמך. זו המשאלה שלי לשנה הקרובה. כי יש לי תחושה שהאלטרנטיבה… ובכן, המשורר שאל זאת טוב ממני:
"ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה,
משתרכת אל בית-לחם להולד?"
בית לחם קרובה מתמיד.
קורות ממלכת עילם 
בטח קראת, אבל אם לא, סלבוי ז'יז'ק – Violence
יש לו את זה
אני מקווה ששתי תגובת ביום לא מעלות לי את דמי השימוש באינטרנט
http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/books/reviews/violence-by-slavoj-zizek-769535.html
אחלה מאמר
הבעיה עם ז'יז'ק היא שהוא לא פוסל אלימות אלא מפקיע אותה לטובת מקרים מיוחדים, שכמובן הוא מגדיר אותם. במובן מסויים הוא חוזר על משל המתכות של אפלטון אבל בסגנון אחר, ולכן לא מפתיע שמבקרים אותו כפשיסט. כמובן שהוא קרא לאקאן והבין אותו ואני לא (קראתי, או הבנתי), לכן אני בוודאי מפספס משהו 😉
לעניין הפוסט, המורים לא יכולים ללמד אמפתיה כי אין להם מסגרת התייחסות. המורים עצמם אבודים – ה"מוסר" היהודי לא מכתיב אמפתיה לאדם באשר הוא אדם, את המוסר המערבי הם לא מבינים, ופרקטיקה תחליפית אין. שי פרוגל צדק בדוגמה שלו מקפקא – העם כולו מעדיף למות כמו כלב בזמן שהוא מחכה לשופט שאולי קיים ואולי לא קיים. אז בזמן שאנחנו מחכים, למי נגלה אמפתיה? אילו כלים יש לנו לגלות אמפתיה? איזו מסגרת התייחסות תובעת מאיתנו התייחסות לאחר?
אוהד, מה עם "ואהבת לרעך כמוך" כחצי מ"כל התורה על רגל אחת"?
ההבדל בין האימפרטיב הקאטגורי הקאנטיאני (הניסוח המקובל הוא "עשה רק את המעשה שבעשותך אותו תרצה שיהיה לחוק טבע כללי") לבין "דעליך סני, לחברך לא תעביד" הוא פשוט וכפול: הראשון מבקש ממך לשפוט את המעשה באופן אובייקטיבי, ואילו השני – באופן סובייקטיבי. מצד שני, השני מתייחס לקהילתך הקרובה ("חברך") והראשון לאנושות כולה.
דוגמה להבדל הראשון אפשר למצוא אם נחשוב על אדם החובב מוזיקה מזרחית רועשת ומסיבותיו שלו הוא ער בלילות. מכוניות המשמיעות מוזיקה מזרחית בווליום גבוה בשלוש לפנות בוקר לא מטרידות אותו כהוא זה. כיוון שאין זה שנוא עליו, אין לו כל בעיה לעשות זאת בעצמו, לפי כלל הזהב היהודי העתיק. מנגד, לפי הציווי הקאטגורי הוא מחויב לחשוב האם הוא היה מוכן שכדרך הטבע מכוניות ייסעו בשלוש בבוקר כשהמוזיקה שלהן בווליום גבוה, וזה היה מחייב אותו לחשוב בצורה אובייקטיבית יותר, על אנשים שאינם הוא. (למשל: אני יודע שיש אנשים שמנסים לישון בלילה. אם הם לא יישנו טוב בלילה בגלל מוזיקה בווליום גבוה הם יהיו עייפים בבוקר ויעשו יותר תאונות דרכים, וקרובים לי עלולים למות בתאונות דרכים כאלה. ולכן, לא הייתי רוצה שבאופן קאטגורי יהיה מותר לנסוע כשהרמקולים משמיעים מוסיקה רועשת).
ההבדל השני נעוץ בתפישה היהודית של מיהו "חברך". אנו הרי יודעים ש"אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". יש מקומות בליטורגיקה היהודית שבהם ברור לחלוטין ש"רעך" הוא רק יהודי אחר. למעשה, החלת "כלל הזהב" על כל אדם באשר הוא אדם – במילותיך הנהדרות, גילוי אמפתיה כלפי כל אדם באשר הוא אדם – תתפש בקרב רבים כסוג של פציפיזם.
פוסט נהדר, ואידך זיל גמור.
אוטם השריר החברתי. לדעתי הבעיה המרכזית בוירוס הזה היא יכולת ההתפשטות שלו (כמה זמן אפשר להיות מתורבת במקום שאין בו תרבות וכו'). ואם כבר חוסר תרבות, אז אני אפילו אקדם את הפוסט שיצא לי להשפריץ בנושא:
http://novoish.wordpress.com/2009/07/23/288/ [תעשה טובה, תצרף את הקישור לתגובה מלמעלה]
גוטמן: מה שנמרוד אמר. כל עוד מאמצים אמרות שקשורות לדת היהודית, מתוך קבלת עקרונות הדת, תמיד תהיה איזו הדרה מובנית. זה מתחיל בגויים, ממשיך בכופרים ובסוף זה מגיע לכל מי שהוא לא אני. כדי ללמד אמפתיה צריך לספק מסגרת שאין בה שום הדרה, ואת זה המורים (כקבוצה) לא יכולים לעשות.
מסכימה לגמרי . עצוב מאד שאנו חיים במדינה של :אני ואפסי.
זה לא זה – זאת האכיפה והמשמעת. אין לא מזה ולא מזה. אם כולם אומרים חפיף – ככה זה נראה. וכן , אתה מזדקן .
לא נראה לי שזה קשור לזקנה, אני מרגיש את זה כבר כמה שנים (עוד מהתיכון, ואולי אף לפני).
וההתדרדרות הזו ממש כואבת לי – אבל אני יודע בוודאות שיש גם אנשים עם מצפון ואמפתיה (אני? אתם?) והם מופיעים בכל דור. פשוט צריך למצוא דרך לאגד אותם.
(אפשר לשים זקנה ליד מעבר חציה ולקחת את האימייל של כל מי שיעזור לה לחצות אותו 😛 )