גוגל כאלוהות פולנית

בימיו הראשונים של האדם, למדנו מהר מאוד מה מהאדם, ומה לא. ברקים, תופעות טבע, אסונות – כל הדברים הללו הוצאו מתחום האדם, מאחר ונראה כאילו שליטתנו על מאורעות אלה מוגבלת (זה היה לפני שאל גור המציא את ההתחממות הגלובאלית). התופעות הנ”ל יוחסו לאלוהויות, כוחות על. באם היה להם פנים ותכונות אישיות, ובאם, בסופו של דבר, הם הפכו לאלוהים כפי שאנחנו מכירים אותו היום (“מכירים… נו, שלום שלום, לא יותר”).

אני זוכר כשמייקרוסופט השיקה את ה-MSN Messenger שלה, אי שם בשלהי שנות התשעים. אני זוכר את הפליאה שחשתי לגבי הנסיון הפתטי של מייקרוסופט להתחרות ב-ICQ. למה שמישהו ירצה להגר למסנג’ר אחר, שנותן לו את אותו דבר, כשכל החברים שלו גם ככה נמצאים במסנג’ר הקודם? בראיה לאחור, ההצלחה של מסנג’ר מרשימה מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאותם הימים לא היו מנגנוני “בוא נזמין את כל החברים שלך באופן אוטומטי”, מה שקורה היום בתהליך הרשמה לכל שירות שני, ועוזר לבניית קהילה במהירות רבה יותר.

בשנים האחרונות אני נוטה לזנוח תוכנות לטובת שירותי WEB. פעם היה חשוב לי להשתמש בתוכנת דואר נפרדת. היום הכל בג’מיל. פעם הדבר הראשון שהיה עולה במחשב היה המסנג’ר. היום במילא כולם מופיעים בג’מיל.

כולם? לא, לא בטוח שכולם. פעם העולם היה פשוט. היית מוסיף מישהו למסנג’ר שלך, והוא היה מאשר אותך, או שלא. ואז הוא היה מופיע ברשימת החברים שלך, לנצח. כל עוד הוא לא מחק או חסם אותך, ולפעמים גם אם כן, תמשיך לראות אותו כל פעם שהוא מחובר ואתה מחובר. במסנג’ר שלי יש אנשים שלא דיברתי איתם עשור, ואני בספק אם הם זוכרים מי אני. הם שם כי הוספנו אחד את השני אי שם בעבר, וכי אני, באופיי, לא זורק דברים ולא מוחק דברים. כמו סטיקר זכרון לרבין.

גוגל הוא האלוהים הפרטי החדש שלכם. אני לא מדבר רק על העובדה שהמנגנון חיפוש שלו הוא סוג של חידה קפריזית שכהני SEO צריכים לדעת לעבוד. אני מדבר על ההשלכות המיידיות לחיי היום יום של כל אחד ממשתמשי הגוגל טוק.

המסנג’ר של גוגל עובד אחרת מזה של מייקרוסופט. הוא מיסתורי, יש לו חיים משלו. אין לי מושג ירוק, נגיד, איך אנשים מופיעים שם. נכון, יש את האפשרות הזאת של להזמין או לצרף אנשים, אבל לפחות רבע מהאנשים שבצ’אט שלי בגוגל הם אנשים שפשוט הופיעו שם לבד, אחרי שהתכתבי איתם, נגיד. אין לי מושג גם מתי אנשים נעלמים משם. פלוני יכול לככב יום יום ברשימת החברים שלי, ואז, יום אחד, להעלם לחצי שנה, רק כדי לשוב ליומיים, ואז שוב לחצי שנה. אני יודע שיש אנשים שמתחבאים, שחסמו אותי, שנסעו להודו. אני גם מודע לפונקציית ה”הצג את כולם”. זה לא עוזר. גם כשהפונקציה הזאת דולקת, פתאום אנשים מופיעים ונעלמים.

לפני כמה שבועות נפגשתי עם בוב בורשר, אחד האנשים שהובילו את הפיתוח של ה-iPhone. בוב סיפר לי על מונח שרווח באפל: Automagic. “אם צריך לקנפג את זה, זה מסובך מדי”, טען בוב. והוא צודק. אפל היא התגלמות הדיקטטורה הנאורה, ואפילו לא מתביישת מזה. גוגל פחות דיקטטורית בגישה המוצהרת שלה. מערכת ההפעלה שלה והדפדפן שלה מבוססים על קוד פתוח, היא סחבקית של מפתחים.

ב”עריצה היא הלבנה”, מסביר מני ש”אנשים מצפים שאם תכניס נתונים נכונים למכונה, תקבל בחזרה נתונים נכונים” (במקור, ה”honest data”).כולם יודעים שהמידע יכול להשתנות כתוצאה מטעויות, או בבאגים. גוגל לוקחת את זה צעד קדימה. היא מתערבת.

המטרה של גוגל היתה פעם לסדר את המידע בעולם. אחר כך זה הפך לסדר את המידע שלנו גם. כמו אמא פולנייה שמחליטה מה טוב בשביל הילדים שלה. גוגל יודעת מה טוב יותר בשבילכם. היא החליטה מי החברים האמיתיים שלכם, אלה שאתם רוצים וכדאי לכם לשחק איתם כברירת מחדל. זה המחיר של האוטומג’יק. אין לנו זמן לסדר את הבית לבד, אז הבית מסודר כמו שהעוזרת חושבת שהוא צריך להיות מסודר.

האורקל של דלפי היה ממשק למידע ונבואות בעולם היווני העתיק. הוא גם היה בעל מודעות פוליטית, והמטרה של לא מעט ניסיונות השפעה – שוחד, לחצים ואיומים. אם האורקל בדלפי היה בכיס שלך, היה לך הרבה יותר קל בחיים, כי גם האויבים שלך הולכים אליו כדי לקבל נבואות. ממשק מרכזי למידע זה דבר עוצמתי מאוד, במיוחד בימינו ,כשמידע זה כל מה שיש לנו. אוטומג’יק זה נחמד, אבל השאלה היא האם זה לא מדרון חלקלק, שבסופו של דבר ניצב לא אובדן הפרטיות שלנו, אלא התערבות “אלוהית” באיך אנו חווים את המציאות שלנו?

עדכון:

רק כדי להוכיח כמה אני צודק, היום גוגל החזירה לרשימת הצ’אט שלי לפחות שבעה אנשים שלא היו שם בחצי שנה האחרונה. אני תוהה האם עלי לראות זאת כאישור לכך שאני בדרך הנכונה, או איום.

יכול להיות שאני לא מבין משהו, אבל האם כולם אידיוטים בטלוויזיה האמריקאית?

ההטרדות המיניות הסדרתיות של משה קצב, הלא-יחסי-מין של ביל קלינטון, כולם התקבלו אצלי באותה תחושה. מעבר לגועל/סלידה מהמעשים (במיוחד במקרה של קצב), אבל יותר מזה – הפתעה. לא הפתעה מזה שאנשים עושים דברים כאלה, אלא שאנשים בעמדה כל כך…נראית, עושים דברים כאלה. מה הם חשבו? שהם בעמדה ציבורית וחשופה, ואנשים לא יגלו את זה שהם אנסו או הטרידו מינית או אפילו סתם עשו דברים שלא מקובלים בחברה? כי מידע זורם כל כך לאט היום, וסודות נשמרים כל כך טוב?

באחת מהתוכניות היותר מוצלחות שלהם, פן וטלר מנסים להוכיח שתיאוריות קונספירציה הן בולשיט. פן(זה שמדבר), מביא מתישהו את ההוכחה האולטימטיבית, שמפריכה את תיאוריות הקונספירציה באשר הן (אם כי מכוונת, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כלפי ה”זיוף” של הנחיתה האמריקאית על הירח): ווטרגייט. אם כל אנשי הנשיא לא הצליחו להסתיר פריצה למלון בוושינגטון ליותר מכמה ימים, מבצע שבו היו מעורבים רק קומץ ספור של אנשים, נראה לכם שאפשר לשמור בסוד מבצע ענק כמו נחיתה על הירח במשך ארבעים שנה?

דיוויד לטרמן עשה שטות. שטות מליגת ה”מה הוא חשב לעצמו” – כוכב טלוויזיה ענק שעושה משהו שאפשר לסחוט אותו עליו, ייסחט. או שלכל הפחות, יספק תחמושת לחדשות עסיסיות. אבל לטרמן יצא גבר. במקום להכנע לסחטנות, הוא הסתכל על המצלמה, והודה.

מי שיצא אידיוט עכשיו, זה כל שאר הטלוויזיה האמריקאית. נכון, אפשר היה לצפות מג’יי לנו וחברים לקצת קולגיאליות, אבל העדרה היא לא מה שהופך אותם לאידיוטים. כי בשלב מסויים, גם הם יגיעו למצב הזה, שבו הם סחיטים. ואז הם יצטרכו להחליט אם להסחט, או להחשף. כשהם יזכרו בקרקס שעשו מלטרמן, הם יחשבו פעמיים, ואולי יבחרו להסחט. אם הווידוי של לטרמן היה מתקבל במשיכת כתפיים, או אפילו בהערכה על היושר שלו, החיים של מי שצוחק עכשיו יהיו קלים יותר בעתיד. אבל מה זה לעומת היכולת להרים עוד בדיחה דלוחה.

סטאר טרק, תוכניות נוסע מתמיד ובושם בהזמנה אישית

סקוט אדמס כתב פעם ספר שנקרא The Dilbert Future. מדובר בספר משעשע שעוסק בעתיד. לרוב, ספרים שעוסקים בעתיד לוקחים את עצמם מאוד ברצינות, וזה מצחיק, כי התוצאה בסוף בדרך כלל נראית ככה. אבל ב-Dilbert Future דווקא יש כמה תובנות ותמות מעניינות. אחת מהן היא שהעתיד לא יראה כמו סטאר טרק, כי אם ימציאו הולודק אז סקוט אדמס לא יעזוב אותו לעולם ויצטרכו לשלוח פעם בשבוע מישהו לעשות שם ספונג’ה.

תמה נוספת בספר של אדמס, היא הפיכתו של העולם למורכב יותר, ואיך מתמודדים עם זה. אחד הכיוונים שאדמס הציע, הוא העלייה בחשיבותו של הסוכן. הסוכנים הם מומחים לתחום מסויים – לדעתי בספר הוא מציע את זה כדרך להתמודדות עם המורכבות של תוכניות נוסע מתמיד שונות, אבל זה יכול להיות כל דבר. הם מומחים לדבר, ויודעים “לטפל לך” בזה לשביעות רצונך. אתה לא צריך להתעסק בדברים המסובכים. הם ה-GUI אה-לה-אפל של המציאות, אם תרצו. חשבתי על סקוט אדמס שוב, בעקבות ההתפלפלויות שלי עם ג’וני בנושאי התוכן (האם הוא מת, האם הוא ג’אנק?) אני חושב שייתכן שזה הכיוון שאליו צועדת העיתונות.

מצד אחד לייצר תוכן זה דבר קשה ולא רווחי. מצד שני, אנחנו מוצפים בכל כך הרבה תוכן, שאין לנו את קצה היכולת להתחיל לסנן מתוכו, במיוחד כשגם יצרני תוכן טובים עושים לפעמים תוכן רע. בעיה. אז מה עושים? יכול להיות שאחד היעודים או גלגולים של עיתונות, היא להפוך לסוכן אינטיליגנטי, שידע להביא תוכן מכל העולם, אבל רק תוכן שעומד בקריטריון מסויים. בקיצור, אנשים יעשו מנוי לא על מי שמייצר להם את התוכן (כפי שקורה היום בעיתון יומי), אלא במי שבוחר להם את התוכן. על עורך מקצועי, חיצוני.

הדאגה של נובואיש על כך שלא ישאר לו מה לקורא בגלל שבמוסף הארץ כבר יש ראיונות עם סלבריטאים היא שיקוף מעולה של הבעיה שמכתיבה את הצורך בפתרון הזה. ישראל כל כך קטנה, שמספיק שספק תוכן אחד”מתקלקל”, וכבר מתחיל להיות איום על דיאטת התוכן שלי. אבל ברגע שמגדילים את המקורות לאינסוף של הרשת, ויש לך עורך שאתה סומך עליו (כי אתה משלם לו ישירות, וכי אם לא תאהב אותו תלך לאחר שיספק את הצרכים שלך יותר), אז הסיכוי שתשאר רק עם חתולים חמודים מהאינטרנט וראיונות עם בריטני ספירס, נמוך מאוד.

זה לא שאין היום אגרגטורים ורססים. יש. אבל היום רוב הטכנולוגיה בנוייה על לתת לך, הקורא, את הכוח להגדיר את הקריטריונים שעל פיהם המידע יגיע אלייך. העניין הוא, שאנשים לא רוצים לבחור בעצמם. בגלל זה כמעט אף אחד לא נכנס לחנות של עתידה בשינקין, שם אפשר לרקוח בשמים בהזמנה אישית, אלא כולם קונים הוגו בוס בסופרפארם ממול. אנשים רוצים שיהיה להם סוכני תוכן עם “טעם טוב”, שיביאו להם מוצר מוגמר, בשפה שלהם (וכן, יתרגמו בדרך מגרמנית או טגאלו אם צריך), בגודל סביר (לא רשימת פידים אינסופית, שאם הם מפספסים יומיים קריאה הלך עליהם) לצריכה יומית, מכל טוב האינטרנט. זו הסיבה שאנשים ממשיכים להאזין לרדיו (אתרי, אינטרנטי) גם כשיש להם את כל השירים בעולם בקצות האצבעות.

שילינג שוקר

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית". Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל"ף-בי"ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומקנקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. החרדה הצינית של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפאנץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים ועוקצניים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

Teach your Children well

כנראה שכיוונתי לדעת חכמים כשכתבתי כאן. החצי הראשון של הדברים הנ”ל (בעיקר הקשר שבין ביקורת ואיך היא הורגת את היצירתיות) הוא הדבר הראשון שמנחי מיכא”ל לומדים, ובסיס להתנהלות של כל כיתת מיכא”ל.

השואה וסטיבן קינג

כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי.

בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.

ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.

ארץ קטנה עם שפם/כולם בתחת של כולם

בבלוג של רונה קרה דבר מופלא. רונה חוותה חווית שרות גרועה בג’יראף בהרצליה, וכתבה על זה פוסט מלא תסכול.

עד כאן – עוד יום בחיים. מה שקרה אחר כך, מפתיע במידה מסויימת. כשאנחנו כותבים סיפור, וכמעט תמיד זה סיפור, גם אם זה קרה באמת, אנחנו רגילים לשלוט בדמויות שלנו. אצל רונה, הדמויות החליטו לקבל עצמאות. המלצר ששירת את רונה, שעד אותו רגע היה לא יותר ממניע של אנקדוטה קיטורית (מוצדקת, לטעמי), פתאום הופיע בתגובות! יכול להיות שהיה שם רמז מטרים – מסעדת ג’יראף, או בא כוחה המקוון, כתבו תגובה לפניו. המלצר, עודד שמו, התעקש להוכיח לנו שרונה צדקה, על ידי שימור התנהגות פוצית להפליא גם בתגובות שלו (הסבר ארוך על איך יש לו תואר ראשון במשהו, והוא עושה סרטים יפים), אבל זה כבר היה בקטנה.

מה שמפליא אותי, זה ההתמזגות של העולם הווירטואלי, עם העולם האמיתי. או שמא זה חוסר היכולת לנתק בניהם. האם הדבר נובע מהיות ישראל מדינה קטנה? אם רונה היתה מתלוננת בבלוגה על השירות באיזה דיינר בטוסון, אריזונה, האם גם אז היה המלצר קורם עור וגידים וירטואלים? האם זה פשוט עוד מקרה של “כולם בתחת של כולם?”

ובמאמר מוסגר: האם הטוקבקיסטים בדרכם לבלוגים? עד עכשיו התייחסתי למגיבים בבלוג כ**מגיבים**, אבל חלק מהתגובות אצל רונה הריחו לי יותר כמו טוקבקים. היה חסר שם איזושהי עלגות, אבל האיכות הבסיסית היתה שם.

עדכון:

הנה, גם אצל בעז כהן (חפשו את התגובות של ג'ו) מופיעים טוקבקיסטים. מעט, עדיין, אבל האם הופעת הטוקבקיסטים הוא בעצם סימן כבוד שבלוג הופך להיות פופולארי?

Rainville

Rainville. Hardly ever did though, rain that is. It was nowhere. Railroad tracks ran up the back of the state like stitches. Telephone lines slashed the orange dawns like a wrecked ship’s rigging… And when it rained the whole town went mad. Dogs ran wild in the streets. Frank was squeezed between scrap iron places and radiator repair shops… Rainville, good place to dream yourself away from. When the trains thundered past the backyard fence, bound for Oxnard, Lompoc, Gila Bend, Stanfield and parts south where the wind blew big, Frank would count the cars and make a wish just like he did when he was a kid… At least something was getting out of town alive…
One moonlit night Frank packed up his accordion and said blow wind blow wherever you may go… Cause I’m going straight to the top… Up where the air is fresh and clean.

(Tom Waits, 1987)

3 המלצות קצרות

מלבד שווארמה פה ושם, אני ממעט להמליץ על מוצרים ותוכנות, וזה בניגוד מוחלט לאופיי הסופר-מיסיונרי בחיים האמיתיים. אבל במקרה הצטברו בכמה שבועות האחרונים כמה דברים קטנים (טוב, שניים קטנים ואחד גדול) שחבל לא לחלוק.

1. דיאדורנט Gillette Professional Power. כפי שציינתי פעמים רבות, אני דוב, וקשה להיות דוב בתל אביב. לאחר שניסיתי כל סוג של דיאודורנט, אני יכול להעיד, ללא שום תשלום מאף אחד, שמעולם לא נתקלתי בדיאודורנט מוצלח כמו הדיאודורנט קרם הזה. הוא עולה בערך פי 2 מהג’ילטים הרגילים (מגיע במעין קופסת קרטון שכזאת), אבל בסופו של דבר – מדובר במוצר היחיד שהצליח לעשות את העבודה באמת.

2. Windows Live Writer. יכול להיות שאני מאחר פה באיזה שנה שנתיים, אבל לא יאומן כמה התוכנה האופליינית הזאת לכתיבת בלוגים היא טובה. בעוד שהעורך הוויזואלי של ה-WordPress החדש ניכן בתכונה השנואה עלי במחשבים (התעלמות מפקודות מפורשות, דבר שהוא חולק, למשל, עם רכיב ה-WIFI של חלונות, שפעמים רבות מחליט בשבילי לאיזה רשת להתחבר בניגוד להוראותי החד משמעותיות), ה-Windows Live Writer עושה מה שאני אומר לו לעשות. ומי שמכיר אותי יודע שאני האחרון שיפרגן למייקרוסופט סתם.

3. אופניים חשמליים.

עדכון: אני חוזר בי מההמלצה. קיט נוראי, מלא בתקלות, ושירות מזעזע. אל תקנו מהם כלום.

בימים אלה אני מוכר את האוטו, לאחר שרכשתי לי זוג אופניים חשמליים. האופניים הם אופניים רגילים (במקרה שלי בעלי גלגלים קטנים כדי שיהיה נוח להכניס הביתה), שעליהם מותקן הקיט של Ezee. זה בתכל’ס מאפשר לי להסתובב בעיר במהירות של בערך 30 קמ”ש, בלי לדווש, וגם עם לדווש אם אני רוצה. נסיעה מהבורסה ברמת גן עד רעננה לקחה לי 40 דקות מדלת לדלת, ללא נסיעה על כבישים בין-עירוניים, וכשאני מגיע מיוזע בקושי (כאילו הלכתי 10 דקות בחוץ). אין פקקים, זה נראה פחות מגוכח מהקורקינטים, ואפילו עושים קצת כושר באיזי. טעינה של שלוש שעות תספק לכם טווח נסיעה של כ-30-40 ק”מ, ועלויות האחזקה הם מגוכחות. יש כל מני קיטים בארץ, אז אם אתם מתעניינים, אני ממליץ לכם לעשות את שיעורי הבית שלכם. אשמח לעזור.

Know Hope 2: הנס הגיקאי

בקרב חוקרים והיסטוריונים, ישנה תופעה המכונה “הנס היווני”. במאה ה-12 לפנה”ס היוונים נכנסים ל”תקופת אופל”. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מה שכן יודעים ,זה שזה היה מספיק גדול כדי שהיוונים ישכחו איך לכתוב. 400 שנה אחר כך, הם לומדים שוב, והדבר הראשון בערך שהם כותבים, זה את האיליאדה והאודיסיאה. אם זה היה רק מקרה בודד, גיהוק שכזה, אז ניחא. אבל מה שבא אחר כך הוא גל אינטלקטואלי מטורף, שמתחיל בתאלס, הפילוסוף הראשון, ונגמר בזה שוויטהאד אוהב לכתוב לו הערות שוליים. זה לא קרה לפני בשום מקום בעולם. לכל מני אנשים יש כל מני תיאוריות לגבי למה זה קרה. ג’ק גודי ואיאן וואט, למשל, חושבים שבגלל שהיוונים אימצו כתב אלפבתי קל ללימוד, נוצרה ביוון בפעם הראשונה חברה אוריינית, וכשהחברה האוריינית היוונית העלתה על הכתב את סיפוריה, לאנשים היתה, בפעם הראשונה, את ההזדמנות להשוות בין גרסאות שונות, ולפתח חשיבה ביקורתית. [1]

בסוכות הקרוב יערך לו פסטיבל/כנס אייקון ה-13 למדע בדיוני, פנטזיה, ומשחקי תפקידים. מי שמארגנים את אייקון הם האגודה הישראלית למד”ב, העמותה לקידום משחקי תפקידים, סטארבייס 972, ועוד. רובם עמותות או אגודות רשומות. רובן נרשמו לפני כ-10-12 שנים. זה לא שלא היו כנסי מד”ב או משחקי תפקידים לפני. היו, אבל שום דבר שמתקרב לגודל ולתהודה של אייקון.

דווקא התגובה של א’ לפוסט הפסימי שלי, גרמה לי לנבור במעט שעוד ניתן לשאוב ממנו תקווה.

למרות שאני עדיין חושב שהבדידות והנחישות לעשות את הדברים המוזרים למרות שאף אחד לא מבין אותך, הם הדברים שמבטיחים שהגיקים הם אלה שירשו את הארץ, אני עדיין לא חושב שאפשר לזלזל בתחושת הבדידות שמלווה את כל התהליך הזה. זה לא קשור לכישורים חברתיים: אם גיקים (בהגדרה) מתעסקים עם דברים שנתפסים כאיזוטריים על ידי שאר החברה (כמו אוריינות ביוון, נגיד), אז מין הסתם יהיה להם לבד.

הסיבה שהכנסים האלה קיימים, או אחת מהסיבות (כי היסטוריון אמיתי יודע שאף פעם אין סיבה אחת, לא משנה כמה חמוד ההסבר שלו), היא כי פתאום, בשלהיי שנות התשעים, כל אותם אנשים מהסמול טאון הגיקי, התחילו למצוא אחד את השני. נטוויז’ן פתחה את שעריה ב-1994, אינטרנט נכנס לכל בית, לאט לאט, ופתאום אנשים מגלים שהם לא לבד. שיש עוד שחקנים של משחקי תפקידים ועוד אנשים שמנסים ללמוד קלינגונית. זה לא שהם חשבו שהם באמת היחידים, אבל לא היה להם מושג איך למצוא אותם קודם. חברויות נרקמות, קשרים נקשרים, וכנסים נולדים.

אייקון בשבילי הוא עדיין ההתמוגגות של לראות את כל האנשים יוצאים מהסמול טאון שלהם ונפגשים ביחד, בעולם הפוך שבו הנושאים האיזוטריים של שאר השנה הופכים למיינסטרים. בדרך לחזון ה-HEAP (Holocaust Education and Avoidance Pod) של אבי חלבי מ-Cryptonomicon, התקווה שבה אני נאחז היא היכולת של האינטרנט לקשר בין אנשים שחשבו שהם לבד, וללכד אותם ביחד לקהילות יוצרות. זה, מבחינתי, הנס הגיקאי.

[1] Goody, Jack and Watt, Ian, "The Consequences of Literacy" in Literacy in Traditional Societies (Cambridge: Cambridge University Press, 1968), 27-68

קורות ממלכת עילם

מחבר: טל גוטמן