הלכנו לראות את "קראטה קיד" החדש. הלכנו זה אני, יעל ונור. נור בן 10. יעל ואני לא. 
לפני הכל, היה חוויה מעניינת להפליא לראות סרט באולם מלא בילדים בני עשר. קולות הרקע, שבדרך כלל משגעים אותי בבתי קולנוע, נשמעו פתאום לגיטימיים, במיוחד כשהם היו משובצים בכל מני קריאות התפעלות שרק ילדים בני עשר מסוגלים להפיק.
מר וגברת סמית', האבא והאמא של הסרט וכוכבו, כאילו החליטו לעשות רשימה של כל הדברים שאפשר לנטפק עליהם ברימייק, ואז לעשות אותם. קראטה קיד המקורי, הוא קלאסיקת אייטיז, והאייטיז הם כמו הימ"חים של רפרנסים אינטרטקסטואלים (ימ"ח שבו קווין סמית' הוא האפסנאי הראשי). תחשבו על זה – תפיסת הזבוב עם צ'ופסטיקס, וואקס און וואקס אוף, מרסי איז פור דה וויק, דניאל סאן, ואפילו המימיקה של מיסטר מיאגי – כולם הפכו לאייקונים של ממש. ולכן אף אחד מהם לא הופיע ברימייק.
החצי הראשון של הסרט מפתיע לטובה. יש תחושה שהסרט הוא על אנשים, ולא על קלישאות. מרגישים כמה קשה חווית ההגירה למקום חדש, אבל זה לא רק זה. בסרט המקורי דניאל-סאן היה נער. ברימייק, דריי ("שאו-דריי" זה ה"דניאל-סאן" החדש) בן 12, והיריבים שלו גם הם… ילדים. יש משהו הרבה יותר אכזרי בילדים שמרביצים אחד לשני, במכות מכוונות לפנים, לצלעות. המכות שדריי חוטף בהתחלה הן הרבה יותר ישירות, ביריוניות, מהריקוד כוריאוגרפית הרוקוקונג-פו של המשך הסרט.
קראתי פעם שתוכניות הבישול הם אחת הסיבות לכך שאמריקאים משמינים. הטענה היתה שהיחס בין תוכניות בישול לבישול בבית הוא כמו היחס בין סקס לפורנו. האמריקאים בוהים במסך, רואים 
את התבשילים שמכינים שם, אומרים לעצמם "אוי, זה נראה נהדר, אבל זה של מקצוענים, אז במקום להכין בעצמי אני אלך להאביס את עצמי ב-Arby's". קראטה קיד המקורי היה, במובן מסויים, על החלום האמריקאי. תבוא כזר, תתקל בקשיים, תעבוד קשה, תנצח ותקבל את האהדה וההערכה של חבריך ואויבך. קונג-פו בסינית מתרגם ל"מיומנות שהושגה בעבודה קשה". ברימייק, לקראת הסוף, האנושיות מתנפחת לקלישאה, מה שהופך אותו קצת לפורנו-חלום-אמריקאי.
ואז, בבית נזכרתי בג'יי גטסבי המסכן. גטסבי, שעבד כל כך קשה כדי לחיות את החלום האמריקאי והקריב הכל בשביל פנטזיה של הפי-אנד, שהתבררה כמלאת שאון וזעם, ופשר אין. אלון גל ומקהלת המאמנים לא המציאו את השיפור העצמי, מאבני היסוד של הדת האמריקאית. לקראת סוף הספר, נפגשים דמות המספר, ניק קאראווי, ואביו שבור הלב של גאטסבי.
Then he returned the wallet and pulled from his pocket a ragged old copy of a book called HOPALONG CASSIDY.
“Look here, this is a book he had when he was a boy. It just shows you.”
…He opened it at the back cover and turned it around for me to see. On the last fly-leaf was printed the word SCHEDULE, and the date September 12, 1906. and underneath:
SCHEDULE
Rise from bed . . . . . . . . . . . . . . . . 6.00 A.M.
Dumbbell exercise and wall-scaling . . . . . . 6.15-6.30
Study electricity, etc . . . . . . . . . . . . 7.15-8.15
Work . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 8.30-4.30 P.M.
Baseball and sports . . . . . . . . . . . . . 4.30-5.00
Practice elocution, poise and how to attain it 5.00-6.00
Study needed inventions . . . . . . . . . . . 7.00-9.00*GENERAL RESOLVES
No wasting time at Shafters or [a name, indecipherable]
No more smokeing or chewing
Bath every other day
Read one improving book or magazine per week
Save $5.00 {crossed out} $3.00 per week
Be better to parents
הסגידה הזאת, לשיפור העצמי, המרדף האינסופי אחריו בדרך לחלום שאוטוטו מתגשם, היא כמו מי שמנסה לטפל בעצמו על ידי פסיכואנליזה מלאה, ושוכב על הספה ב"טיפול" כמה שעות מדי יום. ומרוב שהוא עסוק בלשפר את עצמו, הוא שוכח לעשות את הדבר הכי בסיסי בחיים: לחיות אותם.
* מעניין נורא לחשוב איך גטסבי הצעיר חקר "needed inventions" במשך שעתיים כל יום בלי האינטרוובז…
קורות ממלכת עילם 