בביתנו התארח לאחרונה Macbook Air – המחשב הנייד האולטרא-דק-ומעוצב של אפל. הסקס-אפיל של הדבר הזה הוא משכר. אם סיטיבנק היו קונים לדברה-לי לורנזה מקבוק אייר, אף אחד לא היה מתלונן על שום דבר. אחרי יום של משחק עם הדבר הזה, פתאום התחילו לעלות לי מחשבות הגירה. "אולי גם אני אעבור למק? כל כך נעים כאן, הכל כל כך יפה, הכל עובד. באובונטו אני צריך להאבק ולקנפג… לא מגיע לי, אחרי כמה שנים עם לינוקס, לעבור לאיזה משהו נוח?". ואז הבנתי שאם הייתי מורה להיסטוריה היום, ככה הייתי מלמד את עלייתו של היטלר או מוסליני. הפיתוי לעבור לעולם חדש, מופלא, שבו הכל מנוהל ונוצץ ויפה, שבו הכל מסונכרן והרכבות מגיעות בזמן, ובתמורה, אנחנו לא מבקשים הרבה. רק שתזכור שהמנהיג, בסופו של דבר יודע יותר טוב ממך מה אתה רוצה (מה, אתה לא מרוצה? תראה איזה יופי האייקונים מרחפים!), וייתכן ויהיו מספר פעמים שבהם נבקש להגביל אותך במשהו, אבל באמת – זה לטובתך. ככה אנשים מוותרים על החופש שלהם.

ב"דילמת השפע" (וסליחה שאני נשמע כמו fanboy), מייקל פולן מבלה כשבוע בחברתו של ג'ואל סאלטין, מחוות Polyface – חווה שמגדירה את עצמה "Beyond organic", ומגדלת בעיקר… עשב. סאלטין טוען שהתפקיד שלו זה לגדל את העשב, ולדאוג שכל החיות יאכלו אותו בסדר הנכון – קודם הפרות, ואז התרנגולות, ובסוף החזירים, ברוטציה שמשאירה את האדמה מועשרת ואת החיות שמחות. לפולן יש קראש לא קטן על הבחור הזה, ועל איך שהוא עובד, וכשקוראים את התיאור שלו, המחשבה שעוברת בראש כל הזמן היא "וואו, זה ממש מעולה – למה לא כולם עובדים ככה?". התשובה, אליבא דפולן היא שכדי לנהל חווה כזאת נדרש אנשים עם מיומנות וידע, בעוד שמערכת ייצור המזון התעשייתית שואפת למפעילי פס בלתי מיומנים, ברי החלפה, וזולים ככל הניתן. או במילים אחרות: קפיטליזם 101.

הקולות שישמעו, כמובן, בגנות כל הסיפור הזה הם קולות ה"צריך להאכיל את ההמונים": זה טוב ויפה, כל החקלאות הסמולנית הזאת, אבל העולם הוא גדול ואנשים צריכים לאכול!". הבשר והביצים שיוצאים מחוות פוליפייס כמובן יקרים יותר ממה שקונים בסופר. וכאן אנו מתמודדים עם תכנות תרבות הצריכה שלנו: אנחנו חייבים הכל, מהר, ובזול. אבל בתכל'ס, לאנשים יש את האפשרות ללא לאכול בשר, או לאכול רק בשר ששווה את זה, גם אם זה אומר שאוכלים אותו רק פעם בשבוע או פעם בחודש. זה גם קצת מתכתב עם החיבה של לארטיזניות ו"בתפירה אישית" – במקום 5 מעילים מיוצרים בסין, אלך לתופר שיתפור לי אחד מבד שאני בחרתי. הבחירות הללו לא דורשות משאבים כלכליים גדולים יותר (לבחור לא לאכול בשר זה זול יותר מלאכול בשר, למשל), אלא חלוקה אחרת של המשאבים הקיימים שלי, ולכן לדעתי הן אופציות ריאליות לכל מי שבוחר בהן.

הבעיה נפערת כשזה מגיע לחינוך. הבנתי שהרעיון שלי ללמד ילדים על פאשיזם דרך חווית האפל שלהם, ישאר בגדר רעיון. הסיכוי שילדי העתידי יפול על מורה שחושב ככה (וסליחה על הטפיחה העצמית על השכם) הוא נמוך מהסיכוי שלי לזכות במקבוק אייר בהגרלה של מפעל הפיס. יש בארץ מסגרות פרטיות שבהם אפשר להשיג חינוך מעולה. הבעיה היא שהבחירה בהם דורשת משמעותית יותר משאבים מהחינוך הממלכתי (בי"ס פרטי נע בין 1500 ל-2000 ש"ח לחודש לילד, עד כמה שאני מודע), והיא גם בעלת השלכות חברתיות לא מבוטלות (גטאות עשירים). זה לא מפתיע. מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה התפתחה, הרי, במהפכה התעשייתית, ולכן לא מפתיע נראית כמוה. אפשר לדבר שעות על העלאת שכר מורים וכו', אבל עדיין, ביסודה, המערכת מעוצבת לפי דפוסי חשיבה תעשייתיים שלא רחוקים בכלל מאלה שמניעים מפעלים את החוות ה"רעות".

יצא לי, למזלי, להתחכך בכל מני גופי חינוך… אחרים. לאחרונה אני מייעץ למט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, על נושאים מגוונים. מט"ח הוא גוף מדהים ומפתיע. בתוך הבניין ההסתדרותי ברחוב קלאוזנר עומלים אנשים משכילים, יצירתיים שחשים תשוקה אמיתית לעבודתם, ועושים אותה בחדווה. מ-2006 אני מנחה ואיש צוות בפרוייקט מיכא"ל, ויצא לי לפתח ולהעביר כל מני הכשרות ושיעורים בנושאים שונים (שבוע הבא, למשל אתחיל להעביר קורס יומרני בשם "פיצי MBA"' שמטרתו להעביר את העיקרים של תחום מנהל העסקים, בשבועיים). הדוגמאות הנ"ל הם רק קצה המזלג, כמובן, לעשייה חדשנית בתחום החינוך, שלא ממש מתקרבת ל-99% מהתלמידים בישראל. מט"ח הם אולי יוצאי הדופן כאן – הם עושים את מיטב יכולתם לפתח כלים למורי ישראל ותלמידיה הכלליים, אבל אני יודע שהפער בין מה שמפותח ומה שמשתמשים בו בפועל הוא עצוב, והפער בין מה שמפותח ומה שהחברה' האלה יכולים הוא עצום.

אז מה עושים? הלוואי והיו לי את התשובות. בניגוד להמונים שרוצים לאכול בשר ולא חייבים, אני לא מוכן לקבל את הרעיון שלא כולם חייבים לקבל השכלה, וההשכלה הטובה ביותר שרק אפשר. יש שירימו את נס ה-Home Schooling, ואף יביאו סטטיסטיקות שזה זול יותר (סטטיסטיקות שכהרגלן של נתונים מסוג זה לא יכמתו כל "עבודת בית", בכלל זה חינוך), אבל גם home schooling הוא בסופו של דבר משחק של עשירים – באם מדובר בהון חברתי או הון תרבותי. יקח כמה שנים עד שאעמוד בדילמה הזאת, אבל היא מטרידה אותי כבר מעכשיו.

1. לאחרונה התחלתי לאפות לחם. למרות שבבישול אני מצוי כבר שנים רבות, אפייה תמיד נראתה לי איזור מסוכן. התחלתי לאפות לחם בגלל שזה קל בצורה מפתיעה, ובגלל שאני רוצה שיהיה לי לחם טוב בבית. אבל התחלתי לאפות לחם גם, קצת, מסיבות ניאו-מרכסיסטיות מוכות. באקב"ן, הנינג'ות הפילוסופיות, קוראים לזה חוק החמישה – משתדלים שלא לאכול מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כוללת יותר מחמישה פריטים. אפשר להגיד שאני אופה לחם גם, קצת, כדי לחתוך לי עוד פרוסה של אוטונומיה מהמערכת הצרכנית.

2. ההפגנה האחרונה שאני זוכר היתה קשורה למשפט קצב. לפני זה, נראה לי שההפגנה שרבין נרצח בה. אתמול, בצעדה מכיכר רבין למוזיאון תל אביב, הייתי מוקף באנשים כמוני, שעדיין זעים באי נוחות לקריאת הסיסמאות – הן מעצם מעמד הקריאה, והן מהתוכן שלהם. אנשים שנרדמו לפני כמה שנים הגיעו להפגנה וחיפשו את מר"צ, את השמאל של פעם, ולא מצאו. אבל לפחות הגענו. זה צעד ראשון.

3. בין הצועדים אתמול היו קבוצה של מטאליסטים רוסים, שהגיעו לעשות פרובוקציות. הם נשאו שלטים באנגלית ורוסית, שבהם היה כתוב דברים כמו "I belive in bla bla bla", "What the hell am I doing here", ו"We'll stab for peace". הדבר המצחיק הוא, שלקח לי חצי שעה להבין שהם בעצם פרובוקטורים. חובבי מטאל נוטים לקחת את עצמם מאוד ברצינות, ולכן כשהחברה' האלה החליטו (משום מה) שמה שהם צריכים לעשות זה לצעוד כמו כולם רק עם שלטים מבלבלים, זה בדיוק מה שהם עשו. הם לא צעקו, הם לא התווכחו – פשוט צעדו, ולכן כנראה תרמו לשלושת האלפים/חמשת האלפים/עשרים אלף האיש שהגיעו. אם יש דבר שאפשר לסמוך עליו בעולם זה מטאליסטים שלוקחים את עצמם ברצינות.

4. עד שאחותי נעצרה בשיח' ג'ראח, מעולם לא הרגשתי את הצד השני של החוק. כשהגענו לשחרר אותה ממגרש הרוסים, לפני כמה חודשים, ראינו את מבטי השטמה של השוטרים, שלא היו מוכנים להתייחס בכלל לקיומה הפיזי של אמא שלי, ובוודאי לא לענות לשאלות בסיסיות שלה. נכון, אמיל גרינצוויג נרצח לפני כמעט שלושים שנה, אבל אני אישית מעולם לא הרגשתי סכנה בהפגנות. מעולם לא הרגשתי בזמן הפגנה כאילו כולם – מפגיני נגד, אנשים אקראיים מהרחוב, ואולי אפילו השוטרים מסביב, יכולים פתאום להוות לי סיכון. אתמול היתה תחושה כזאת באוויר, עוד לפני שניסו להרביץ לאורי אבנרי (אלוהים אדירים, האיש בן 87!).

5. חלק גדול מהאשמה הוא של השמאל הישראל, או בשמו האחר "הילד שצעק זאב". מרוב הפעמים שבהם, כשלא היה להם כוח להשקיע בנימוק משכנע, שלפו אנשים את הביטויים "פאשיסט",  "גזען" או "אפרטהייד", הגענו למצב שבו אין להם כבר שום אפקט התרעה. ועכשיו הפשיזם מגיע באמת. הסממן הראשון והחשוב שלו, ה-Enabler לכל השאר היא הרטוריקה המתפשטת של "אם אתה לא חושב כמונו אתה האויב". אבל עכשיו קריאות "הפשיזם לא יעבור" כבר לא מזיזות לאף אחד שום דבר. בעודנו צועדים, התבדחנו שמצלמים ומתייגים אותנו – "אם תרצו" או המשטרה או השב"כ. מעניין כמה רחוקה הבדיחה הזאת.

6. אבל למה לעצור שם. יכול להיות שרטוריקת ה"בגידה" של כל מי שלא מסכים עם המיינסטרים תצליח כל כך, שיאמצו אותה גם בסקטור הפרטי. אתה לא טס אל-על כי משתינים עלייך בכל מה שנוגע לתחזוקת המטוס? בוגד. מעדיף לאכול במסעדה סינית של סינים במקום ברשת נודלס כחול לבן? בוגד. אופה את הלחם שלך לבד? תן לי לנחש – קיבלת את המתכון מארדואן בעצמו. התייצב מחר בבקשה במשרד הנאמנות לשם רישום ומעקב.

7. ואחרי כל זה, אין אסקפיזם טהור, מתוק, משובח יותר מ-The Court Jester, עם דני קיי. גם שם הרודן נופל בסוף.

אתה יושב בקולנוע, ורואה סרט. הכרטיס היה יקר מדי, וייתכן ונאלצת לכתת רגליך ולנסוע מחוץ לעיר, ולחנות בחניון של סינמה-מקס, מתחם המגה-קולנוע הממוקם בתוך אודה להעדר היצירתיות של מסעדני ישראל, וצרכניה. הסרט, מעניין דווקא, מופרע על ידי חבורה של ילדים רעשניים. הם יושבים באמצע האולם הדי ריק, ומשחקים בטלפונים שלהם – עונים לשיחות, מחליפים צלצולים. אתה ממתין בסבלות דקה, לראות אם זה יעבור להם, אבל זה לא.

"ששששש…" אתה אומר לילד המרעיש הקרוב אלייך. הוא מרים עיניים מעל הסלולארי, מסתכל עלייך, ומחליף צלצול רועש.

"ילד, תהיה בשקט בבקשה, אתה מפריע לראות את הסרט".

"שתוק."

הוא בערך בן 13, מוקף בילדים אחרים בני 13, אולי 12. אי אפשר לדעת בימים אלה.

הסרט ממשיך, ואיתו ההפרעות. אתה קם לקרוא לסדרן. הסדרן נכנס, אומר לילדים להיות בשקט. הילדים משתתקים לכמה דקות, ואז ממשיכים להפריע.

אתה שוב ניגש לסדרן, והוא שוב ניגש לילדים. הם שוב משתתקים, ומתחילים להפריע עוד לפני שהוא יוצא. הוא חוזר אליהם במבט כועס.

"צאו מהאולם".

"לא רוצים."

"צאו מהאולם!". הוא תופס ילד אחד בזרועו.

"אל תגע בי! אסור לך לגעת בי!"

הסדרן יוצא. אולי לקרוא למנהל. הסרט בינתיים ממשיך.

"תהיו כבר בשקט" – אישה באמצע שנות השלושים שלה מאבדת את העשתונות שלה, וצועקת על הילדים.

"שתקי, שרמוטה". ילד אחר עונה לה, ועושה מין משהו דוחה עם הלשון.

היא מעיפה לו סטירה, שמשתיקה אותו. אני מבין אותה מאוד. חצי שעה אחרי זה מגיעה המשטרה. בשבילה.

אני עצמי הייתי עד למקרה כזה, פחות או יותר, כולל המשטרה שהגיע בסוף. לא עזרו כל ההסברים לשוטרים של כל באי הקולנוע. אבל זה לא רק בני התשחורת. הייתי בסיטואציה דומה, שבה במקום ילדים פוחזים היו דווקא 2 בחורות צעירות תל אביביות, שהחליטו שבהופעת ישיבה בלבונטין, הם רוצות לעמוד מול הבמה כדי לראות את עומר קליין, למרות שהם נעמדו יש לפני האנשים שיושבים, שבהם הייתי אני. לא משנה כמה ביקשנו מהם, הן בשלהן.

הבעיה בסיטואציות הללו, הוא שהדבר שה"מעצבנים" עושה, ההתנהגות שלהם, נמצאת מתחת לסף הרעש. הם לא עושים משהו פלילי באמת, וגם אם כן, הוא כל כך זניח שאף גורם סמכות לא יבוא לעשות להם אפילו נו נו נו. בדרך כלל מה שאמור לעבוד במקרים כאלה הוא התגובה של הסביבה/חברה (צעקות, חוסר שביעות רצון, כבוד בסיסי לאדם/מבוגרים), אבל ברגע שה"מעצבנים" מחליטים להתעלם ממנה, אתם נמצאים במצב שבו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, והדבר היחיד שיש לך לעשות בתגובה הוא לעבור את סף הרעש. להוציא ילד פיזית מהאולם או לתת לו סטירה זה בדיוק מסוג הדברים שיכולים כבר להחשב כ"תקיפה", ובדיוק מסוג הדברים שכן יביאו משטרה. גם אם אף אחד לא ישב על זה בכלא, האינטראקציה עם המשטרה, הפעם בתור חשוד, היא מספיק לא נעימה כדי שרוב האנשים יחליטו לוותר עליה. ה"מעצבנים" מבינים שרוב האנשים לא רוצים לשלם את מחיר האסקלציה, ולכן הם נהנים מחופש פעולה מוחלט לעשות, בגדול מה שהם רוצים.

אני מגלה שאני לא יודע מה לעשות במצבים כאלה. אני יודע מה לעשות כשאנשים מולי הם בני תרבות. אני יודע מה לעשות כשאנשים מסביבי עוברים את סף הרעש ונהיים אלימים. אני לא יודע מה לעשות כשהדבר היחיד שהצד השני מבין זה איומים וכוח, והוא יודע שבאקדח שלי אין כדורים. חוסר האונים הזה מתסכל מאוד.

אז מה עושים? האם "רשע וטוב לו", כל עוד הוא לא רשע מדי? חוקי המשחק של ה"מנומסים" עובדים רק כל עוד הצד השני מחליט לשחק בהם (להרגיש "לא נוח" עם זה שהוא מתנהג בצורה "לא מנומסת"). אבל כשהצד השני לא משחק בהם, האם כל מה שנשאר לנו זה שאלה של מי יכול להפעיל כוח על מי?

ב-1992, הייתי ילד בן 13 עם חיבה גדולה למשחקי מחשב, ואובססיה קלה לאלה של חברת "סיירה און-ליין", יצרנית הקווסטים השונים. אהבתי לקנות אותם מקוריים, באריזות קרטון גדולות ומושקעות, ושמחתי מאוד כשהתחילו להוציא אותם לארץ. לצערי, איכות הדיסקטים שבה יצאו אז המשחקים היתה… מפוקפקת, וכך, לאחר שבפעם השלישית המשחק "שם קוד: איש הקרח" שקניתי במיטב כספי בבאג נתקע, התקשרתי לצעוק על החברה. ככה בעצם קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, בחברת "מיראז' מישחקי מחשב", לימים "מיראז' מולטימדיה". היתה לי את העבודה הטובה ביותר שיכולה להיות לילד בן 13: קיבלתי את משחקי המחשב לפני כולם, פתרתי אותם, ואז הייתי זה שעונה לטלפונים ונותן תשובות מתנשאות לאנשים שתקועים בהם.

העבודה ההיא היתה הצעד הראשון לסדרה של עבודות ומפגשים ששינו את חיי, ובנו את הקריירה שלי. אלמלא היא, לא הייתי נמצא במשרד כשעורכת וויז דאז, דינה בן-קיקי (היום ביכל-שונרא), התקשרה, ולא הייתי מתחיל לדבר איתה, וזוכה לחברה טובה, לג'וב הכתיבה הראשון שלי, ולקריירה קצרה אך מבדרת של וונדרקינד, אם כי ייתכן וכל הקריירות מהסוג הנ"ל אינן ארוכות.

את החברה ההיא ניהל בחור בשם ירון ברודרסון. תמיד היו לו גרביים בלתי נתפסות (מיקי מאוסים וכו'), ומאוד התרשמתי שיש לו דוקטורט בפילוסופיה. שנים אחר כך הסתבר שאותו ירון ברודרסון היה נוכל סדרתי. לא היה לו שום תואר בשום דבר, הוא היה מפזר צ'קים חוזרים, מבטיח תשלומים ונעלם, גונב זכויות יוצרים ומוציא תקליטורים פיראטיים. הוא אהב במיוחד מתרגמות ומתרגמים, ונהג להכנס למערכות יחסים עם נשים, על מנת לגנוב מהם כספים. סוג של פרנק אביגנייל, אבל במדינה קטנה יותר, ועם סוף משמעותית פחות טוב.

היום, דינה כתבה לי שהוא תלה את עצמו בחדר מלון ברחוב טרומפלדור, אחרי שהבין שכנראה הוא בדרך ללשבת כמה שנים טובות בכלא.

אין לי שום סנטימנטים לירון ברודרסון, מלבד הטרגדיה האנושית שלו ושל כל מי שהוא עקץ. אבל עדיין, רגעים כאלה גורמים לך לחשוב, כמה שונים היו החיים שלי אם לא הייתי עובד שם. והתשובה היא: לגמרי לגמרי. אני חושב שלמפגש שלי עם חברת מיראז' היתה יותר השפעה על איך החיים שלי נראים כרגע מאם סיימתי או לא סיימתי את לימודי בתיכון, או מה למדתי באוניברסיטה. משק כנפי פרפר קלאסי. אני יודע שאפשר להתסכל על כל רגע בחיים כעל כזה, אבל אין לי ספק שהמשק הזה היה בעל השפעה יותר מאחרים.

הסברתי פעם שההגדרה הקלאסית לגיק היא "מישהו שיש לו עניין עמוק בתחומים שנחשבים לאיזוטריים לשאר הסביבה, או מישהו שיש לו עניין עמוק במיוחד בנושא קצת יותר מקובל". הדוגמא הראשונה זה גיקים שמתעניינים במדע בדיוני או משחקי תפקידים. הסוג השני זה גיקים של סטטיסטיקות בייסבול. העניין של אורי ברייטמן (יש לו הום-פייג'. איזה אולד-סקול) בפרשה הוא דוגמא קלאסית לעניין גיקי, והתחקיר שלו בנושא ראוי לציון. אורי השקיע לדעתי מאות שעות בלעקוב אחרי ברודרסון, ולדווח לעולם על מעלליו ולהזהיר אנשים בפניו. אין לי ספק שנרקמה שם מערכת יחסים, גם אם לא ישירות בין האנשים, אז בין אורי הבלש ל"דמות" שאחריה עקב. מעניין אם הוא מרגיש אובדן עכשיו.

אז סלקום קנתה ב-80 אלף ש"ח בלבד את פארק הירקון, ומילאה אותו באלפי דגלים סגולים, דציבלים מחרישי אוזניים של מוזיקת חתונות, ומעט מאוד אנשים פתטיים שבאו כי האח הגדול הסביר להם שיש פיקניק משפחתי. סלקום לא עברה על החוק, עד כמה שאני יודע, או קיבלה אישור מהעירייה לעבור על החוק. אנחנו ניסינו להתאמן בפינה שלנו של הפארק, והיה רועש ומכעיס. אבל מכעיס יותר היתה הדרך לשם. מסתבר שקורונה קנתה מעיריית תל אביב לא רק את חוף גורדון (החלק הצפוני שלו), והקימה בו מגרש כדור-עף חופים ממותג, אלא היא קנתה מעיריית תל אביב אישור להפר את החוק, או להפוך למגיש שירותים עירוניים. באמצע המתחם של קורונה, על החול עצמו, נח לו ג'יפ האמר שחור, שמספרו 8536300, שמשמש עמדת דיג'יי. בישראל אסור לנהוג על החוף. אסור. קוראים לזה חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997. ונקבע בו ש"לא ינהג אדם ברכב בחוף הים.". הסייג היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא "מתן שירותים בתחום רשות מקומית – ובלבד שהנוהג ברכב הורשה לכך בכתב על ידי ראש הרשות המקומית הנוגעת בדבר;". עכשיו, אני רוצה להבין – איזה שירותים בתחום הרשות המקומית מספקת חברת קורונה לעיריית תל אביב. התקשרתי למוקד העירוני, שהביטחו לי לטפל בזה. כשביקשתי מהמארגנים להזיז את הרכב, הם טענו ש"הכל באישור, ואני עושה את זה כבר שלוש שנים" (קרי, עובר על החוק/מקבל אישור מהעירייה לעבור על החוק כבר שלוש שנים). חזירים.

אז היה שבועות, או במילים אחרות, חג מתן תורה. אני יהוה אלוהיכם, לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני. שלושת אלפים וצ'ופצ'יק שנים אחרי, מונותאיזם נתפס כברירת המחדל שלנו. במידה מסויימת, מה שמבדיל בין ה"אקזוטי" ובין ה"נורמלי", הוא האם החברה מאמינה במספר אלים, או באל אחד, גם אם הממשק אליו הוא שונה. אחת הסיבות שליהדות היה כל כך קשה לקבל את הנצרות בהתחלה, היתה המשוואה הביזרית 3=1. אם שלוש (האב, הבן ורוח הקודש) שווה אחד, אז אחד שווה שלוש – ולכן הנוצרים נתפסו בעיני היהודים בהתחלה כעכו"מ – עובדי כוכבים ומזלות, או במילים אחרות "אנשים שלא מאמינים רק באל אחד". הדאיפיקציה הקלה של מריה לא הוסיפה באמת לכל הסיפור.

בשנים האחרונות, באינטרנט, אנחנו חיים בסביבה מונותאיסטית. יש לנו אל אחד, וקוראים לו גוגל. גוגל הוא אל מכניסטי – אם עובדים אותו נכון – קצת כמו כוהנים ב-D&D – יש נוסחאות, פולחנים ספציפיים שצריך לעשות –  הוא עושה דברים פחות או יותר צפויים, אם כי כמו כל אל, גם הוא לפעמים קפריזי ומשנה את דעתו. כל מי שרצה לפרסם משהו באינטרנט, היה חייב להבין איך עובדים את האל הזה. בדומה לארגון הדת היהודי, לא קמה כנסייה רשמית, שמגדירה איך עובדים נכון, ושכל מי שלא משתייך לה הוא מין (Heretic) – כל מי שרצה יכול היה להתחיל לעבוד את גוגל, ואם הוא היה טוב ומדוייק, גוגל עבד בשבילו.

הדבר המעניין הוא, שבתקופה האחרונה אנחנו הולכים וגולשים למערכת דתית אחרת. כי אם פעם הדבר העיקרי שיכולת לעשות כדי לפרסם את עצמך היה גוגל, היום פתאום אנשים מבינים שאפשר ורצוי גם לעשות שיווק חברתי. מה זה שיווק חברתי? איך עושים את זה? קח 2 מומחים לשיווק חברתי, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר – לפעמים סותר. יותר מזה – יכול להיות שכל אחד מהם עושה את הדבר שסותר את הדבר שהשני עושה, וזה עדיין עובד. ככל שהנתח של מדיה חברתית גדל, ככה אנחנו מתרחקים ממערכת דתית מונותאיסטית, וגולשים לעולם הפוליתאיזם. מצד אחד זה מדכא, כי פייסבוק עושה סחרחורת וטוויטר עושה לי רע, אבל מצד שני זה גם מעולה – כי בפוליתאיזם יש משהו הרבה יותר מגוון ומגניב. מבחר של אלים אומר שכל אחד יכול מצוא את השיטה שלו, שאנשים צריכים להיות יצירתיים ולחשוב ולא רק לנסות לפצח את רצון האל.

התקווה האמיתית שלי, היא שבשלב הבא גם כולנו נקבל פסלים קטנים ומגניבים של גאנשה, שיעזרו לנו באינטרנט.