דקסטר ודיקסי

מארש דונדורמה הוציאו דיסק שני, ועבדכם הנאמן היה אפילו שותף בחגיגות ההשקה שלו, כהופעת חימום להופעה שלהם בלבונטין 7, לפני שבועיים, בתל אביב.

הדיסק, טעמים חדשים, מקסים ביותר. יש בו הכל – החל ממוזיקה חסידית, דרך מוזיקה טורקית וכלה בדיקסי (קצת), ודיוק אלינגטון, והכל עם הרבה סטייל וטקס בישבן. זו לא הופעה חיה שלהם, שהיא כאמור מומלצת מאוד, והדיסק גם לא מנסה להיות אחת. הוא פשוט דיסק טוב. מארש גדלו בשנים האחורנות, הן כמבצעים, ובמיוחד ככותבים. הלחנים שם אינטיליגנטים, עשירים ושמחים. ובעיקר, מארש מוכיחים שהם הרבה מעבר לגימיק.

גם דקסטר.

את הסדרה "דקסטר" התחלתי לראות באותו איחור אופנתי שבו פתחתי בלוג, קרי – לאחר שכל העולם כבר סיים לראות את העונה הראשונה (והיחידה) שם. לאחר שתי פרקים מהנים למדי, הייתי חייב לשאול חבר איך הסדרה ממשיכה. פחדתי מאוד מסיום עונה טוויסטי ("הגיבור הוא בעצם הרוצח עם פיצול אישיות") שהיה גורם לכל הסדרה to suck מאוד. החבר הרגיע וטען שלא רק שלא בכך הדברים אמורים, אלא שהסדרה מצלחיחה להתעלות מעבר לגימיק שלה, ואכן כך.

דקסטר מעניינת, לא רק בגלל העלילה (הטובה), והמשחק (המעורב מאוד). היא מעניינת גם כטקטס… פוליטי. דקסטר ואחותו הם כמעט הלבנים היחידים בסדרה, כאשר כל שאר הדמויות הן… אחרות – בעיקר קובניות. במשחקי קווסט ישנים, משנות השמונים והתשעים, תמיד היה קל מאוד לראות מה החפצים שצריך לקחת. גם החפצים וגם הרקע היו מצויירים, אבל החפצים נראו, כמאמר דודו גבע "חשוד מאוד/ זה נראה לי מודבק". ההתעקשות על PC בסדרות אמריקאית רבות נראית בדיוק כך – ע"ע Prison Break, לדוגמא. פרננדו סוקרה, הדמות ההיספנית הידידותית ממצה את ההיספאניות שלו בלהיות עממי, ידידותי, ולהגיד "מאמי" ו"פאפי" הרבה.

בדקסטר, יש כמעט בכל פרק, דיאלוגים שלמים שמתקיימים בספרדית, ובלי תרגום.

ייתכן שזה בגלל שהסיפור הזה פשוט נבלע ברעש רקע גדול יותר (למי יש זמן להסתכל על המבטא של הדמויות כשכל הזמן יש רצח, רצח, רצח), אבל זה עדיין מעניין.

בהמשך לדיון שהתפתח כאן; באחד הפרקים, רואים שד של בחורה, כולל פטמה, כולל הכל. התרשמתי מזה ש"העיזו". בקול רם. זוגתי לצפייה הרימה גבה ושאלה אם זה מה שאמור לזעזע את הקהל, ולא העובדה שהדמות הראשית היא רוצח, והסדרה מלאה בגופות מבותרות ומנוקזות דם.

זה באמת מעניין שרצח זה סבבה, אבל להגיד Fuck גורר הרמת גבה.

רפואה ורוקנרקול

הוא היה המוזיקאי של דורו, מהאנשים שמסוגלים להקסים נחשים ולהרגיע חיות בקול שירתם, והיא היתה המוזה שלו, אהבת חייו.

כשהאדמה לקחה אותה, הוא לא היה מוכן להשלים, והחליט לנסות לרדת ולחלץ אותה, רק שכמובן, זה נגמר ברע.

אורפיאוס המודרני הוא אורמוס קאמה, ואורידיקה – ווינה אפסרה. הם הודים, או פרסים, או מה שבדרך כלל מאכלס את הסיפורים של סאלמן רושדי, במקרה זה "האדמה מתחת לרגליה". נפלא ונהדר. באנגלית, אם אפשר.
הרבה זמן לא הייתי בהופעה של הדרה. פעם היינו חברים קרובים, ואפילו זכיתי להיות ב"תודות" של כמה דיסקים שלה (יחד עם עוד מליון איש, אבל היי…). זה הזכיר לי שוב, כמה היא מוכשרת, כמה היא פרפורמרית מצויינת ואשת מילים יוצאת מן הכלל, עם כשרון מוזיקלי שמנסה לרדוף אחרי השניים הראשונים, בהצלחה מסויימת אך לא שלמה.

ואם ברפואה עסקינן: המחשב גוסס, ולכן אני משתמש במחשב השני. גם עליו יש אובונטו, אבל טרם היה לי כוח להתקין את הפלא של העולם המערבי – adblock plus. ופתאום נזכרתי איך גוגל עושים כסף, ובכלל, שיש כזה דבר שנקרא "פרסומות באינטרנט".

יש לי חולשה לפרסומות, וככל שהמוצר שהם מפרסמים הזוי יותר, כך אני נהנה יותר לצרוך אותן. הייתי יושב מרותק, בזמנו, לערוץ הקניות ולתוכניות שהיו בלבנון לפניו, ובוהה בחצי שעה של פרסומות למכונות לתלתול שיער, ווקים אורגינאליים, סכיני פלא, וערכות לבניית ציפורניים. התחליף לזה עכשיו הוא תרופות הפלא והדיאטות הקסומות, אשר מסתבר מוסתרות ממני על ידי הפלא של העולם המערבי. זה איום. אחרת, איך הייתי יודע על קיומו של חומר המרפא את כל, אבל כל המחלות, כולל סרטן, כולל איידס? איך הייתי מתוודע לדר. הגיינה, דר. אהבה ודר. שמש? או איך היו מצליחים לשכנע אותי שהפעם, עם הנוסחא הישראלית שמבוססת על חומרים שמיובאים מהודו וצרפת הגיעו לדיאטה האולטימטיבית? אפילו בהערות שלהם אנשים מבסוטים!

תענוג.

ואם כבר תענוג ורוקנרול:

טום וויטס עושה קאבר ל"long way home" של נורה ג'ונס, ב-Orphans המשולש שלו

Though it could be, of course,

the other way around.

(עדכון: כן, זה שיר שהוא כתב, במקור).

רושדי א’

לעיתים המציאות עולה על כל גיכוח. מתוך הערך בוויקיפדיה על סאלמן רושדי:

Pakistani International Guerillas film

In 1990 a Pakistani film was released in which Rushdie, played by Afzaal Ahmad, was depicted as plotting, soon after his publication of The Satanic Verses, to cause the downfall of "Pakistan, the stronghold of Islam" by opening a chain of casinos and discos in the country. The hero of the story, played by Mustafa Qureshi, learns of the plot and decides to quit his day job as a police officer to recruit his unemployed brothers and create a mujahid (God's soldiers) group to pursue Rushdie and slay him before the plot can go into effect. The film was popular with Pakistani audiences, and it “presents Rushdie as a Rambo-like figure pursued by four Pakistani guerillas”^[23] and surrounded by the Israeli armed forces.^[24] Rushdie is protrayed as "a smug, bespectacled butcher in a double-breasted suit, who lives in palatial splendor, [and who] personally slaughters his enemies with a huge blood-soaked sword".^[25] In the end as the trio of brothers and their mother are being crucified by Rushdie, Allah frees them with bolts of lightning and "Rushdie is attacked by a quartet of floating holy books (the Koran, Tawrat, Zabur, and Injil), which shoot laser beams into his skull until he bursts into flame"^[25], "a scene that evoked shouts of approval from [Pakistani] audiences."^[23]

מה אמיתי

בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".

גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.

למה, בעצם?

לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.

יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-

"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."

זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.

הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.

וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:

במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.

רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…

Howlin Guttman sings The Blues

קטע מהבלוז המאולתר במפגש השירה של קפה הטוש…
[gv data="kj-sIay8a68"][/gv]

ומזווית אחרת….

[gv data="cvpZHSvVyIc"][/gv]

Silent all these / Five Years

מתישהו בשנות השבעים המאושרות, דיויד בואי הופיע יחד עם העכבישים מהמאדים. למאורע הגיע לא אחר מאשר סאלבדור דאלי, אשר ניסה לגנוב את ההופעה בכך שהתייצב מוקף בלא פחות מארבעה כפילי זיגי סטארדסט. בואי, חיית צומי עצבנית, לא נשאר חייב, והחליף משהו כמו 4 תלבושות במהלך ההופעה.

ואף אחד מהם לא היה טורי איימוס.

או כך נראה, לפחות. טורי, יקירת המדור, אשר הופיע אתמול באמפי ברעננה (אחד מה-venues הטובים בארץ, דרך אגב!), ניסתה מאוד מאוד להיות דיויד בואי אתמול. החל מהספק עוויתות, ספק פילאטיס, ספק פנטומימה שבהם השתמשה כדי לתקשר עם הקהל, דרך החלפת התלבושת באמצע ההופעה למשהו גלאם רוקי לחלוטין, ולה בפאה/שיער האדומים שהזכירו, לי לפחות, את בואי בתקופת ה-Aladdin Sane שלו. בואי טורי, הולכים הביתה

אבל טורי היא לא בואי. לא איכפת לי שהיא לא תהיה הנערה השברירית, או הנערה השברירית עם שוטגן וחזיר יונק מהשד, אבל היא פשוט לא דיויד בואי. נכון, רוק זה כיף, אבל כשעושים רוק עם פסנתר (או שנים, או שלושה), צריך להזהר לא להראות כמו קית' אמרסון, או ז'אן מישל ז'אר. לא שטורי נראתה כמוהו, אבל… ובכן… היה דמיון מסויים.

מוזיקה? כן, היתה שם מוזיקה. נעשתה שם עבודת מחקר מקיפה ומרשימה – טורי שרה לא מעט חומר מהאלבומים הישנים שלה, וכל אחד מהשירים היו בדיוק השירים שאני לא אוהב, מלבד ביצוע מקסים מאוד ל- Hello Mr. Zebra.

בקיצור – הדיסוננס הקוגניטיבי והמעמד של טורי בארץ גורר תגובות בסגנון "היה אדיר…", אבל אחר כך, הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו "כן, היה טוב, אבל לא יותר מזה". היא פשוט לא נגעה. לא יודע למה.

הטוש והשימפנזה

הייתי במהלך השבוע בערב שירה של להקת פיקוד דה מארקר, בניצוחו של הננס האדום. למרות תיעובי המוכרז והידוע את קפה הטוש, לא יכולתי לעוד בפיתוי של לראות את עידן מנצח ביד רמה על 20 איש, מלח הארץ, לב היישוב, ואחד הזוי סטלן מזדקן, שרים ביחד את "אור הירח".

למה אני מתעב את הטוש? האם זה בגלל הניאו-מרכסיסטיות-המוכה שלי? ייתכן, אבל רק במישור לטאנטי למדי. אני מתעב אותה כי היא סגורה. גם הקוד שעליה היא מבוססת (אם כי יש לי חשדות כבדים ש-Dex, המפתחים, גנבו חלקים שלמים מ-worpdress,אבל אין לי דרך להוכיח את זה), ובעיקר מהותה – זו קהילה אשר מכונה בעגה המקצועית A walled garden.

הסגירה של מקומות עובדת על אחד מהאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר – אקסקלוסיביות. בגדול, זה מה שמניע את הכלכלה. לזהב, הרי אין כמעט ערך אינהרנטי בזכות עצמו. הוא אמנם יפה, אבל עברו הימים שבהם הוא המתכת היפה היחידה מסוגה. זהב שווה הרבה כי הוא נדיר. ברגע שיפסיק להיות נדיר, שווי ירד פלאים. ראו מה קרה עם פנינים מהרגע שהתחילו לגדל אותן בחוות. פנינים "אמיתיות", קרי נדירות, עדיין שוות יותר, בלי שום קשר לכמה הן יפות.

זהב שווה כי הוא נדיר ולכן אנחנו מאמינים שהוא שווה. מי אמר שהעולם לא בנוי על אמונה.

הכלכלה הקלאסית היא כלכלת מחסור. אם לי יש ולך אין, אני מרוויח. אם אני סוגר את מערכת הבלוגים שלי, אני נותן לאנשים תחושה של אקסלוסיביות.

העניין הוא, שכל חיי, האקסלוסיביות הזאת לא עבדה עלי. אף פעם לא הבנתי "מותגי יוקרה" – שבנויים בדיוק על אקסלוסיביות, על "לי יש, ולך אין כי זה מוצר יוקרה". זה נראה לי מטופש. הדברים שבאמת ריגשו אותי ובאמת היו חשובים לי – ספרים, מוזיקה, חוויות, שירותים או מוצרים – תמיד רציתי או יותר מזה – ממש הרווחתי מזה שחברים שלי יחלקו את החוויה. הדבר היחיד שיש בבעלותי שמתקרב ל"אקסקלוסיבי" היא מערכת הסטריאו שלי, שעליה עמלתי שנים, בהשקעה ניכרת. יש בה כל מני מרכיבים של חברות קטנות – בריטיות, קנדיות, אמריקאית. כאלה שיושבות ביערות ומרכיבות מגברים ביד. אבל מדובר בסטייה קטנה שלי, ויותר מזה – גם בסטייה הזאת אני מנסה לשתף – הייתי נורא רוצה שלכולם גם יהיה סאונד איכותי בבית. אפילו מביך אותי שהם באים אלי ומתבאסים שלהם אין כזה, ואני מנסה להראות להם איך אפשר יחסית בקלות להגיע אליו. משאיל ציוד, מייעץ.

קוראים לזה כלכלת רשת. מאה אנשים עם פקס שווה משמעותית פחות מעשרת אלפים אנשים עם פקס. ככל שמשהו יהיה נפוץ יותר, ככה השווי שלו לי ובכלל גדל.

האינטרנט, ייתכן וניחשתם, מבוסס על כלכלת רשת. רק שהקפה של הטוש, לא מבינים את זה. הם מנסים להשתמש בערכים מיושנים כדי לשחזר את ההונאה הגדולה בהיסטוריה – ההונאה שאומרת שגם במאה ה-21 זהב שווה משהו, שזה שלי יש ולשכן אין זה מצב טוב כלכלית. שאנחנו עדיין בתקופה שיש רק תפוח אחד, ואם אתה תאכל ממנו, אני לא.

גר בראשון, עובד בתל אביב

בעקבות הגילוי המשעשע של אפי פוקס, אני נאלץ לחשוף את מקום עבודתו של הפרופסור המכובד, בדרום שדרות רוטשילד, בתל אביב.

המזרח

בניגוד לדעותיהם של כל מני יושבי בלוגים תל אביביים, אני בהחלט רואה את השכונות המזרחיות של תל אביב – עזרה ובצרון, כפר שלם, התקווה, יד אליהו וכו', כחלק מתל אביב. נכון, הם נמצאים באיזור שהיה מכונה בפירנצה "oltrarno", או במקרה שלנו "oltraayalon", קרי בצד "השני" של האיילון, הארנו הדליל ורב המכוניות שלנו, אבל מבחינתי הן עדיין תל אביב. הן תל אביב בדיוק בגלל שהן שונות באופיין מהאופי ה"אורבני/תל אביבי" שאנחנו כל כך אוהבים. הבניה הנמוכה ולאוו דווקא באוהואס, הרחובות הצרים, הסוסים ברחובות – הם תזכורת לזה שתל אביב היא לא ניו יורק, או לונדון או עיר מערבית אחרת. הן מזכירות לנו שהכל כאן פסטיש מטורף של המערב עם השאריות של הנכבה והעובדה שאנחנו גרים בלבאנט. אני לא אוהב אנשים שמתאמצים להיות משהו שהם לא.

הייתי, לפני שנה וצ'ופצ'יק, בטקס קבלת התואר של המרכז הבין תחומי בהרצליה. הילדים כולם לבשו גלימות כחולות וכובעים מטופשים, וכולם הרגישו מאוד כאילו הם בקולג' אמריקאי, עם נאומים ליברליים לפי מיטב המסורת.

קיבלתי בחילה.

ישראל היא לא אירופה, או אמריקה. חלק מתהליך ההשלמה שלנו עם עצמינו הוא להבין את זה. זה מה שיאפשר לנו להיות מדינה ולא אוסף איים לא קשורים. כל עוד נראה את עצמינו כמעוז המערב במזרח התיכון הלבנטיני, נישאר לא יותר מאשר ממלכת ירושלים עם נשק גרעיני.

ואף על פי כן, אולי באקט של אובר-גילמנאיות, אני תמיד תוהה האם החיבה שלי לשכונת המזרחיות היא לא גם סוג של אוריינטליזם. שזה שמגניב אותי שאנשים יושבי מחוץ לבית, ברחוב, ומדברים עם השכנים שלהם היא לא ליהוק של אותם אנשים נטולי מזגן לתוך הפנטזיה האקזוטית שלי, המונעת מרגשות אשם אשכנזיים? אם אני מוכן לעבור לתקווה, ולא סתם לבקר בה ולהיגנב? ואם כן – זה לא יהיה סוג של ג'נטריפיקציה?

10 הערות על הרובוטריקים בלי הכותרת המתחכמת

די אר נוט רילי מור דאן מיטס די איי, יו סי?

בקיצור – לא, לא היה שום דרך מלבד מכונת הזמן של דאג וטוני להעביר את גלי הנוסטלגיה שאנשים מקשרים עם פרסומת הצעצועים הגדולה הזאת, ולכן, לפי מיטב המסורת, 10 הערות על המצב.

1. אני יודע שזה שטחי, אבל הבחורה שם מהממת. מאז שראיתי את ג'ניפר קונלי בפעם הראשונה (לא, לא בלבירינת', למרות שגם שם היא די שווה) לא התלהבתי ככה מבחורה על המסך הגדול.

2. יש גבול דק בין… עזבו. יש גבול די עבה בין הומאז' וציטוטים ובין "לא טרחתי לחשוב על שוט מקורי אחד בכל הסרט.". רבאק, מייקל ביי פשוט נבר בזכרונו, ואמר "המממ… אין לי כוח לשוט סיום. בוא ניקח משהו מארמגדון…"?

3. לידיעת הוליווד: נכון, שניהם יצורים דמיוניים, אבל הרובוטריקים אינם, אני חוזר אינם גרמלינים. גם לא הקטנים.

4. יש פרודקט פלייסמנט בוטה, ויש לעג לרש. השוט שבו יש חיפושית אבל בסוף במבל-בי הוא אוטו צהוב אחר היה דריכה אכזרית על המעט שהיה טוב בשנות השמונים.

5. בכלל, רוב הסרט הוא סוג של שיר הלל לדטרויט.

6. רובוטריקים אינם מטריקס-טריקים. הם אמורים לזוז כמו רובוט, לא כמו קיאנו ריבס בבונדג' בלתי נראה.

7. אנליסטיות בלונדיניות עם מבטא אוסטרלי בפנטגון. What will they think of next?

8. אם אתם מסוג האנשים שמתחרפנים מחורים בעלילה או בתסריט, דאגו לביטוח אובדן כושר עבודה לפני שאתם הולכים לסרט. יש סכנה שהמוח שלכם פשוט יבעבע מרוב קטנוניות.

9. זוכרים את הבדיחה עם הפיל? אז הפילים לא לבד. אם למדתי דבר אחד מהסרט הזה זה שרובוטריקים, בדומה לאחיהם בעלי החדק – גם הם מתחבאים ממש טוב.

10. פרננדו סוקרה, מסתבר, הצליח לברוח מהכלא ולהגיע לקאטר. עד מתי בן-מיעוטים-שובה-לב-יולי-2007?

קורות ממלכת עילם

Uncategorized