נקודת ייחוס

כוח העל האמיתי שלי, כך תספר לכם ליאת, הוא היכולת שלי להפוך אוכל לאוכל אחר. וכך, לאחר שהרפתקאה עם צוואר בקר במעשנת לא עלתה יפה, הפכו השאריות אחר כבוד לצ׳ילי מהסרטים. ופתאום, בלי ששמתי לב, אני שוב אוכל צ׳ילי בחנוכה.

מסיבות חנוכה מגוונות ומרובות משתתפים היו מסורת מהדהדת בדירת הרווקים שלי ברחוב רש״י. וכחלק מהמסורת האקראית הזאת, הייתי נוהג להכין צ׳ילי, וגוואקמולי, בכמויות ענק. אני חושב שיכול להיות שפעם גם ביקשתי שאנשים יבואו מחופשים, כדי לבלבל את האוייב, אבל יכול להיות שזו היתה מסיבה אחרת.

גורדון התחתן לפני כמה שבועות. חשבתי מה לקנות לו, משהו שישאר לנצח, משהו שהוא יוכל להוריש לילדיו. המתנה שנבחרה היתה סכין מטבח, מהיפנים האלה עם המון קיפולים שחדים כמו תער, סכין שאם תשמור עליו ותנגב אותו לאחר השימוש ישאר אצלך לנצח.

אחרי שהענקתי אותו במתנה, נזכרתי שהחפץ הכי וותיק בבית שלי נקנה בדירה המשותפת שלנו, הדירה הראשונה שלי מחוץ לבית הורי. ווק מהמכולת הסינית בתל אביב, מושחם ומשופשף. הייתי מכין בו הכל פעם. הוא אצלי כבר 15 שנה.

קשה לדעת באיזו מהירות אתה נע, אם אין לך נקודת ייחוס. אני מתבגר, מזדקן אפילו, אבל מה שבאמת משקף לי את זה זה לא האני, אפילו לא כשאני רואה תמונות של עצמי, אלא האנשים שמסביבי, אלא שאני לא בא איתם במגע רציף, יום יומי.

סגרו את מעדני הכרמל, המעדנייה-סופר-מרקט-רוסי-לייט בשוק הכרמל. לא סופית – הם עוברים מחוץ לשוק, אבל כשמיכאל, אחד הקצבים שם, סיפר לי את זה, חישבתי שבעצם אני קונה שם, אצלו, כבר שלוש עשרה שנה. בביקור האחרון אצל הוטרינרית, פתאום קלטתי איך היא התבגרה.

זה מצחיק שזה מה שגורם לי להרגיש מבוגר, ולא זה שיש לי שני ילדים, ודירה ובת זוג ועבודה של גדולים.

חפצים כאלה, ששורדים, שלא זורקים אותם כל שנה ומחליפים אותם במשהו אחר וזול, נוגעים לי במקום מאוד בסיסי. לוחצים לי טוב על הכפתורים. ואני מנסה להסביר לעצמי למה כבר המון זמן, מבלי להכנס לרומנטיקה על מסורות ייצור כמו פעם, או לתיאוריות קונספירציה נגד תרבות הצריכה. ועכשיו אני תוהה, האם בסתר ליבי, לא פיתחתי את ההערצה הזאת, כי ידעתי שהשקעה בכל אחד מהחפצים הללו, יהיה השקעה במצוף, בעוגן, שיאפשר לי לראות זמן טוב יותר.

ככל שאני מתקרב לגיל 40, אני מרגיש את השינויים בעצמי. הזכרון נהיה טיפה פחות חד (כולל כל מני סטיות מוזרות, כמו חוסר היכולת להזכר בשמו של מתיו מקונהיי), אני מקבל האנגאובר גם אחרי בירה אחת, כול מיני דברים כאלה. צעירים, גם בשנות העשרים שלהם, לא באמת רואים זמן. לא מסוגלים לתפוס אותו.הווטרינרית שלי נראתה לי תמיד באותו גיל, בעשר שנים או יותר האחרונות. אם יש חוש אחד שמתחדד אצלי, בחצי השני של שנות השלושים, הוא חוש הראייה. בקריאה, אני מודה, הפונט מתחיל להיות קטן, אבל היכולת לראות זמן, לטוב או לרע, מתבהרת. מעניין איך אראה עוד עשור.

 

 

3 מחשבות על “נקודת ייחוס

  1. כל כך נכון! אתמול לבשתי סוודר שהיה של אמא שלי עוד לפני שנולדתי. אני לובשת אותו מאז גיל 14, כלומר יותר מעשרים שנה. לא ייאמן כמה זקנה הרגשתי.

  2. אהם, טל. אני לא לגמרי מוכנה לזה שתהיה בן ארבעים. יש לזה השלכות מסוימות לגבי שאני – על אף היותי מאוד פרו-התבגרות ופרו-הבשלה-עם-השנים – לא יכולה עדיין להכיל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s