אם תשאלו את ילדי הם יגידו לכם שיש משהו מתסכל בלהיות ילדי. זה נובע מכך שילדים, בכללי, מתוסכלים מהוריהם, אך גם מכך שילדי הם, במקרה, ילדים של מנהל מוצר, שהוא גם היסטוריון בהשכלתו. כתוצאה משילוב מזוויע זה, שאלות פשוטות כמו ״מי מחפש את האפיקומן אצל סבא יוסי בסדר״ הופכות להיות הרצאה ארוכה על יוסף, אחיו, השתלשלות האירועים שבאה אחריו ולקינוח השוואה בין הגרסה המקראית ובין הגרסה של יוספוס פלביוס ב״קדמוניות היהודים״. ילדי, כך מסתבר, הם אמיצים וסקרנים מעבר לכל מידה הגיונית, כי הם עדיין שואלים אותי שאלות. אך יש ז׳אנר של שאלות שבהם הם כבר נזהרים הרבה יותר. אני לא יודע אם זה הגיל, או כי פשוט שברתי אותם, אבל מדובר בשאלות מסוג ה״הכי טוב״. באופן לא מפתיע, גם ילדים רוצים לדעת מה הכי טוב, על טווח גדול של קטגוריות. מאחר ויש לי בנים מסוג בנים אז הרבה מהשאלות הללו נסובות סביב דברים שמייצרים רעש, הרס, או שניהם. מה האוטו הכי טוב, מה הרובה הכי טוב, מה התותח הכי טוב, מי גיבור העל הטוב ביותר, מה המטוס הכי טוב, וכן הלאה וכן הלאה. וכמעט בכל פעם, מהלך הדיאלוג הוא זהה.

ילדים: ״אבא, מה האוטו הכי טוב״
אבא נודניק: ״טוב למה?״
ילדים (דופקים את הראש במושב הרך): ״אוף אבא פשוט תענה מה האוטו הכי טוב?!״
אבא נודניק: ״אבל טוב למה? מאיץ הכי מהר? סוחב הכי הרבה משקל? מה ה-KPI שאנחנו מאפטמים עליו?״
ילדים: (קולות גלגול עיניים)

עכשיו, לעיתים אני מצליח לגרור אותם ללחשוב על KPIים שונים ועל מה אנחנו רוצים לעשות אופטימיזציה כי ככה עושים בניהול מוצר ולעיתים הם מצליחים לשגע אותי עד שאני פשוט זורק תשובה החלטית ולפרקים בדויה לגמרי ("F43 הוא המטוס הטוב ביותר! יש לו לייזר מסוג אמפר!״).

באחת מאותן שיחות, הגענו לנושא של שעונים, והילדים נדהמו לגלות שהשעון היקר (יחסית) והנוצץ (בטוב טעם) שלי הוא גרוע, ממש גרוע, ביחס לשעוני היד שלהם.

שעונים היו פעם פסגת הטכנולוגיה העולמית. ההייטק של פעם פעם. המונח Clockwork היה, במשך שנים, מילה שייצגה ״הנדסה מורכבת של דברים שזזים״. היכולת לייצר מכונה מדוייקת, ניידת, שתאפשר כל מני דברים כמו לתאם בין רכבות נוסעות, או לחשב את קו האורך שבו אתה נמצא. ובמשך שנים ייצרני השעונים עבדו על לפצח את זה, למצוא את השעון המדויק ביותר, והעמיד ביותר, עד שבסוף הם, ובכן הצליחו. בשנות השמונים פרץ לעולם מנגנון שעונים שמבוסס על גביש קוורץ, שבגדול הבטיח יכולת לייצר שעונים מדוייקים פי עשר, במחיר כמעט אפסי. שעון מכני, מהסוג שעבד על קפיץ וגלגלי שיניים מורכבים וזה, מאבד או מוסיף סדר גודל של 10 שניות ביום. התקן המחמיר ביותר לשעונים מכניים, כאלה שנבחנו והוגדרו ״כרונומטרים״, מדברים על פלוס מינוס שלוש שניות ביום. בשעון קווארץ הפשוט ביותר, הסייקו בחמישים שקל, אנו מדברים על 5-10 שניות בחודש. לא רק זה, אלא שחברה שוויצרית צעירה וחצופה בשם Swatch פרצה לשוק עם שעונים שהיו גם מעוצבים יפה, וגם זולים, וגם מדוייקים פי עשר-עשרים מכל רולקס פומפוזי. תעשיית השעונים השוויצרים, בגדול, עברה שואה גרעינית. חברות מכובדות עם היסטוריה של מאה שנה נמחקו, או נקנו (בין השאר על ידי SWATCH). ואכן, היום, שעוני קווארץ תופסים כ-70 אחוז משוק השעונים (שמגלגל כ-100 מיליארד דולר בשנה).
רגע.
מה?
למה שאנשים יוציאו שלושים מיליארד דולר ויותר (יד שניה) בשנה על מוצר הנחות פי עשרים? ובכן, הוא לא רק נחות פי עשרים, הוא גם יקר פי זיליון. כן, כן, כל הרולקסים והפטקים והשעונים של הביוקר, שעולים מכמה אלפי שקלים לכמה מאות אלפי שקלים, כולם, ללא יוצא מין הכלל, פחות טובים מהשעון הקווארץ הפשוט ביותר. משמעותית. הם יקרים יותר, עמידים פחות, דורשים טיפול יקר בצורה בלתי רגילה, וכמובן – מדוייקים פחות בסדר גודל. אז למה לעזאזל שמישהו יקנה את השעון הזה, ביוקר, אם הוא לא שעון טוב? ובכן, זה מחזיר אותנו לשאלה – טוב למה?

לבני האדם, משחר ההיסטוריה, יש צורך בליצר היררכיה, ריבוד חברתי. פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי קריא בצורה יחסית, הציע כמה מנגונים שבהם משתמשים כדי לייצר את הריבוד הזה. בורדייה דיבר על הון, ועל הצבירה שלו, אבל הרחיב את המושג מעבר להון של כסף, להון סימבולי – תרבותי וחברתי. חלק מהון תרבותי, מגיע מהשכלה פורמלית, חלקו מגיע מגינונים וידע (לדעת דברים ״נחשבים״ ואיך להתנהג ״נכון״), וחלקו מגיע מחפצים. את ההון הזה אפשר להוריש, ואפשר להמיר, באפקטיביות משתנה לסוגי הון אחרים (הנובו ריש מנסה להמיר הון כספי בהון סימבולי, האינטלקטואל מגילמן שואף, אך לא תמיד מצליח, להמיר הון תרבותי בהון כספי), וכל זה קורה בצורות ובמנגנונים שונים שעליהם כותבים דוקטורטים שמעניקים להם, ניחשתם נכון, הון תרבותי.

הבחירה הזו, בדבר הפחות טוב פונקציונלית, היא דרך חזקה לטעון דברים בהון סימבולי, ומסתבר שהיא לא מוגבלת רק לנו. לפני כמה עשרות שנים, הציע זואולוג הישראלי אמוץ זהבי את ״עקרון ההכבדה״. לפי עקרון ההכבדה, חיות יפגינו התנהגות גרועה – בזבזנית, ראוותנית, שלא משרתת אותם באמת, כדרך לשלוח אותות לקהילה שלהם (ובעיקר למין השני), על כמה הם כשירים ומגניבים – אני כל כך טוב שיש לי את הלוקסוס לעשות דברים לא יעילים. לחוקרים בביולוגיה זה נשמע בהתחלה כה מטופש, שבמשך שנים צחקו על זהבי ועל התיאוריות שלו, עד שמישהו הוכיח מתמטית שזה לא מטופש.

בשנים הקרובות, המון מהדברים שאנחנו מכירים הולכים לסדר את עצמם מחדש. בינה מלאכותית תכתוב יותר טוב מרוב הכותבים, ותצייר יותר טוב מרוב הציירים, תאבחן יותר טוב מרוב הרופאים. השירים שהיא תלחין יהיו קליטים יותר, והביצוע של השחקנים והשחקניות שהבינה המלאכותית תברא בסרטים מז׳אנרים שונים, יהיו משכנעים ומעוליסטים. דור שלם של יוצרות only fans מחשב את קיצו לאחור, והן חלק מרשימה ארוכה ארוכה של מקצועות.

אז איך נראה ריבוד חברתי במציאות כזו? כיצד יצליחו האליטות לבדל את עצמם? המצאת הצילום המציאה, יחד איתה, את האמנות המודרנית, כי אם כל אחד יכול לייצר העתק מושלם של המציאות כפי שהיא בלחיצת כפתור, אז ריאליזם כבר לא נחשב. בתערוכה שבה ביקרתי לאחרונה יכולתי כבר לשמוע את נחירות הבוז שננחרו כלפי עבודה יפהיפיה, שיוצרה באמצעות AI. האם ייתכן שעקרון ההכבדה בעידן ה-AI הוא להתעקש על Human Made? האם ערכי היופי שלנו יעוצבו בלעומתיות ילדותית? האם כל אותם מקצועות שהולכים להיאבד מהעולם ישתמרו בעצם, בבועות של הון תרבותי? שהאליטות יתעקשו על ללכת לרופא בשר ודם למרות ששיעור הטעות שלו גדול פי עשר באבחון, ויספרו לעצמם כל מני סיפורים על למה בעצם זה יותר טוב, כמו שאוהבי הויניל או שעונים המכאניים מספרים?