כשהייתי בן 13, שזה הגיל הנכון לדבר, קראתי את ״המשחק של אנדר״. תוך חשיפה מינימלית לספוילרים, אומר רק שבסוף הספר, אנדר, שכל הספר עסוק במלחמה, עובר לעסוק בחיים. מחייל, הוא הופך להיות האיש שמספר את חייו של מי שמת. לא הספד נאה ומשבח, אלא סיפור שמכיל את כל המורכבות, את כל ניואנסים, את כל הסחלה והרוע, אבל גם את כל הטוב. אני זוכר איך הרעיון הקסים אותי בגיל 13, איך אמרתי לעצמי שככה אני רוצה שיהיה כשאמות. שאיך צריך דבר כזה בעולם.

אמא שלי מתה לפני שנה בדיוק. כששואלים אותי ממה היא מתה אני בדרך כלל אומר ״הכל״. ולא ״הכל״ במובן של ״צרות העולם״, אלא במובן הרפואי. היה לה כל כך הרבה דברים, כשהיא מתה, שזה היה כמעט קומי. כשמתים מהכל, אז לפעמים זה בבת אחת ומגלים את זה בדיעבד. ולפעמים זה ארוך נורא. במקרה שלנו זה היה ארוך נורא. התחיל כמו פרק נוראי של האוס אבל שנמשך חודשים, ושבסופו של דבר, כשהתעלומה נפתרת, אז אין הפי אנד. עם שיתוק שפשה מהר יותר משהצלחנו להסתגל, עם חוסר אונים אל מול המורכבות הפיזית היום יומית, בקיצור, עם הכל. זה היה די חרא, למי שתהה.

כשאמא שלי מתה, נזכרתי בטל בן ה-13.

כשאיש חולה, גם כשהוא גוסס, אז יש דברים שמשתנים ויש דברים שלא. הורים יודעים להפעיל את הילדים שלהם, ולעצבן אותם, וזה לא נעלם גם כשאמא שלי בקושי דיברה, בקושי יכלה לזוז. כל כך התביישתי, אני עדיין מתבייש, שלא הצלחתי להתעלות מעל זה. שהיו פעמים שיצאתי במשמרת ממנה בעצבים. לא על המצב, או על המערכת. עליה. על האישה הזו ששוכבת שם חסרת אונים עם חיתול וקטטרר וכל ה-agency שלה בעולם היא היכולת להפעיל אותי ולבקש ממני 150 פעמים במשמרת לסדר לה את הכרית או את השמיכה או כל מני דברים אחרים, שחייבים להודות שזה מחרפן, ועדיין.

לפני שבועיים קיבלתי הצצה לעבר שלי. במסגרת סדנת משחק שאני משתתף בה, התבקשנו לביים אחרים בסיפור אישי ומשמעותי שקרה לנו. וכך ראיתי את עצמי יושב בבית החולים, מול אמא שלי במיטתה. ראיתי את עצמי. ואותה. עם כל המורכבות, עם כל קשת הרגשות. זו חוויה שמעטים עוברים, ואני אסיר תודה עליה.

כשאמא שלי מתה, נזכרתי בטל בן ה-13.

ויומיים אחרי, בהלוויה שלה, ניסיתי לחשוב איך אני מספר את הסיפור שלה.