לילה ראשון בלי אמא

בגיל 21, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, החלטתי לעשות את צעד מרדני, ולעבור לדירה לבד. כל כך מרדני היה הצעד הזה, שעברתי כל הדרך מכפר סבא, לרעננה. אני וג'יימס דין אחים, חברים שלי. למרות המרדנות הבורגנית שלי, עניין ה"לילה ראשון בלי אמא" הורגש הייטב. זה לא שלא ידעתי איך להתנהל בלי אמא – ידעתי לבשל, ידעתי לשטוף כלים, וידעתי שאם מביאים לאמא את הכביסה ביום שישי, יש סיכוי לקבל אותה נקייה ביום ראשון. מה שלא ידעתי, זה כל הדברים הקטנים. איך מתמודדים עם הארנונה, עם וועד הבית, או עם תשתיות בעיתיות. אני זוכר עסקה מפוקפקת מאוד שעשיתי על ארון בגדים. שילמתי את כל הסכום מראש, והארון המדובר כנראה נבנה מעץ ברזל שיובא לארץ בקאנו שנחתר בידי בן ראש שבט, המסאי, שמפחד ממים, כי אין לי שום דרך אחרת להסביר למה לקח שישה חודשים לבנות אותו. מה שכן היה מעניין היתה דרך ההתמודדות שלי – פשוט חיינו במעין קן כביסה שכזה, חמים ונעים. בקיצור – הדרך לעצמאות רצופה בחוויות לימודיות. העל הדרך אתה גם מבין כמה בעצם דאגו לך אצל אמא.

המעבר מבלוגלי לבלוג עצמאי מזכירה קצת את המעבר שעשיתי בגיל 21. נשארתי באותה שכונה, הכל נראה פחות או יותר אותו דבר (למרות הפיתוי שבלהחליף המון תבניות כל יום, רק כי אפשר), פשוט שום דבר לא עובד. טוב, שום דבר זו הגזמה. רן יניב הרטשטיין עשה עבודה טובה מאוד ביצירת המדריך התקנה שלו ל-WP. אם אני מסוגל, אז כל מי שיש לו בקיאות מינימלית במחשבים מסוגל להתקין וורדפרס. כל הסיפור הזה מעורר תהיה: למה מישהו עדיין משלם כסף למעצבי אתרים? כל כך קל היום להרים אתר מרשים, מעוצב יפה באמצעות וורדפרס. גם הדיוט, בהנחה שהוא יודע לעקוב אחר הוראות, יכול להתקין WP ולעצב אותו כרצונו בכמה שעות. האם מישהו בכלל עדיין משלם למעצבי אתרים?

הבעיה מתחילה בכל מני פיצ'פופצ'ים קטנים שכאלה – עורך הטקסט שלא עובד כמו שהתרגלת, קטעי הווידאו שפתאום הפסיקו לעבוד, הכביסה שלא מכבסת את עצמה. לילה ראשון בלי אמא. היה צריך לקרות מתישהו.


גר בארץ תורכיה

1. לפני שנים רבות, ישבתי בחדר מלון ברומא, ושוחחתי עם מכר מישראל. "טוב", אמרתי לו, "אני יוצא לארוחת ערב עכשיו. כמה קשה יהיה למצוא מסעדה איטלקית טובה ברומא…" "לא יודע", ענה לי החבר. "כמה קשה למצוא שווארמה טובה בתל אביב?". באותו הרגע הבנתי כמה המסע הזה אחר המסעדה האותנטית, הפחד ממלכודות תיירים, כמה הוא מיותר.

2. שלוש וחצי שנים. זה כמה זמן לקח לי למצוא שווארמה טובה בתל אביב.

3. חצי שעה. זה כמה זמן לקח לי למצוא שווארמה טובה באיסטנבול.

4. כל שנה אני מתכנן להגיע לאיסטנבול, וכל שנה זה איכשהו לא יוצא לפועל.

5. 15 שעות. זה סך הזמן שיצא לי להיות באיסטנבול. זה לא מספיק, אבל זה עושה תאבון.

6. איסטנבול יפהיפיה. יש משהו בבניה מונומנטלית, מהסוג שנבנה בכוונת תחילה כדי לגרום לך להרגיש קטן. זה גם עובד. ענק חולה הוא עדיין ענק.

7. לאנשים קשה עדיין עם הקונספט של מדינה מוסלמית חילונית. המערב עושה מעין מישמש נוח שכזה בין ישות מדינית, לאום, דת. אנשים רבים מופתעים לגלות שהאירנים אינם ערבים, למשל, וכשאני מתקן אותם מסתכלים עלי במבט כזה של "נו, באמת, הכל אותו דבר גם ככה…". אני מניח שההפתעה במדינה איסלמית-לא-ערבית-חילונית דומה להפתעה שמקבלים אנשים שמגיעים לישראל ומגלים שלא כולנו חובשים שטריימלים או כיפות.

8. בתורכיה חוויתי את אחת מחוויות חוסר התקשורת המרהיבות ביתר אי פעם. תחושת החוסר אונים שמלווה כששני הצדדים לא מסוגלים להבין שום דבר ממה שהשני מנסה להגיד. עד כה יצא לי להיות במדינות שגם אם האנגלית בהם לא שגורה בפי כל, עדיין כולם יודעים כמה מילים בסיסיות. יותר מכך – רובנו מדברים עברית ואנגלית. חלקנו מכירים ולו ברמת ה"שלום שלום", שפה לטינית אחת או יותר. אנחנו חשופים לרוסית, לערבית. היכולת שלנו לנחש קונטקס, כי המילה בספרדית נשמעת קצת כמו מילה בלטינית שפעם קראת ב"מלחמת גאליה" של יוליס קיסר, תורמת לכך שגם אם מדברים עם צרפתי שלא מבין מילה אנגלית, עדיין יש סיכוי שנוכל להבין משהו. תורכית זו שפה כל כך מוזרה, כל כך לא קשורה לכלום שלמרות כל הנסיונות שלי לנהל שיחה עם נהג המונית, אף אחד מאיתנו לא הבין, אפילו ברמז, מה השני רוצה. לשמחתי המילה Airport כנראה עובדת גם בתורכית.

9. נחזור, בוודאי שנחזור. אולי אפילו ליותר מ-24 שעות.

משענת ראש

במכוניות שלנו יש את משענת הראש הזו, המתכווננת. היא שייכת לקטגוריית ה"דברים שאנחנו בכלל לא מודעים לכמה הם פועלים", בחיינו. הרי אנחנו כמעט אף פעם לא מתרווחים ומשעינים את הראש לאחורה. אך מי שרוצה לנסות, מוזמן להסיר אותה למהלך נסיעה אחת, ולראות כמה פעמים הראש שלו נזרק אחורה, כמה פעמים היא צריכה לאמץ את שרירי הצוואר, הכתפיים, כדי לייצב אותו. ולמרות זאת, היא רחוקה מהמודעות שלנו, היא שקופה לנו, כמו השרירים המייצבים בגוף, שתומכים בנו.

חבר נפל השבוע, ואנחנו, החברים, נאלצנו לתפוס אותו. הנפילה הגיעה אחרי כמה חודשים מעורערים. לאותו חבר אין משענת ראש באוטו של חייו. אותה משענת שכל כך ברורה לרובנו, שתייצב אותנו אם נמעד קלות,שאנחנו בכלל לא חושבים עליה. ההורים שלנו, המשפחה שלנו. כולנו חושבים תמיד במונחים של רשת בטחון, אבל  רשת בטחון, זו שתופסת אותך שניה לפני התרסקות טוטאלית, גם חברים יכולים לפרוש, להחזיק.  אם תיפלי באמת, החברים הקרובים יתפסו אותך, כי נפילה אמיתית היא דבר גדול, מובחן. כשאנחנו נופלים פיזית, הידיים שלנו נשלחות קדימה לתפוס אותנו. אבל במעידות קטנות, השרירים הפנימיים, הטלפון הקטן לאמא או אבא לעצה, תמיכה או חילוץ קטן, מייצבים אותנו. וכשאין אותם, מעידות קטנות מצטברות מהר לנפילות גדולות.

הרגשת חוסר האונים מצד התופסים, היא קשה. כי גם אם יש הקלה ראשונית על זה שתפסת את הנופל בזמן, או קצת אחרי, עדיין ברור שרשת הבטחון לא מהווה תחליף למשענת הראש. וכשמביטים למעלה, מבינים שעם כל הכבוד למדינת הרווחה, אין יותר מדי גופים בסביבה שיכולים להוות תחליף לאותה משענת.

לוליטה, שירה יפנית, מטאל, האחים בלום.

לפני שנים רבות התרועעתי עם בחורה חובבת מטאל. היא ניסתה להסביר לי, ברצינות שמאפיינת את חובבי הז'אנר, על הסוגים השונים, ההבדלים בניהם, וכמובן העומק הבלתי מובן לזרים של המוזיקה הנ"ל. אני הסברתי לה שהכל נשמע לי כמו גרסאות מסור חשמלי לנהמות "I am your master, Satan the Destroyer". מעבר לזה, כך טענתי, מטאל הוא סוג של ההפך משירה יפנית.

היקואים אומרים כל כך הרבה בכל כך מעט:

Now I see her face
the old woman, abandoned,
the moon her only companion

(Buson)

בעוד שמוזיקת מטאל עושה כל שביכולתה כדי לבנות מבנים גדולים, גרנדיוזים, מלאי שאון וזעם, ופשר אין. הפרימה, הפתירה של פנכות קטנות כמו זו של בוסון, מספקת אותי הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם ה-in your face של הנוהמים והמצווחים.

זה קשור, מן הסתם, בחיבתי למשחקים ובהיותי אובר-חוכם, אבל החידות, הארמזים, הרפרנסים הללו, שמתבלים יצירות, משמחים אותי עד אין קץ. לוליטה זרועה בהם – החל מהפתיחה שמגלגלת לנו את שמה על הלשון ("הילת ימי, להט לילוטתי, חטאי, חיי"), וכלה באלף ואחד משחקים ושכבות שנבוקוב (שמתנצל, אולי כחלק מהמשחק ואולי לא, על "הטרגדיה הגדולה שבכך שכתב את הספר באנגלית העילגת שלו", עילגת בתחת שלי, מה שנקרא) שוזר שם. ברור שכמו כל תבשיל – אם תשים יותר מדי תבלינים בלי בסיס טוב, או בשילוב לא נכון, יצא מגעיל.  נבוקוב ידע לעשות שיצא טעים.

עוד מישהו שיצא לו טעים להפליא הוא ריאן ג'ונסון. ג'ונסון ביים את "בריק" המבריק בתור סרט ביכורים, והסרט השני שלו "הנוכלים בלום" ("The Brothers Bloom"), הוא פשוט פנינה. כמו אוכל טוב, שצריך להיות קודם כל טעים, אפשר להנות ממנו סתם בפשט – מהצילום היפה, מהסטיילינג שמשאיר אותך בתחושה אל-זמנית להפליא, מהעלילה הכיפית (מי לא אוהב סרטי עוקץ?), מהדמויות אנושיות (סצינת הנשיקה היפהיפיה) ומגניבות (בנג בנג).

אבל כמו אוכל טוב באמת, כל  ביס בסרט הזה פשוט מתפוצץ בפה מטעמים שונים, מוכרים ומפתיעים. קריצות להיצ'קוק ולמרי פופינס, לאגתה כריסטי ולטרנטינו ולקוסם מארץ עוץ. במילים אחרות: ג'ונסון עושה ווס אנדרסון טוב יותר מווס אנדרסון. נכון, לפעמים זה קצת over the top, אבל זה בסדר – כל הסרט הזה הוא קצת over the top, והתוצאה הסופית היא עדיין הרבה יותר הייקו ממטאל. יצאתי מהקולנוע (רב חן, אולם קטן, עם מזגן רועש ופסים שמוקרנים יחד עם הסרט ש"אי אפשר לעשות לגביהם כלום", כמאמר הסדרן) מאושר כמו ילד בן 8 שראה את הסרט הכי מגניב בחיים שלו.

דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

הספר פנים

גוגל הכניסה דברים רבים לחיינו, חיי האזרחים הפשוטים, שהיו עד לא מזמן נחלתם של מעצמות ומלכים. היכולת לראות כל נקודה על כדור הארץ בצילומי לווין היתה שמורה, עד לפני שני עשורים, לגופי ביון. היכולת לא להופיע בצילומים הנ"ל, שמורה עדיין לגופי ביון חזקים. היכולת לנוע אחורה בזמן, היתה שמורה לגופי ביון ממש ממש חזקים. את כל אלה, הביאה לנו גוגל.

ג'ימייל לא נמצא בסביבה המון זמן. פחות מעשור, אבל גם השנים הבודדות שהוא בסביבה הספיקו על מנת להפוך אותו לתל החיים שלנו. תל במובן הארכיאולוגי, שכבות שכבות, שנבנו לאורך השנים. אפשר לשוטט כרונולוגית, אפשר לשוטט בהם תמטית, אבל בכל מקום, תוכל להתקל בעצמך, רק בעבר. לגופים גדולים יש ארכיונים, אבל אני לא חושב שלאנשים פרטיים היתה, אי פעם, את היכולת לחיות עם כזאת נוכחות של ההיסטוריה האישית שלהם.

הדפדוף הזה, בספר העבר שלי, הוא מרתק. המיילים הם כמו הנוף המשתנה לאורך ציר הזמן של דרך החיים שלי. בפרק אחד הנוף זרוע במאמרים סרוקים מהאוניברסיטה. בתקופה אחרת – התכתבויות מיואשות של קשר גוסס, ואני, כמו בנסיעה בדיסנילנד, יכול לנוע קדימה ואחורה, ולהתרשם משינויי הנוף.

שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

מציאות מדומה

כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבימשקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

מאחורי הקלעים ולפני המסך

למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 

ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.

מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.

אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות  מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.

(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)

נצחון הלבנים

אתמול, מצאתי את עצמי במרכז עזריאלי, רוכש DVD. המכשיר, לא המדיה. דבר ראשון, לא היה פשוט כלל למצוא חנות שתמכור לי מכשיר DVD. נכון, אני מניח שאם הייתי מתעקש הייתי יכול למצוא אחד גם בסופר פארם וגם בשופרסל, אבל איכשהו, ותקראו לי מיושן, אני מאמין שמוצרי חשמל צריך לקנות בחנות למוצרי אמבט אדים שוודיחשמל. את הבשר שלי אני קונה אצל קצב, אתם מבינים. עזריאלי תמיד היה קניון פחות חביב עלי, במיוחד בהשוואה לדיזנגוף סנטר המיסתורי. אבל הוא היה בדרך, והחנייה בסנטר דומה יותר לטיפול באמבט-אדים-שוודי מכל דבר אחר, והיה יום חם. בעזריאלי יש המון חנויות בגדים, אבל רק חנות מוצרי חשמל אחת, וגם היא מתחבאת ליד ה"בלאק".

כשמבינים שרשתות זכיינות הן בעצם קניין רוחני, מספר הרשתות תוצרת ישראל נהיה פחות מפתיע, הראש היהודי, אתם יודעים. אני לא יודע אם מדובר בחגיגה של גלובליזציה או לוקליזציה, אבל בישראל יש, נגיד, רשת קפה אמריקאית אחת (קופי בין), וכתריסר רשתות קפה ישראליות גדולות ובינוניות (קפה ג'ו, אילנס', ארקפה, ארומה, קפה הלל, קקאו, קפה קפה, קפהנטו, אספרסו בר, מתוקה, לנדוור…). הבלק הוא יציר כלאיים שכזה – הוא מנסה לשדר איכות, אבל מבין שבתוך עמו הוא חי. כמו השכן שלו בסינמה סיטי – הטמפל בר, שגם הוא מנסה לשחק אותה בר אירי רציני, כשבחוץ מתגודדים דוכני הקרפ והמוני הילדים של סינמה סיטי ביום שישי.

אבל השחור של בלאק היה רק הסחה. מה שהיה מעניין באמת בביקור הזה בעזריאלי, היה דווקא הלבנים, ואיך שהם ניצחו.

אתם מבינים, ה-DVD עלה גרושים. שלוש מאות וקצת ש"ח, למוצר שעושה הכל של חברה אמיתית, לא מוצר מדבקה. לפני כמה שנים הייתי משלם על מוצר דומה פי שמונה בערך. המחירים של מוצרי אלקטרוניקה ירדו, ויורדים, בצורה בלתי רגילה. טלוויזיות שלפני עשר שנים היו מותקנות רק בבתים של מיליונרים אפשר לקנות היום בפלוס מינוס אלפיים ש"ח. כמו רשתות זכיינות – ברגע שמבינים איך עושים משהו, לשכפל אותו זה נורא קל, ומשם הדרך למחירים זולים סלולה. לבנים

מה שנשאר הרבה יותר יציב, הם דווקא המכשירים הלבנים. מקררים, מכונות כביסה, מייבשים, מדיח כלים. הם עולים היום בערך כמו שעלו לפני חמש שנים, ובערך מה שהם עלו לפני עשר שנים. ניסיתי לחשוב למה, ואז הבנתי. במכשירים האלה אין גליקים טכנולוגיים גדולים שאפשר לשכפל. הקונץ הטכני שמניע כל אחד מהם הוא כבר בן כמה עשרות שנים. מה שיש שם, זה הנדסת מכונות – חלקים שקיימים בעולם האמיתי, לא רק בעולם האלקטרונים. המכונות האלה צריכות לעבוד, מכנית, באמת, ובדיוק כמו שאנחנו לא מוצאים מכונית חדשה בעשרת אלפים שקל, כנראה שגם במכשירים "אמיתיים", יש איזשהו גבול תחתון, שקשה לפרוץ אותו. זה לא שאי אפשר – יש מוצרי מדבקה גם בתחום המכני (אופניים, למשל, או רמקולים), אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לגלגלי שיניים ורובוטים מפליז, נראה שיש  גבול לכמה נמוך אפשר לרדת.