במכוניות שלנו יש את משענת הראש הזו, המתכווננת. היא שייכת לקטגוריית ה"דברים שאנחנו בכלל לא מודעים לכמה הם פועלים", בחיינו. הרי אנחנו כמעט אף פעם לא מתרווחים ומשעינים את הראש לאחורה. אך מי שרוצה לנסות, מוזמן להסיר אותה למהלך נסיעה אחת, ולראות כמה פעמים הראש שלו נזרק אחורה, כמה פעמים היא צריכה לאמץ את שרירי הצוואר, הכתפיים, כדי לייצב אותו. ולמרות זאת, היא רחוקה מהמודעות שלנו, היא שקופה לנו, כמו השרירים המייצבים בגוף, שתומכים בנו.

חבר נפל השבוע, ואנחנו, החברים, נאלצנו לתפוס אותו. הנפילה הגיעה אחרי כמה חודשים מעורערים. לאותו חבר אין משענת ראש באוטו של חייו. אותה משענת שכל כך ברורה לרובנו, שתייצב אותנו אם נמעד קלות,שאנחנו בכלל לא חושבים עליה. ההורים שלנו, המשפחה שלנו. כולנו חושבים תמיד במונחים של רשת בטחון, אבל  רשת בטחון, זו שתופסת אותך שניה לפני התרסקות טוטאלית, גם חברים יכולים לפרוש, להחזיק.  אם תיפלי באמת, החברים הקרובים יתפסו אותך, כי נפילה אמיתית היא דבר גדול, מובחן. כשאנחנו נופלים פיזית, הידיים שלנו נשלחות קדימה לתפוס אותנו. אבל במעידות קטנות, השרירים הפנימיים, הטלפון הקטן לאמא או אבא לעצה, תמיכה או חילוץ קטן, מייצבים אותנו. וכשאין אותם, מעידות קטנות מצטברות מהר לנפילות גדולות.

הרגשת חוסר האונים מצד התופסים, היא קשה. כי גם אם יש הקלה ראשונית על זה שתפסת את הנופל בזמן, או קצת אחרי, עדיין ברור שרשת הבטחון לא מהווה תחליף למשענת הראש. וכשמביטים למעלה, מבינים שעם כל הכבוד למדינת הרווחה, אין יותר מדי גופים בסביבה שיכולים להוות תחליף לאותה משענת.

כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבי,  משקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 

ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.

מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.

אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות  מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.

(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)