דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

הספר פנים

גוגל הכניסה דברים רבים לחיינו, חיי האזרחים הפשוטים, שהיו עד לא מזמן נחלתם של מעצמות ומלכים. היכולת לראות כל נקודה על כדור הארץ בצילומי לווין היתה שמורה, עד לפני שני עשורים, לגופי ביון. היכולת לא להופיע בצילומים הנ"ל, שמורה עדיין לגופי ביון חזקים. היכולת לנוע אחורה בזמן, היתה שמורה לגופי ביון ממש ממש חזקים. את כל אלה, הביאה לנו גוגל.

ג'ימייל לא נמצא בסביבה המון זמן. פחות מעשור, אבל גם השנים הבודדות שהוא בסביבה הספיקו על מנת להפוך אותו לתל החיים שלנו. תל במובן הארכיאולוגי, שכבות שכבות, שנבנו לאורך השנים. אפשר לשוטט כרונולוגית, אפשר לשוטט בהם תמטית, אבל בכל מקום, תוכל להתקל בעצמך, רק בעבר. לגופים גדולים יש ארכיונים, אבל אני לא חושב שלאנשים פרטיים היתה, אי פעם, את היכולת לחיות עם כזאת נוכחות של ההיסטוריה האישית שלהם.

הדפדוף הזה, בספר העבר שלי, הוא מרתק. המיילים הם כמו הנוף המשתנה לאורך ציר הזמן של דרך החיים שלי. בפרק אחד הנוף זרוע במאמרים סרוקים מהאוניברסיטה. בתקופה אחרת – התכתבויות מיואשות של קשר גוסס, ואני, כמו בנסיעה בדיסנילנד, יכול לנוע קדימה ואחורה, ולהתרשם משינויי הנוף.

שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

מציאות מדומה

כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבימשקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

מאחורי הקלעים ולפני המסך

למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 

ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.

מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.

אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות  מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.

(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)

נצחון הלבנים

אתמול, מצאתי את עצמי במרכז עזריאלי, רוכש DVD. המכשיר, לא המדיה. דבר ראשון, לא היה פשוט כלל למצוא חנות שתמכור לי מכשיר DVD. נכון, אני מניח שאם הייתי מתעקש הייתי יכול למצוא אחד גם בסופר פארם וגם בשופרסל, אבל איכשהו, ותקראו לי מיושן, אני מאמין שמוצרי חשמל צריך לקנות בחנות למוצרי אמבט אדים שוודיחשמל. את הבשר שלי אני קונה אצל קצב, אתם מבינים. עזריאלי תמיד היה קניון פחות חביב עלי, במיוחד בהשוואה לדיזנגוף סנטר המיסתורי. אבל הוא היה בדרך, והחנייה בסנטר דומה יותר לטיפול באמבט-אדים-שוודי מכל דבר אחר, והיה יום חם. בעזריאלי יש המון חנויות בגדים, אבל רק חנות מוצרי חשמל אחת, וגם היא מתחבאת ליד ה"בלאק".

כשמבינים שרשתות זכיינות הן בעצם קניין רוחני, מספר הרשתות תוצרת ישראל נהיה פחות מפתיע, הראש היהודי, אתם יודעים. אני לא יודע אם מדובר בחגיגה של גלובליזציה או לוקליזציה, אבל בישראל יש, נגיד, רשת קפה אמריקאית אחת (קופי בין), וכתריסר רשתות קפה ישראליות גדולות ובינוניות (קפה ג'ו, אילנס', ארקפה, ארומה, קפה הלל, קקאו, קפה קפה, קפהנטו, אספרסו בר, מתוקה, לנדוור…). הבלק הוא יציר כלאיים שכזה – הוא מנסה לשדר איכות, אבל מבין שבתוך עמו הוא חי. כמו השכן שלו בסינמה סיטי – הטמפל בר, שגם הוא מנסה לשחק אותה בר אירי רציני, כשבחוץ מתגודדים דוכני הקרפ והמוני הילדים של סינמה סיטי ביום שישי.

אבל השחור של בלאק היה רק הסחה. מה שהיה מעניין באמת בביקור הזה בעזריאלי, היה דווקא הלבנים, ואיך שהם ניצחו.

אתם מבינים, ה-DVD עלה גרושים. שלוש מאות וקצת ש"ח, למוצר שעושה הכל של חברה אמיתית, לא מוצר מדבקה. לפני כמה שנים הייתי משלם על מוצר דומה פי שמונה בערך. המחירים של מוצרי אלקטרוניקה ירדו, ויורדים, בצורה בלתי רגילה. טלוויזיות שלפני עשר שנים היו מותקנות רק בבתים של מיליונרים אפשר לקנות היום בפלוס מינוס אלפיים ש"ח. כמו רשתות זכיינות – ברגע שמבינים איך עושים משהו, לשכפל אותו זה נורא קל, ומשם הדרך למחירים זולים סלולה. לבנים

מה שנשאר הרבה יותר יציב, הם דווקא המכשירים הלבנים. מקררים, מכונות כביסה, מייבשים, מדיח כלים. הם עולים היום בערך כמו שעלו לפני חמש שנים, ובערך מה שהם עלו לפני עשר שנים. ניסיתי לחשוב למה, ואז הבנתי. במכשירים האלה אין גליקים טכנולוגיים גדולים שאפשר לשכפל. הקונץ הטכני שמניע כל אחד מהם הוא כבר בן כמה עשרות שנים. מה שיש שם, זה הנדסת מכונות – חלקים שקיימים בעולם האמיתי, לא רק בעולם האלקטרונים. המכונות האלה צריכות לעבוד, מכנית, באמת, ובדיוק כמו שאנחנו לא מוצאים מכונית חדשה בעשרת אלפים שקל, כנראה שגם במכשירים "אמיתיים", יש איזשהו גבול תחתון, שקשה לפרוץ אותו. זה לא שאי אפשר – יש מוצרי מדבקה גם בתחום המכני (אופניים, למשל, או רמקולים), אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לגלגלי שיניים ורובוטים מפליז, נראה שיש  גבול לכמה נמוך אפשר לרדת.

השלום מתחיל בתוכי

זה די מדהים איך דווקא המיליארדרים שיש להם הכל מבינים שבעצם, מה שחשוב זה הרוחניות. נשבע לכם, צריך לשים תמונה של שרי אריסון ליד איורים של מדרג הצרכים של מאסלו. אבל דווקא במוצאי שבת, יצא לי לחוות את הסיסמה הזאת, מזווית אחרת קצת.

לא אכנס ליותר מדי לפרטים לגבי הסיטואציה, אבל בוא נאמר שזוגתי נקלעה לעימות, שגלש לפסים פיזיים, עם נהג מונית. המאורע הזה התרחש בחשמונאים פינת קרליבך, וכשקיבלתי ממנה את הטלפון, ישבתי לי ברחבת הסינמטק. למי שלא הבין זאת עד עכשיו, אני דב, אבל גם דובים יודעים לנוע מהר כשצריך. הגעתי לזירת האירוע עצבני מאוד. מעולם לא איימו לפגוע במישהו שיקר לי, ובאותה שניה, הייתי מוכן לפרק את מי שבכלל העלה את הרעיון על דעתו. יש לי פנים אקספרסיביות להפליא. כשאני שמח, רואים, כשאני עצוב רואים. כשאני מוכן לפרק מישהו, רואים. זעמתי, ראו את זה, וזה כנראה נראה מפחיד. התגובה הראשונה של נהג המונית, עת הגעתי, היתה "אל תיגע בי! אני אבא לארבע ילדים!". הדבר החכם שהוא עשה הוא שהוא כמעט שלא נגע בי. הדבר החכם שזוגתי עשתה, היתה לספר לי שהוא תקף אותה פיזית  רק אחרי שהוא נסע.

לשמחתי הרבה, אף אחד לא סיים את הלילה בבית חולים (הוא) או בבית מעצר (אני). באותו הרגע, קצת הצטערתי על זה שלא "הענשתי" אותו יותר. חשבתי שהיה ראוי להשפיל אותו יותר, אולי לסטור לו. בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי כמה נורא הייתי מרגיש אם הייתי עושה את זה. אל תבינו לא נכון, הוא היה שמוק תוקפני. אבל הוא עדיין היה בנאדם. אם אני הייתי "מנצח" אותו נורא, הוא היה חוזר הביתה מושפל, אחרי שאיזה מישהו ירק עליו, או הוריד לו סטירה, או פרק אותו במכות. המחשבה על זה העציבה אותי נורא. מעציבה עדיין, ואני כל כך שמח שלא עשיתי את זה.

To err is human, to forgive – divine. שלום מתחיל מהנקודה הזאת, של להבין שלמרות שהצד השני עשה לך משהו רע, ולמרות שאתה כועס עליו, ואפילו רוצה "לנצח" אותו, אתה עדיין מסוגל להתחבר לאנושיות הבסיסית שלו. מי שלא כעס מעולם, וויתר על הכעס שלו, לא יכול לבקש מאחרים לוותר.

איך מצאתי את עצמי בסיפור של גבי ניצן (או: חשיבות היין והיאנג בתרבות עירונית)

בכל הספרים של גבי ניצן שקראתי ("פרא", המעולה, ו"דיוטי פרי", החביב), יש תמה שחוזרת על עצמה: גיבור הסיפור, גבי ניצן או בן דמותו, מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות קסומים, בדרך כלל כאלה שכוללים מעיין מבעבע כלשהו, ערסלים, ואנשים נחמדים שרק מחכים שתבוא ותשהה במקום הזה, בלי לקחת ממך כלום. בדרך כלל מעורב בסיפור עירום היפי מסוג זה או אחר. זה הגרסה הטיולית ללמצוא את המסעדה המושלמת בכפר נידח אי שם באומבריה, שמגישה את הניוקי שכמותו גם הסטון בלומנטל לא יצליח לשחזר גם עם אלף מכונות MRI.

עכשיו, זה לא שאני לא מאמין שמקומות כאלה קיימים. ברור לי שהם קיימים. רק שברור לי גם, שצריך איזשהו חוש או כישרון כדי למצוא אותם, כשרון שמקושר למידת היותך "ילד טבע". למי שאי פעם ראה אותי מנסה, במאמץ רב ותסכול לא מבוטל, לקפל שק שינה או להרכיב אוהל ש"כמעט מרכיב את עצמו, מבטיחה!", יכול להבין בדיוק עד כמה אני טיפוס עירוני.

אבל העירוניות של ניו יורק רק מועצמת מהמתח שנוצר בין גורדי השחקים שלה ובין סנטראל פארק. נכון, מדובר בפארק מגודר ומתוחם, אבל סנטראל פארק הוא מספיק גדול כדי שיהיה בו שמץ של פראיות טבעית. והפראיות הזאת, כמו הנקודה השחורה בתוך הלבן של היין-יאנג (ולהפך), חובה שתהיה בעיר. בתל אביב יש אותה בקושי, בעיקר בחלקים המזרחיים יותר של פארק הירקון. אבל אתמול, בחיפה, מצאתי את עצמי בסיפור של גבי ניצן.

הירידה לוואדי שייח מתחילה מרחוב במרכז הכרמל, בחיפה. פתאום, מרחוב מנומנם עם מרכז פיס קהילתי, יש שלט עם סימון שבילים, ומתחילה הירידה. כ-2 קילומטר ירידה, בלילה עם חצי ירח, אחרי 2 פיינטים של גינס ונטייה רבת שנים לעקם את הקרסול היתה חוויה אינטנסיבית, ללא ספק, אבל גם היא לא הכינה אותי ליעד. קצת לפני שמגיעים מהכרמל לים, פוגשים עץ רימונים ענק, שלידו מעיין שמזין 2 ברכות – אחת מלאה בדגי זהב, והשניה, בתוך נקבה קטנה, היא מקווה טבעי עם מים קרים. כשהגענו, מסיבת רווקים של רוחניקים, חיכו לנו שם שלושה ערסלים, מדורה קטנה, פק"ל קפה ותה, כמה מזרונים, באדיבותו של רוני, שאוהב את המקום. הגעתי לסיפור של גבי ניצן, בין 2 שכונות בחיפה, שאף אחד לא יודע עליו כמעט. בבוקר, אחרי שבאו כמה דתיים לטבול במקווה ("יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך משיח לעולם ועד" – "יחי!"), גיליתי את שפני הסלע, את הנוף המרהיב לים, את הדלת שחצובה בתוך ההר, שעליה כתוב "שטח פרטי", ושאותה פתחו, שעה קלה אחרי שהגיעו הדתיים, קבוצה של נזירות שנעלמה לתוך בטן ההר, והופיע שוב במערה שחצובה כעשר מטר מעל הקרקע, ושרה. למטה, יש את בוסתן כיאט, מקום מקסים בזכות עצמו. בדיוק כמו שאנשים לא מאמינים לי כשאני מספר להם על מערת העטלפים מתחת לסנטר, ייתכן וגם הסיפור הזה נשמע לכם הזוי. לכו לחיפה, תבדקו.

סארטר VS טוויטר

כבר כמה זמן שאני מפליטי פיסבוק. יצאתי מפייסבוק ממגוון סיבות, חלקן על גבול הדתיות. אך בדיוק כמו עם היחס שלי לדת, גם כאן אני לא מנסה להיות מיסיונר. מי שטוב לו, סבבה, לי לא היה. 

מדי פעם אני נכנס לשם שוב, רק כדי לבדוק אם העניינים השתפרו. הפעם האחרונה היתה לפני שבוע וחצי, לערך. נכנסתי (כי פייסבוק זה כמו הוטל קליפורניה – you can check out any time you like, but you can never leave), וחטפתי את הבומבה בפנים. אני חושב שהמונח המדוייק ביותר לזה יהיה "אגרופוביה". ברחתי.

כשאני נמצא בפייסבוק, אני חווה תחושה פרדוקסלית חזקה להפליא. מי שמכיר אותי אישית, יודע שאני ידידותי, חברותי, מתעניין. אולי קצת מוסח דעת, אבל דואג לחברי ולחייהם. אבל דברים כמו הניוזפיד של פייסבוק, או טוויטר, רק מדגישים שוב את אמרתו של ז'אן פול  קשישה. הגיהנום הוא הזולת, או אולי במקרה של טוויטר – הזולת הוא הגיהנום. החיים של אנשים באינטרנט לא מעניינים אותי. אני ממעט לקרוא בלוגים , גם של חברים קרובים, שעוסקים באופן ישיר ועיקרי בחייהם. גם הבלוג הזה עוסק בחיי האישיים רק לעיתים נדירות. אני נוכח בו, כמובן, אבל אני מספק בו משהו מעובד, מלוטש יותר. הבלוג מהווה מבחינתי מקום שבו אני יכול להביא לעולם מחשבות, רגשות והגיגים שלי, אבל אני מטריח את עצמי, ועושה איתם משהו. אני מעבד אותם, מזקק אותם, ובכך גם אני וגם מי שקורא את זה מקבל ערך נוסף, מקבל פוסט כתוב טוב יותר, או מחשבה מחודדת או עשירה יותר. בגלל זה ממוצע העדכונים שלי הוא פעם בשבוע, שבועיים.

משהו במדיום הקצר הזה, של סטטוס ליינים וטוויטים, משהו במיידיות הזאת, ובכך שיש כל כך הרבה טוויטים ולחץ לעדכן כל הזמן, גורם למידע הזה להרגיש, לי, לפחות, כמו נפיחה, יותר מכל דבר אחר. יש קצת לחץ בבטן, והופ – טוויט חדש. לא צריך לעשות שום דבר – זה כבר יצא לבד, לא צריך להתאמץ, לא צריך ללבוש חולצה או מכנסיים, גם תחתונים בסלון זה בסדר. כי כולם גם ככה הורידו חולצה.

כשאפגש עם חבר, ונדבר על חיינו, ייתכן ואקבל מידע שאוכל לסכם אחר כך כשורת סטטוס בפייסבוק, או כטוויט ("אריק בדיכאון כי החברה שלו עזבה אותו"), אבל החוויה של לקבל את המידע מאריק בעצמו, כשאריק צריך לטרוח לנסח את הדברים, לתת מעצמו, עושה את זה שווה, מעניין.

יכול להיות שאני מיושן. למרות שעל הנייר אני early adopter קלאסי, יכול להיות שהמעבר לגיל שלושים מקרב אותי עוד טיפ טיפה לזקנים האלה שממורמרים על הצעירים עם הטוויטר ומוזיקת הרוק שלהם. יכול להיות שאני עוד לא מוכן להיות חבר בתודעה הקולקטיבית, שבה כל הבזק מחשבתי של כל אחד מחברי משודר ישר גם למוח שלי. או שסתם הפלצות המוניות זה לא הקטע שלי.

הכל נכון (חוץ משתי השורות האחרונות)

 Symptom Recital

I do not like my state of mind;
I'm bitter, querulous, unkind.
I hate my legs, I hate my hands,
I do not yearn for lovelier lands.
I dread the dawn's recurrent light;
I hate to go to bed at night.
I snoot at simple, earnest folk.
I cannot take the simplest joke.
I find no peace in paint or type.
My world is but a lot of tripe.
I'm disillusioned, empty-breasted.
For what I think, I'd be arrested.
I am not sick. I am not well.
My quondam dreams are shot to hell.
My soul is crushed, my spirit sore:
I do not like me any more.
I cavil, quarrel, grumble, grouse.
I ponder on the narrow house.
I shudder at the thought of men.
I'm due to fall in love again.

(Dorothy Parker)