ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס, קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.
כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית. ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.
ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:
זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?
אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות. ולאף אחת מהן אין ריח.
למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש. נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.
דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.
האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.
קורות ממלכת עילם 
http://ngm.nationalgeographic.com/2011/07/food-ark/food-variety-graphic
אני לא לחלוטין מסכים עם השורה התחתונה. היום אני אוכל תפריט עשיר בהרבה ממה שהיה זמין לי לפני שלושים שנה. פטריות טריות בסופר? לא ממש. פירות יער? אפילו לא קפואים. מנגו? אולי פעם בשנה, כשהיה כסף. פפאיה, פג'וייה, ואחרים? אפילו לא שמעתי עליהם אז. סברסים? אם הלכתי לקטוף בעצמי. והתחרטי על זה כל פעם מחדש.
אולי המבחר הכולל שקיים היום נמוך יותר, אבל המבחר שזמין לכל אחד מאיתנו רב בהרבה.
ומצד שני, בדיוק אתמול הייתי בטיול-ליקוט של אורי מאיר-צ'זיק. היה מעניין למדי, אם כי הייתי ממליץ לחכות שהגשמים יתחילו קצת, והעשבים יתחילו לצמוח. בטח יהיה מוצלח עשרת מונים.
http://www.mazon-izun.com/?page_id=614
היום אתה אוכל תפריט עשיר בהרבה. אבל זה חלק מהעניין. כי למרות שיש לנו את האופציה לאכול פאלנטינים וגוזמניות, עדיין רוב התזונה (של האמריקאים בשלב זה, אבל אתה יודע מה הווקטור של ישראל…) מורכבת מאורז, תירס, חיטה וסויה. זה כמו שאנחנו יכולים לראות סדרות איכות בריטיות וקולנוע פולני עצמאי, אבל רובנו בוחרים לראות טלוויזיית מיינסטרים. עוד דרך להסתכל על זה, הוא הגיוון שהיה לפני מאה שנה במינים עצמם. היו, כך נראה, הרבה יותר סוגים של עגבניות מאשר יש היום, והרבה יורת סוגים של תפוחים. את חלקם אנחנו רואים היום חוזרים כזרעי מורשת, אבל חלקם נאבדו לעד.
מצד שני, השורה התחתונה של הפוסט שלי היא אופטימית, ומסכימה עם מה שכתבת: הגיוון, קולינארי או חוויתי, לא רחוק מדי. רק צריך להושיט יד, אולי למדף לא מוכר בסופר.
רשומה נפלאה, כל כך הרבה מתכונים לאושר בכל כך מעט טקסט.
אגב מדפים בסופר מרקט ופירות קפואים שמשונעים מקצוות תבל בכל עונות השנה, ממליצה על הספר המרתק – שעבורי היה גם מאיר עיניים –
"What to Eat: An Aisle-by-Aisle Guide to Savvy Food Choices and Good Eating"
של
Prof. Marion Nestle
http://www.foodpolitics.com/what-to-eat-an-aisle-by-aisle-guide-to-savvy-food-choices-and-good-eating/
אז אם מה שמפריע לך זה לא המבחר הזמין *לך*, אלא המבחר הנצרך ע"י ה*הם*, אני באמת לא מבין למה זה מפריע. כשאבא שלי גדל ברומניה של אחרי מלחמת העולם השניה, אכלו מה שהיה. גם אם זה אמר שבחורף אחד, לא אכלו כמעט שום דבר פרט לתפוחי אדמה. כי זה מה שהיה. האם לדעתך המבחר שהיה זמין לתושבי כפר קטן באירופה לפני מאות שנים היה רב יותר מזה הזמין לתושבי אותו כפר היום?
וזה שאנשים אוכלים מה שהם רוצים, לדעתי זה דבר טוב יותר מהחלופה – שיאכלו את מה שיש, כי אין ברירה.
אגב, שאלתי פעם פרופסורית לפסיכולוגיה מה הקטע הזה של טעם אישי. מה ההגיון בעצם שאני אעדיף דברים שונים ממך? לא עדיף שנעדיף את מה שבריא יותר, ונסתפק במה שיש?
התשובה היא שאין תשובה. העדפות אישיות הן אחד הדברים הפחות מובנים לפסיכולוגיה מחקרית, שעוסקת בהמונים ובממוצעים, ולא בפרט. יש טיפה ידע על המנגנונים שעומדים מאחורי ההעדפות, אבל מעבר לניחושים פרועים, אין הסבר משכנע ללמה כל אחד מעדיף דברים אחרים.
שוב, השורה התחתונה, כפי שאני רואה אותה, היא שבימינו יש לאדם הפשוט הרבה יותר מבחר ממה שהיה לו אי פעם. מתוך 3000 זנים של תפוחים, קשה לי להאמין שלאדם (לא מקרב העשירים) מלפני המאה העשרים היתה גישה ליותר מחמישה, בשנה טובה. כשמביטים על התמונה הגדולה, של אלפי זני תפוחים, קל להתעלם מהנקודות המרכיבות אותה. ואם תעשה מספיק זום-אין, תראה שהמצב היום טוב מאי פעם.
את המזון הבאתי כדוגמא, ואפשר להדבק רק אליה ולפספס את המסר הכללי. אם מדברים על מזון, אני חושב שאפשר לדבר על 2 קווים. הקו הראשון הוא המעבר מלקטות-ציידות לחקלאות, שבו הקרבנו (בחכמה, כנראה, או אולי לא) את המגוון לטובת הבטחון. הקו השני הוא בערך לפני מאה שנה, עם תחילת תיעוש המזון. לגבי שלושת אלפים הזנים של התפוחים, אני חושב שאתה קצת מדמיין את זה כמו שזה היום, שיש סופרמרקט שבו יש מבחר של חמש או חמש מאות זני תפוחים. אבל למיטב ידיעתי, עם תפוחים, או עגבניות זה לא עבד ככה. כי בעידן הקדם-תעשייתי של ייצור מזון, המגוון הפנימי דווקא כן היה יותר גדול, גם ברמת הכפר הבודד. אתה בעצמך הבאת את האינפוגרפיקה עם מגוון הזרעים…. אנחנו ראינו את זה היום, בוויאטנם. היכולת להבדיל בין ציר שעושים מתרנגול לציר שעושים מתרנגולת, שנובע מזה שהתרנגולת הספציפית המועמדת לשחיטה אכלה בחודשים האחרונים פחות גרגרים ויותר זרעונים, וכו'. בעידן הסטנרטיזציה, אין את כל זה.
ולגבי זה שלאדם הפשוט יש הרבה יותר מבחר, אז גם אם זה נכון, הוא לא בוחר לממש אותו, שזה בעצם הפואנטה של כל הפוסט…
גם אם לא נדבקים לדוגמא של הפוסט – אני יכול לגור היום איפה שאני רוצה. להגיע ממקום למקום בזמן מינימלי. לשמור על קשר עם חברים שעברו לגור מעבר לים, או משפחה שנמצאת בעיר אחרת. אני יכול ללמוד באינטרנט שפע של דברים (ואפילו שוקל תואר שני באוניברסיטה אינטרנטית). אני יכול לראות סרטים וסדרות מכל מקום בעולם. פעם עוד נזקקתי לשירותי האוזן השלישית, אבל היום, גם זה לא. אני יכול למצוא כמות בלתי נתפשת של בדיחות. כמות בלתי נתפשת של חידות. מתכונים בלי סוף. בחורות ערומות בלי סוף. לא שלא היו יתרונות כאלו ואחרים בצורת החיים הקדם-תעשייתית (ראיתי את היתרון של גידול ילדים שבטי כששכרנו דירה במושב, למשל), אבל כמעט מכל בחינה שהיא, האפשרויות שנפתחות על ידי החיים המודרניים כמעט בלתי נתפשות. בקרוב, אפילו השפות השונות כבר לא יהוו מכשול (לפני כמה חודשים שלחתי מאמר שכתבתי בעברית לאישור ע"י חברת תוכנה פינית. סביר להניח שהתרגום של גוגל לא היה מושלם, אבל הוא הספיק להם כדי להבין מה היה כתוב. והטכנולוגיות הללו יתקדמו עוד ועוד).
אז לא, אני לא חושב שאני רואה רק את התמונה הצרה, אם כי אולי אני באמת מפספס את המסר. אני לא חושב שלציידלקט היה הרבה מגוון – הוא אכל מה שהצליח למצוא. אולי על פני כל חייו הוא טעם יותר דברים ממני, אבל קשה לי להאמין. לא היתה לו גישה למסעדה איטלקית, או מסעדה רוסית, או מסעדה אמריקאית, או מסעדה ערבית – אם לאפיין מספר זעום מהמסעדות ששוכנות בטווח כמה קילומטרים מהבית שלי. קשה לי להאמין שמבחינת עושר ומבחר, התזונה (או כל פרמטר אחר) היתה עשירה יותר מאשר היום.
בנאדם, שמתי למעלה ווידאו של אישה חרשת שומעת בפעם הראשונה. אני לא צריך שתספר לי על גוגל טרנזלייט כדי להבין שאנחנו חיים בתקופה נפלאה. ובכל זאת, למרות שאולי אתה בר מזל ויכול לגור איפה שאתה רוצה, אני לא יודע כמה כמוך יש, וכמה באמת מנצלים את זה. כי כפי שכתבתי גם בשלושת התגובות הקודמות שלי, השאלה היא לא מה אפשר, אלא מה עושים. ויש גם את סוגיית הריח.
ולגבי האדם הקדמון והמגוון שהוא אכל… במסעדות שקרובות לביתך (רוסיות? איפה יש מסעדה רוסית?) כנראה גם תקבל לפחות ממחצית הקלוריות שלך מארבעת המינים המופלאים שהזכרתי קודם. האדם הקדמון אכל מגוון יותר, ע"ע 80 אלף זנים אכילים, וכנראה גם מזין יותר (בערך סביב דקה 27 בהרצאה). כשאמרו לי את זה גם אני לא האמנתי בהתחלה.
טוב, אולי קצת נסחפתי בלהגדיר את "רובינשטיין" כרוסיים, אבל לפחות בתחום הנקניקים, הם מושפעים רבות מהמטבח הרוסי.
בחיפוש ב-rest, הוצעו 16 מסעדות שהן (גם בין השאר) רוסיות ברחבי הארץ. אחת דווקא יחסית קרוב הנה (נתניה). אולי ננסה בהזדמנות. מחיפה זכורות לי לא מעט, דווקא, אם כי אני לא נזכר בפרטים מדוייקים. רומניות אני דווקא יודע למקם כשלוש, אם כי לא בהכרח להמליץ. לא ברור לי אם האדם הקדמון הכיר קבב רומני, אבל אישית, אני מעדיף את הקבבים שלי עם טעם.
לא רק שהאדם הקדמון הכיר קבב רומני, הוא אפילו המציא אותו!
טל, זה פוסט נהדר,
שעוסק בעיני בצורה מרעננת בשאלה מהי קידמה ומהי התפתחות ולאן לשאוף.
כמו ש(בערך) אמרו פינק פלויד "יש לי מבחר של עשרים ערוצי זבל בטלוויזיה" (טוב, הם חיו מזמן… היום אפשר לבחור אלפי סוגי זבל!)
בחברת השפע, האפשרות לרכוש מזונות אקזוטיים מרחבי העולם שמורה לאחוז קטן להדהים מהעולם (כמה קטן? בדקו את עצמכם באתר החשוב הזה http://www.globalrichlist.com/index.php). האם זו קידמה? ואם כן, האם היא שווה את המחיר?
אז נכון שלפני עשרים שנה מכרו במכולת בישראל רק לחם לבן, ולחם לבן אחר שקראו לו "שחור", והיו שני סוגי גבינה, והיום הסופרים מתפוצצים ממותגים. אבל הפואנטה של טל היא שבמבט רחב יותר, גם השפע של היום הוא בדיחה לעומת השפע הפליאוליתי, שנחשב נחשל בעיני אנשים מסוימים.
ונקודה חשובה נוספת היא התופעה המעניינת שכאשר אנחנו יודעים שמשהו נמצא באופן עקרוני בהישג ידינו, אנחנו כבר מבסוטים כאילו הוא באמת בהישג ידינו. יש אנשים שגרים ליד קולנוע לב והסינמטק, וצופים בערוץ 2. יש סטודנטים רבים שחשים סיפוק אדיר אחרי צילום מאמרים בספרייה. על הקריאה שלהם לא נדבר כרגע. ויש אנשים שיודעים שיש שפע אדיר באופן עקרוני, אבל ניזונים ביומיום מפיש אנד צ'יפס או המבורגר וצ'יפס, או שניצל וצ'יפס, או חומוצ'יפסלט (איך, איך ייתכן שתפוחי אדמה לא נכנסו לרביעייה הראשונה??).
תודה!
יפייפה: http://www.shomreihagan.org/home.aspx
לאדם הפליאוליתי אולי היתה תזונה מגוונת יותר אבל, כמו שכבר אמרו פה, הרבה פחות אפשרויות. כן הוא אכל היום ירק אחד ומחר ירק אחר אבל זה בגלל שהיום הוא מצא את זה ומחר את ההוא. ואם הירק השלישי גדל במרחק גדול מידי ממנו, הוא לא אכל אותו אף פעם, רק אנשים בשבט אחר אכלו ממנו.
אבל יותר גרוע מזה, היה לו מבחר גדול של ירקות ופירות לא טעימים. מאז המצאת החקלאות כבר אחד עשר אלף שנים שאנחנו עוסקים בהנדסה גנטית. ובמשך רוב רובו של הזמן הזה מה שהעסיק אותנו זה לא איזה זה של תפוחים ימכר, אלא איזה תפוח מתוק יותר, ואיזה דגן עושה יותר טוב את העבודה של להשקיט את הבטן. התירס האמריקאי הוא מפלצת סוכרים, אבל הוא מפלצת כזאת כי זה מה שאנשים חיפשו בהתמדה.
אבותינו אכלו שקמים, לא כי השקמים אז היו יותר אטרקטיביות ממה שנופל לכם על המדרכה היום, אלא כי זה מה שהיה להם.
אך פיספסתי את הפוסט הזה, איך ? אהה….כן תזה + תינוקת. אוקי- קודם כל הפוסט הוא תענוג צרוף – בגלל הכנסת כל כך הרבה קצוות לכדור צמר אחד. קצת כמו תשבץ הגיון….
קראתי את ספרו של מיקל פולן והוא נהדר, במיוחד כשהוא מסביר סוףסוף איך מיצרים תפוחי אדמה מהונדסים גנטית (רמז: לא מתוחכם כמו שחשבתם) ועניין בורסת הצבעוניים בהולנד במאה ה-16 היא בדיחה קבועה אצלי במשפחה עכשיו….
ולגבי "ז'ן – באטיסט גרנוי"….ובכן – perfume – a story of a murder הוא ספר מצמרר ורהוט שנחרט בזכרון ונמצא כספר קבע בספריה הקטנה שלי. והיות שרובה מורכבת ממד"ב, זה בהחלט אומר דרשני. 🙂
מה עוד – ריח הוא חוש יותר חשוב וחזק משמיעה – אתהאני פחות מודעים אליו, אבל מבחינה אבולציונית הוא התפתח קודם והחלק במוח שמוקדש לו מפותח מאוד. כן, אני ודעת שאתה אודיופיל מטורף – אז במקרה שלך נסלח ונאמר שאודיו הרבה הרבה יותר חשוב מריחות.:)
לגבי אוכל מגוון בטבע או לא….הדעה האישית שלי קרובה לשלך, אבל בזווית קצת שונה – אם מסתכלים על מה טוב לגוף – ומסתכלים נגיד על אנשים מאריכי חיים שמתו מיתה טבעית…נגיד 100 + , כהוכחה לכך שהם שמרו על הגוף שלהם בצורה מיטבית על אף היסטוריה רבגונית – בדר"כ רואים שבסופו של יום הם אוכלים מעט – ואת _אותם הדברים_ – מגוון מצומצם ורפטטיבי של מזונות תורם ליכולת של הגוף להתמודד עם מיני נזקים שמצטברים לאורך השנים.
לגבי ציידים לקטים – לא ראיתי את הרצאתו של יובל דרור ונראה לי שאסכים איתה. מהמעט שפגשתיקראתישמעתי על אבוריג'ינים מאוסטרליה – זה ממש לא היה מה שהם מצאו ליד הבית וזה מה שהם אכלו. להפך – הידיעה וההבנה לגבי הסביבה היו כל כך עמוקים – שהם בעצם "תכנתו" את היבשת לענות על הצרכים שלהם – הבערת אש בצורה מדודה ומדויקת תרמה לחידוש שטחים נרחבים עם עשב וצמחיה נמוכה – מה שגרר הופעת בעלי חיים צמחונים אותם ניתן לצוד יחסית בנוחות, הטמנת פקעות במקומות ומועדים ספציפיים כדי לאסוף אותם מספר חודשים אח"כ ועוד ועוד. מדובר במעין חקלאות בר קיימא עם הטבע – בקנה מידה מטורף – כי מדובר בסה"כ בשטח ענק שמטוייל על ידי קבוצת אנשים יחסית קטנה במספר. מאוד מעניין.
בא לי גינה. גינה לי חביבה . אצא לי בה לשוח, אשב לי בא לנוח…גינה לי גינה לי גינה לי חביבה….:)
רעות: תענוג לקבל תגובות כאלה :-).
זהר: אני לא יודע מה זה פחות אפשרויות. אם היום הוא אכל צפרדע וכמה עלים, ולמחרת דג וירקות שורש, ואחרי זה פירות וכו'… זה נכון שהוא אכל אוכל שהיה בסביבה שלו (שהשתנתה, מאחר וכפי שדר. דרור מסביר, החברות היו נוודיות), אבל הסביבה שלו הכילה מגוון הרבה, הרבה יותר גדול של מזון.
לגבי טעים, נראה לי שזה כבר עניין של… טעם. יכול להיות שאנטילופה טרייה טעימה יותר מפרה מסחרית. כנראה שלא אדע…
התבשמתי מהניחוחות שעלו מ"ריח"
אלוהים כנראה נמצא בדברים הקטנים.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3552039,00.html