כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי. ![]()
בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.
היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.
ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.
אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.
היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.
ו Piazza dei Miracoli – כיכר הפלאות. בכיכר הפלאות מרוכזים המגדל המפורסם הדואומו, הבפטיסטריום ועוד, כל זאת על רקע דשא יפה. המראה הוא מרהיב, וברור מאוד שמעבר לפונקציונליות של המבנים (כנסייה, לדוגמה), הבנייה שלהם, במקום ספציפי, נועדה ליצור וואו אפקט.
את עצמנו אל מול מישהו, להתחרות במישהו, להוכיח ששלי יותר טוב. בשבועיים האחרונים מתארח בביתי
ים, המעבר הזה נעשה בצורת גלילה – המסך היה נגלל למסך הבא. בחלק מהמשחקים, כשיוצרי המשחק רצו לגרום לתחושה של מרחבים, הגלילה היתה אינסופית – הרקעים היו מיוצרים בצורה אקראית, עם דמויות וחפצים אקראיים שלא יכולת באמת לתקשר איתם. יכולת להמשיך להתקדם ממסך למסך. הרקע היה משתנה, אבל נשאר דומה בבסיסו. ככה הרגשתי בסיבובי בעיר העתיקה בירושלים. הנה עוד דוכן תבלינים אקראי, הנה עוד קצב.
אתמול יצאנו – אני, ליאת והורי, לארוחת צהריים במסעדה על הטיילת. השיפוץ שנעשה באיזור צ'ארלס קלור, ובכלל בטיילת, יפה מאוד. ליאת הציעה שנעשה טיול אחר הצהריים, לאורך החוף. זה לא יצא בסוף. נכון, זה לא כמו לאחר לטיסה שהתרסקה, או לא לעלות לאוטו שהתפוצץ, אבל בנסיבות אחרות, יכולתי להיות במקום של משפחת קרפ. ועם כל הכבוד לידיים ריקות, מחוץ למטריקס, אף אחד לא יכול לנצח להקה צמאת דם שמתנפלת עליו. את זה למדתי ב"מלך האריות". :-).