כאילו צפו מראש את הנולד, החליטו בפיזה לרכז את כל נפלאות העיר במקום אחד, כדי שהתייר העתידי לא יצטרך, חס וחלילה, להסתובב עם מדריך ומפה ומבט אבוד. למקום הזה הם קראו Piazza dei Miracoli – כיכר הפלאות. בכיכר הפלאות מרוכזים המגדל המפורסם הדואומו, הבפטיסטריום ועוד, כל זאת על רקע דשא יפה. המראה הוא מרהיב, וברור מאוד שמעבר לפונקציונליות של המבנים (כנסייה, לדוגמה), הבנייה שלהם, במקום ספציפי, נועדה ליצור וואו אפקט.

לפני כמה שנים, מרצה שלי שטח בפני את תוכניותיו להחזיר את המונח “אור לגויים” לאופנה. אותו מרצה היה מוזר מלכחתחילה, מה שמסביר את זה שבאחד השיעורים שלו שיחקתי את תפקיד השטן-לובש-גרביוני-רשת-וחצאית-מינ-ומפזז-לצלילי-סוויט-טרנסוסטייט. אבל המונח הזה, “אור לגויים” נשמע לי אנכרוניסטי, אפוף בניחוחות לאומנות. אור לגויים, כפי שהתרגלנו לחשוב עליו, אומר “אני נבחרתי על ידי אלוהים, אני ולא אתם, ולכן אני יותר טוב ממכם”. אבל לא לכך התכוון המשורר. כשאורי אמיתי דיבר עלאור לגויים, הוא דיבר על איזושהי מצויינות, הובלה, שלא מגיעה מגושפנקא אלוהית, אלא מעשייה, מהרצון לעשות את הדברים, כל הדברים,  בצורה מעוררת השתאות. תחשבו על אלטנוילנד של הרצל – מעבר להיותו ספר משעמם, עם בעיות מציאות קשות ואירופוצנטריות מתפרצת (הדמות הערבית היחידה מדברת גרמנית, בלה בלה בלה ), , חלק גדול מהספר נסוב סביב “תראו איך היהודים עושים דברים בצורה מגניבה” – תעלת הימים, מועדוני צרכנים, קופות חולים.

הבעיה עם “אור לגויים” היא שמהר מאוד הוא הופך ל”כל הגויים צריכים להיות כמוני” או “ זה שאני אור לגויים נותן לי את הזכות לכפות את דעותי או ערכי או את שלטוני על אלה שהם לא”. הצורך האנושי הבסיסי להגדיר את עצמנו אל מול מישהו, להתחרות במישהו, להוכיח ששלי יותר טוב. בשבועיים האחרונים מתארח בביתי המורה מהפיליפינים. אני באמת חושב שמדובר במורה ושיטה גאונית, ונפעם כל יום מחדש מהעומק והתחכום שלה. אני חושב שאמני לחימה רבים היו יכולים להנות ממפגש עם פלינט טבימינה, אבל  זה בדיוק העניין – במקום לצאת למסע מסיונרי ושיווקי, פרסמתי מודעה קטנה בפורום רלוונטי. מי שרוצה יבוא – אני מתאמן בשבילי. אני אנסה להיות אור קטן, אבל זה לא אומר שצריך לכבות את שאר האורות, או שאני צריך להאפיל עליהם.

הדרייב הזה, להיות אור לגויים, הוא לא המצאה ישראלית או יהודית. את העדרו הבולט בישראל 2009 הרגשתי דווקא לפני שבועיים, במסגד הכחול, באיסטנבול. המסגד הכחול, כמו כיכר הפלאות, נבנו מאותו דרייב של “אור לגויים”. שמישהו יגיע לישראל ,ויפער את הפה שלו ויגיד “וואו, כזה דבר עוד לא ראיתי”, ולא יתכוון לחומת ההפרדה או שחיתות שקשוקה כזו או אחרת. אני לא יודע אם בישראל אי פעם היה את הדרייב הזה באמת. אולי כן,הקטע  עם הטפטפות והפרחת המדבר. אני יודע שבישראל 2009 אין אותו. זה מה שמדרדר אותנו לעבר מדינת עולם שלישי. במקום עם סגולה, האווירה הכללית היא הישרדות. מינימום פעולות כדי לצוף מעל המים. בטח לא “אור לגויים”.

אתמול לקחנו אורח מחו”ל לירושלים. תמיד מסקרן אותי לדעת איך נראית ישראל דרך עיני זרים – אני מנסה לעשות את התרגיל הזה, גם במקומות גדולים (תל אביב, ירושלים), וגם בדרכים. יש את התחושה הזאת, שנוסעים דווקא בכבישים שלא אמורים להיות חלק מהנוף המוראה – הדרך משדה התעופה ליעד, למשל, שבה אתה רואה “כביש” בארץ זרה – עם הפרסומות שלהם, המכוניות שלהם, הנוף הלא-אורבני והלא-מתוכנן שבדרך כלל מקיף שדות תעופה, שמעניין נורא.

לקחנו לירושלים את פלינט טבימינה, הבן של המורה שלי מהפיליפינים. איכשהו, תוך שאנחנו מוכיחים אקסיומה ישנה בנוגע לאופיים של ארניסדורים,, חלק ניכר מהטיול נסוב סביב אוכל. חומוס בלינה (אנחנו גמרנו ויכולנו לאכול עוד, הוא ניגב בנימוס, טען שטעים, והתפוצץ אחרי שלושת-רבעי מנה), כנאפה על גגות ירושלים . הרבה להסתובב בעיר העתיקה. לא הייתי בעיר העתיקה של ירושלים שבע שנים, להערכתי, ובדרך כלל הסיור בה היה משמעותית פחות איטנסיבי – כניסה, גיחה לכנסיית הקבר, גיחה לכותל, ויאללה, חזרה לאוטובוס. גם עם תיירים. הפעם הסתובבנו במסדרונות שלה לא מעט זמן, בדרכנו לחומוס או לכנפה.

אחרי חמש דקות בעיר העתיקה הרגשתי שהתפקידים מתחלפים. ממצב שבו אני, המארח, מנסה להבין איך האורח שלי קולט את הסביבה שלי. אני הפכתי לאורח. או במילים אחרות: עברנו לחוצלארץ. כשניסיתי להתחבר לאישהו שביב של מוכרות, הדבר היחיד שהבהב אצלי היה סיירה און-ליין. סיירה היתה, משנות השמונים עד תחילת שנות האלפיים, יצרנית של משחקי מחשב מז’אנר ה”קווסטים”. מעין משחקי הרפתקאות שבו אתה צריך לתת את הכדור לצפרדע כדי שיתן לך את המפתח שפותח את המערה של הטרול שם יש כתב שאם תפענח אותו תוכל לקבל את המפה לנסיכה. I used to LOVE these games. הקריירה הפובליציסטית שלי התחילה בסדרת כתבות שמשוות מוטיבים שונים במשחקים מהסוג הזה (החל מדמויות וכלה בממשקים). מבחינה גראפית,במשחקים הללו היתה לך דמות, שהיית מניע על מסך “תלת מימדי”, והיא היתה מתקשרת עם חפצים (מרימה, משתמשת), או אנשים (מדברת). אם היית מוליך את הדמות שלך לקצה המסך, היית עובר למסך אחר.

בקווסטים מתקדמים, המעבר הזה נעשה בצורת גלילה – המסך היה נגלל למסך הבא. בחלק מהמשחקים, כשיוצרי המשחק רצו לגרום  לתחושה של מרחבים, הגלילה היתה אינסופית – הרקעים היו מיוצרים בצורה אקראית, עם דמויות וחפצים אקראיים שלא יכולת באמת לתקשר איתם. יכולת להמשיך להתקדם ממסך למסך. הרקע היה משתנה, אבל נשאר דומה בבסיסו.  ככה הרגשתי בסיבובי בעיר העתיקה בירושלים. הנה עוד דוכן תבלינים אקראי, הנה עוד קצב.

מה שהפתיע אותי, מה שתמיד מפתיע אותי, הוא הנוכחות של "אנשים אמיתיים”, שם בלב אתרי התיירות. זה כאילו תוקע סיכה בכל תיאוריית ה”אותנטי”. העיר העתיקה של ירושלים, בדיוק כמו מרכז העיר בפירנצה,  נראית כמו מלכודת תיירים אחת גדולה – מלאה בשמונצעס ותבלינים מזוייפים (אם כי השמונצעס משתנים מפירנצה לירושלים). לפי התיאוריה, היא היתה אמורה להיות מאוכלסת רק בתיירים מפוצצי כסף, בזמן שהאכלוסיה המקומית, יודעת ח”ן, היתה קונה את הדברים ה”אותנטים” בחורים חשאיים שרק גיל חובב מכיר. ובכל זאת, רוב מי שאיכלס את המסדרונות הצפופים הנ”ל, היה תושבי מזרח ירושלים, שקנו, סחרו, נפגשו, שתו קפה, בלי לדעת בכלל שהם במלכודת תיירים. בקיצור: גיל חובב – יש לך קהל שלם שאתה יכול להאיר את עיניו!

בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.