שבוע שעבר פגשתי את יונתן, מין מישהו שהסתובב בקהילת משחקי התפקידים לפני כמה שנים, אפילו התאמן איתנו בארניס תקופה מסויימת, ואז נעלם. שמעתי שהוא עבר ליוון, וזה נראתה לי אז החלטה תמוהה, אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. כמו כולנו הוא קצת השמין וקצת הקריח. קשקשנו קצת סמול טוק, וזרקתי לו ששמעתי שעבר ליוון. הוא סיפר לי שכן, ושהוא נמלט משם. הרמתי גבה על הנמלט, והוא סיפר לי על חבורות של בריונים פאשיסטים, שעוברות ברחוב ובודקות אם אתה מקומי או לא, אם היוונית שלך היא של נייטיב או של מהגר, ותוקפות אותך אם נכשלת. ״חבר שלי קיבל סכין במצח, והבנתי שזה הסימן שלי לעזוב״.

את איילה פגשתי בפעם הראשונה במסיבת תחפושות, ואז מדי פעם בכל מני כנסים או אצל הוטרינרית שלנו. לא החלפנו יותר מכמה מילים, אז או מעולם, אבל קשה להתעלם ממנה. בחורה נאה, שבעיקר לבושה מגניב, תמיד. זה כי היא מעצבת אופנה, עושה כל מני בגדים שלפעמים נראים כמו תחפושות, אבל בקטע טוב, בקטע שכל גיק היה מפנטז שיהיו לו בגדים כאלה. בשלב מסויים שמתי לב גם לבן זוג שלה, מאנו. בחור שחור, חתיך, שנראה כאילו הוא יצא מהסט של שודדי הקאריביים בקלילות קולית. אני לא מכיר אותם אישית, כאמור, אבל לפחות באיך שהם נראים, נראה שכל אחד מצא בן/בת זוג שמתאימה לו במקדם המגנב שלו.

ביום שישי פוצצו את מאנו במכות בשוק הכרמל. שבעה אנשים התנפלו עליו עם מוטות ברזל ופוצצו אותו, כי הוא שחור עור, תוך כדי קריאות ״הגויים הם העבדים שלנו״. ומאז זה לא מניח לי. אני אתנצל את ההתנצלות הראשונה והכנראה לא אחרונה של הפוסט הזה: אני יודע שתקיפות על רקע גזעני קורות כל הזמן בארץ ובשטחים. אבל אין מה לעשות, כשזה מתחיל לגרד את חוג החברים שלך, זה נהיה אמיתי. השוטרים שבאו לפזר את המכות לא עצרו אף אחד, לא רשמו שמות, לא כלום. למזלו של מאנו, יש לו חברים עם הון תרבותי, ולכן הצליחו להכניס את הסיפור הזה לתקשורת – רפי רשף בחמש. התגובות, האולי צפויות, עדיין יושבות לי בבטן, עושות לי צרבת, להקיא. רובן נעו בין ״למה לא מספרים על אונס שכושי אחר עשה״, דרך אם לא טוב לא שיחזור לארץ שלו״, ועד ״חבל שלא טחנו אותו דק״. ההתפלגות היתה די שווה. עכשיו תבינו, זה לא טוקבקים אנונימיים. זה אנשים עם פנים, עם שמות, עם תמונות שלהם עם הילדים שאומרים את הדבר הזה. כשסיפרתי את זה לליאת היא אמרה שזה טרולים, אבל זה לא טרולים. זה אנשים.

המגיבים האלה המדכאים אותי, ואני מנסה בכל כוחי לגייס את החמלה שהם ראויים לה. אני לא אומר את זה כדי להיות צדיק. אני אומר את זה כי אני חושב שחמלה נמצאת בפאלטה האנרגטית, הרגשית, שהיא הדבר היחיד שיכול להועיל למצב. כשקוראים את התגובות של הצד ״שלנו״ למגיבים, אז רובם מתאפיינות בכעס נגדי, בהאשמות נגדיות. אתם גזענים. אתם פשיסטים. איך אתם יכולים. הצד שלנו מטיל את הארטילריה שלו למערכה. אני מנסה לגלות חמלה למגיבים מהצד ה״שני״, לא כי אני לא חושב שהם אחראים למעשיהם, אבל כי אני יודע שיש כוחות גדולים יותר שפועלים. כי בלי לדעת את זה, הם בעצם משחקים תפקיד במשחק שהונדס על ידי שרי הפנים של ישראל, שלקחו את ההזדמנות הזאת, של הפליטים/מחפשי המקלט/מהגרי העבודה (זוכרים? בני ישראל יורדים למצרים כי בישראל רעב? הו, האירוניה…) ובכך שריכזו אותה באיזורים מוחלשים, ומנעו מהם את האפשרות להשתלב באופן חוקי ולגיטימי בשוק העבודה יצרו מפלצת חברתית, שתדאג שאש שנאת הזרים תבעבע תמיד, ותספק עבודה לדני דנונים, ולזאב אלקינים.

לואי סי. קיי, באחד הקטעים המבריקים שלו, מסביר למה הוא לא נותן לבנות שלו סמארטפונים.

התהליך שבו אנחנו לומדים אמפתיה, כך לואי, היא דרך משוב. אנחנו אומרים משהו מגעיל למישהו, וכשהוא נפגע אז אנחנו רואים את זה, וזה מהדהד לנו מבפנים, ולא נעים לנו, אז אנחנו לומדים אולי לא להגיד דברים כאלה. אבל בהודעות, בטוקבקים – לא רואים את הפנים. בגלל זה מקרים של cyber bullying הופכים להיות כל כך קיצוניים כל כך מהר. אני כועס על גדעון סער ועל שי פירון, ועל כל שרי החינוך בעשורים האחרונים. כי אם יש דבר אחד שחייבים ללמד כאן, לפני הכל, זה אמפתיה, היכולת לראות את האדם כאדם. כי כשרואים אדם כאדם, לא מייחלים לטחון אותו. המנגנון הבסיסי ביותר שהנאצים השתמשו בו הוא היכולת לגרום לגרמנים לראות את היהודים כלא-אדם. ומערכת החינוך בישראל, שמלמדת זהות יהודית אבל לא מלמדת אבולוציה, מוציאה מקרבה דור שלם של תלמידים, של אנשים, שמסוגלים להסתכל ולראות לא-אדמים. וכשמולך עומד לא אדם, אלא ״כושי״, או ״גוי״ (או שמא ״יהודון״?), אז הרבה יותר קל להרביץ לו, ולשנוא אותו. או סתם לדרוס אותו.

שמעתי על התקיפה ביום שישי, והתבשלתי עם זה כל סוף השבוע, עם שלל של תגובות בבטן. הרצון הראשון היה לנקום. לנקום באלימות אולי (כי בשביל מה כל השנים האלה של ללמוד להלחם, הרי…), או לנקום בתחמנות (להזמין פקחים לדוכן של התוקף, להלשין למס הכנסה), או אפילו לנקום בצדק – להפגין מולו, לארגן חרם. אבל אני מרגיש שחייבת להיות דרך אחרת. כי סוג המאבק, סוג הנקמה הזאת, היא התשתית האנרגטית שבונה מלחמות, שמנציחה שנאה. אני מנסה להפוך בתוכי, איך אפשר קחת את הבעיה המרושעת הזאת, ולמסמס אותה, לא לנצח אותה.

יש לי ארץ אחרת. יש לי דרכון אירופאי, וכנראה מספיק הייטק כדי שגם צפון אמריקה תהיה אופציה. ואם בסופו של דבר ארגיש שעברנו את הטוטאל לוס, שכבר אי אפשר לתקן, ושהתחזית הטובה ביותר שיש לי היא לגדל את עילם בתוך בועה שפויה ונצורה, שמוגנת על ידי ההון שלה ומוקפת בשנאה הולכת וגוברת, אז יש סיכוי טוב שאבחר לממש את האופציות האלה. אבל עבורי, ועבור האנשים שהקימו את המדינה הזאת, ואפילו עבור שש מליוני היהודים שנרצחו בשואה ושלזכרם נעמוד דקת דומייה בעוד כמה שבועות, אני חייב לנסות קודם לתקן.

לפני חמש שנים ליאת נכנסה לסיטואציית עימות עם נהג מונית, על סף האלימה. אני הגעתי, אגרסיבי מאוד, מוכן לקרב. נהג המונית נבהל, והדבר הראשון שאמר הוא ״אל תיגע בי, אני אבא לארבעה ילדים!״. ובאותו הרגע הוא הפסיק להיות מפלצת, והפך להיות אדם, גם אם אדם שאני מאוד עצבני עליו. אני מאמין שאפשר להפוך מפלצות חזרה לבני אדם, כי חוויתי את זה על בשרי.

אז הנה מה שאני מתכוון לעשות, ואתם מוזמנים להצטרף אלי. אני הולך לנסות לחשוב על איך מלמדים אנשים לאהוב. על איך מלמדים אנושיות. איך עושים לאמלחמה. ואז נצא עם זה לרחובות, לא עם שנאה נגדית, אלא עם אהבה. לא עם צדקנות, אלא עם חמלה. תוך שאנחנו מסתכלים למציאות הקשה בעיניים, ולא מנסים לייפות אותה. זו הדרך היחידה שאני רואה. לא של בריחה, ולא של עימות. של אנושיות.

למי שרוצה לעזור, מוזמן ליצור קשר כאן בבלוג, או במייל שלי: המילים tal ואז gutt מחוברים, בשירות הדואר של גוגל.