בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.

כדי לרצות את אלוהי הגוגל, הלכתי ומחקתי כל פוסט בממלכת עילם הקודמת, זו שהשארתי בבלוגלי. גוגל, כמו רוב האנשים, אוהבים שדברים הם החלטיים – היה להם קשה עם ממלכה שמתקיימת בשני מקומות שונים באינטרנט. לכן הלכתי, ומחקתי.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני מייחס, במקום קטן ולא מאוד הגיוני בנפשי, תכונות רגשיות לחפצים. לא כל כך "הדובי שמח כי הוא קיבל לאכול", אלא יותר "הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד". הרגשתי את העצב של חפצים שמרגישים זנוחים, נטושים. גם לאחר שהייתי מקבל צעצוע חדש, טוב יותר מקודמו, הייתי מקפיד לא לזרוק את הקודם לפח, ואפילו לשחק איתו, שלא ירגיש רע.

עברתי המון דירות בחיי. עלינו לארץ, נסענו ללונדון, חזרנו לארץ, רעננה, פירנצה, תל אביב. ובכל פעם, לפני המעבר הסופי, יש את השלב הזה שהדירה כבר ריקה. כמעט ריקה. והמסדרונות ספוגי הזכרונות מופשטים מהחיפויים שלהם. כמו לראות גופה בלי בגדים. תמיד, בכל מעבר דירה שהייתי חלק בו, תמיד נשארים כמה חפצים. חלק מהאנשים משאירים אותם במודע, חלק "שוכחים" אותם. ספל ישן, מטאטא מרופט, מאוורר שכבר אין בו צורך, אולי ספר או כיסא. אלה החפצים העזובים, והם תמיד מעציבים אותי.

מאחר ובבלוגלי אין פונקציית מחיקה המונית של פוסטים, הייתי צריך לעבור ולמחוק את כל הפוסטים שלי באופן ידני. הרגשתי כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", שהזכרונות של ג'ים קארי נמחקים אחד אחד, והוא מתחנן, בסוף, שישאירו לו רק עוד זכרון אחד, שגם הוא בסוף נמחק. ברור לי שאני סנטימנטלי. הכל מגובה, הכל קיים כאן, בבית החדש. אבל עדיין. להסתובב עכשיו בדירה הריקה של הממלכה הקודמת שלי מזכיר לי שבעוד חמישה ימים הארגזים של ביתי הפיזי ישונעו, וגם אני אחליט איזה חפצים אני נוטש מאחורי.

בעקבות הפוסט הנ"ל, ומאחר ונשאלתי, הנה תובנותי לגבי "איפה יש שווארמה טובה בתל אביב". נכון שזו חריגה מסויימת מהקו הרגיל של הבלוג, אבל היי – בתוך עמי אני חי.

בגדול, שווארמות מתחלקות בין חובבי שווארמת העופות (פרגיות, הודו), ובין חובבי שווארמת הבהמות (עגל, כבש). אין בארץ באמת שווארמת כבש, מה שמכונה בטורקיה "דונר". בדרך כלל "שווארמה כבש" היא שווארמה מבשר בקר או עגל, שבתוכה יש שומן כבש בשביל הטעם.

תל אביב, ככלל, היא לא מופת לשווארמה. רמת גן נחשבת יותר בתחום ההודו, וחיפה היא בירת השווארמה של ישראל לחובבי שווארמת כבש, ובכלל. לקח לי כמה שנים לגלות איפה אוכלים שווארמה טובה, אחרי לא מעט נסיונות נפל בכל מני "מפגשים" למיניהם.

הרשימה הבאה היא בוודאי לא מקיפה, ולא מסודרת בשום סדר הגיוני.

• הקוסם: כמו כל דבר שהקוסם עושה, גם פה יצא לו טוב. שווארמת עוף עם קצת שומן כבש, עסיסית, טעימה, עם מבחר הסלטים של הקוסם, וכמובן – חציל מציל. פלאפל הקוסם, שלמה המלך 1 (פינת קינג ג'ורג').
• "השווארמה שלנו/טורק לחמעג'ון" – ידוע גם בשם "הטורקי. מסעדה טורקית / מזללת שווארמה, שאופה גם לחמעג'ון וגם מיני מאפים טורקיים אחרים. אפשר לשבת בפנים ולהזמין מתפריט, ואפשר לשבת בחוץ ולאכול כמו בשווארמיות אחרות. הכי טעים: דונר בתוך לחמעג'ון. השווארמה שלנו, נחלת בנימין 77
• איסטנבול – איסנטבול היא מסעדה טורקית טובה, שמצליחה להיות טובה למרות הכשרות שלה. יוגורט משתלב הרבה והייטב במאכלים טורקים, אבל לא ב"איסטנבול". זה לא מפריע לדונר שלהם להיות מצויין. אפשר להזמין אותו בפיתה על הבר, או כמנה רצינית יותר – מעל חומוס, או בצלחת לבד. טיפ לחנייה: בלילה, רחיצת המכוניות שבתחנת הדלק שליד לא עובדת, ואפשר לחנות שם. איסטנבול, קרליבך 10 (פינת החשמונאים)
• מפגש הסטייק – אולי מפתיע, אולי לא, אבל דווקא ב"מפגש הסטייק", מקום שידוע יותר כסטקייה/שיפודיה מצאתי אחלה שווארמה. דבר ראשון – הפיתות. שווארמה בלאפה תמיד נראה לי בזבוז (יותר מדי בצק), ולכן אני תמיד מעדיף בפיתה, גם אם צריך להזמין עוד חצי מנה לחיזוק אחר כך. הפיתות של מפגש הסטייק גדולות מהרגיל, בשרניות, ומכילות את השווארמת הודו העסיסית של מפגש הסטייק באושר רב. מפגש הסטייק, דרך מנחם בגין 37
• עאווני – על רחוב המסגר יושב לו סניף תל אביבי של שווארמת עאווני היפואית. כנראה שמשפחת עאווני הושפעה עמוק מהנוכחות הצלבנית בישראל, מה שמסביר את בחירתה בבגט כאינסטרומנט הנכון להכיל שווארמה. שווארמה טעימה, טיפ טיפה יבשה, אבל בהחלט מומלצת. הם גם פתוחים מאוחר – ייתרון גדול לבליינים (שווארמה נהדרת כאוכל אלכוהול). עאווני, המסגר 62
• ולסיום – דוקטור שקשוקה – בינו מדוקטור שקשוקה עושה כל שישי שווארמה יוצאת מן הכלל, כמו שהיו עושים אצלו בבית, לדברו. שווארמה שמפנקת, עם קצת בשר קצוץ בין הפרוסות שנצלות, על גחלים. דוקטור שקשוקה, בית האשל 3, יפו