Uncategorized

נייר ואוטונומיה

יש לי יחס מאוד מעורער לכל מה שקשור לנייר, בצורותיו השונות. בעוד שאני מחבב ספרים, ואפילו ירשתי מאבי את החיבה לקריאת עיתונים, אני לא ממש יודע איך… להתנהל איתו.

מנוי לעיתון אין לי, בעיקר בגלל שאני יודע איך הבית יראה – ערמות על ערמות של עיתונים. חשבונות, אם היו מגיעים בדואר אלקטרוני, היו משולמים מיד, אבל ברגע שהם מגיעים במעטפות הלבנות, הם מעוררי חשד, ולכן יש להניח אותם לתקופת צינון של כמה שבועות או חודשים, רק ליתר בטחון. אין לי בעיה לארגן אופרציות ענקיות מסוגים שונים, אבל לשלוח פקס זה אתגר. כשאני מלמד, למשל, חצי מזמן ההכנות שלי מתכלה לא על הכנת מערך השיעור, אלא דווקא על הפקת החומרים להדפסה.

כחלק מתהליכים שעוברים עלי, החלטתי  לנסות להתמודד גם עם האתגר הזה. הצעד הראשון התבצע לפני כמה שבועות. רכשתי מדפסת. אני יודע שזה נשמע כמהלך רגיל ופשוט, אבל הפעם, הלכתי עד הסוף. קניתי מדפסת רצינית, שעושה הכל, ובנויה כמו טנק. אפילו כבר קניתי דיו להחלפה. מהיום, לא צריך לדאוג איך להדפיס, או לסרוק, או לשלוח פקס – הכל עובד, מהבית. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל זה נותן לי תחושה כל כך חזקה של אוטונומיה, של היכולת לדאוג לצרכי – זה מספק.

אתגר נוסף, הוא הכתיבה. במסגרת היחס המדובר לנייר, יש לי יחסי שנאה-שנאה עם כל מה שקשור לכתיבה פיזית, עם עט או עיפרון. אני מקליד מהר, אוהב את היכולת למחוק, להעתיק ולהדביק. המקלדת טבעית לי. נייר לא. בנייר הקו לא יצא ישר, הכתב בלתי קריא, תמיד איכשהו אני כותב דברים במקום הלא נכון. אני גם מאבד עטים כרוני.

חלק מהילדות שלי הועברה בבי"ס בריטי – מהסוג שבו לובשים עניבות. למרות שכל יום לבשתי עניבה, ולמרות שנאלצתי במשך כמה שנים, כמבוגר, לשחק את משחק ה"גדולים" – חליפות וכו', למדתי לקשור אחת רק לפני חצי שנה. בבתי ספר בריטיים, יש איזשהו טקס מעבר שבו מפסיקים לכתוב בעפרון, ומתחילים לכתוב בעט. העט, במקרה שלנו, היו עטים נובעות. אני לא יודע אם זה עדיין כך באנגליה, או עם ב-deskים שלהם עדיין יש את החור לכסת דיו, שהיה מיושן אפילו בשנות השמונים.

עט נובע היא דבר נפלא, דומה מאוד לשעוני יוקרה. היא משמעותית פחות שימושית מעט כדורית – הדיו נמרח, העט עדינה ושבירה יותר, וכו', אך עדין יש מסביבה הילה. בדיוק כמו ששעוני יוקרה לרוב עובדים על מנגנון מכני, המדוייק פחות, מה לעשות, משעוני קוורץ, אפילו כאלה בחמש דולר.

מיותר לציין שתקופת לימודי באנגליה לוותה בכמות מרשימה של בגדים עם כתמי דיו גדולים. כשבגרתי, הבנתי שעטים נובעות זה לא בשבילי, ואחר כך, שעטים בכלל זה לא בשבילי. אני מסוגל להעריך אותן, ולראות את היופי שבאומנות, אבל לא יותר מזה.

ולכן, זה היה מוזר שמצאתי את עצמי בתחילת השבוע רוכש לי, לאחר שנים, אחת כזאת בדיוק. לא משהו יקר או נוצץ – לא  עט מון-בלאן שאנשים אוהבים לשים בכיס של החולצה, כדי שיראו את פתית השלג הלבן מנצנץ לו. עט ציפורן פשוטה, ופנקס מגודל שיתלווה אליה.

וכבר כמעט שבוע, אני כותב. זה תהליך לא פשוט. עברית לא נועדה להכתב בעט נובע – כשכותבים מימין לשמאל היד מורחת את הדיו הלח קמעה. צריך לצייר את האותיות. הכתיבה הפכה, בשבילי, ליותר מרק דרך לא לשכוח. היא הפכה לתרגיל במודעות עצמית. גורדייף ואוספנסקי דיברו על זה – כמות הדברים שאנחנו מבצעים באופן אוטומטי, בלי שום מודעות. פתאום, אני צריך להיות מודע, נוכח, בתהליך הכתיבה. זה משרה איכות אחרת לחלוטין על כל תהליך הכתיבה. כמו ביקור בממלכה חדשה, מסקרנת.

צבע הכשף

ב"צבע הכסף", לפני שנים רבות, יש סצינה שנחרטה בזכרוני. פול ניומן כסוף השיער ותכול העיניים לוקח את ההוטשוט החדש שלו, טום קרוז, לסיבוב בבר על מנת ללמד אותו מאיפה משתין הדג, ואיך עושים מזה כסף. קרוז הצעיר, מחליט להראות לכולם, מזמין דווקא את אלוף הפול המקומי למשחק, וקורע לו את הצורה. כל שאר החברה' בבר נבהלים, ומחליטים שאולי לא כדאי לשחק עם ה"טירון" הזה, וכסוף השיער נוזף בחתיך הנמוך, ומסביר לו שלא ככה עושים.

היום, קיבלתי מייל הזוי מעט, ממישהי שטענה שהיא מחפשת בחורים אינטיליגנטים לתוכנית ריאליטי והיא קיבלה את שמי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא שכל כך מעניין אותי להופיע בטלוויזיה, אבל המנגנון כולו סקרן אותו. וגם מי נתן את השם שלי. שיחת טלפון קצרה הבהירה לי שאולפני מימד מנסים להפיק את הגרסה הישראלית לתוכנית הריאליטי "Beauty and the Geek", או "היפה והגאון", בתרגום לעברית. הרעיון הבסיסי הוא פשוט: שתי קבוצות – אחת של חנונים כבדים, והשניה של פאקצות טובות לב, כאשר כל פעם מטילים על זוגות מהקבוצה לבצע משימות שונות – פעם מעולמו, ופעם מעולמה. מי שמנצח בסוף מקבל רבע שעה של וורהול והרבה כסף.

מאחר והמעמד סקרן אותי, קפצתי לרמת החייל להפגש עם אותה רנן. נכון, לא חשבתי ברצינות על להשתתף, אבל מאחר ויצא לי לכתוב גם מצגת או שתיים על קוסמטיקה בחיי, איכשהו דמיינתי את עצמי מאושר ומתקשר עם הנבחרת השניה, לומד את סודות המסקרה ומסביר לה את נבכי האינטריגות של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל.

מה אומר, ייתכן והייתי צריך להגיע בחולצת ה-D20 שלי, ולגמגם יותר. למרות שרנן התעקשה שאגיע לאודישנים, היא רמזה לי בכבדות שאני פשוט… לא חנון מספיק. אני מתקשר מדי, היתה לי חברה, אני לא מספיק מנותק. אני אפילו יוצא לפאבים. לא עזר שניסיתי להסביר לה שארגנתי כנס של משחקי תפקידים, שהמצאתי את המילה העברית לדואר אלקטרוני, שאני ממש ממש חנון… ייתכן והייתי צריך ללמוד את הלקח של הגמד הסיינטולוג, ולחשוף את צבעי האמיתיים רק כשמאות אלפי השקלים כבר ממש קרובים.

Topsy Turvy

יש משהו מאוד מוזר בלמצוא דיסק של ניל יאנג באוטו של אמא שלך. זה קצת כמו לפתוח מגירה בבית הורייך, ולגלות באנג – לא אחד עמוס ושחוק, אלא דווקא אחד כזה שקונים בפיצוציות. זה לא שזה רע, זה פשוט נראה מאוד לא שייך, במיוחד אם הורייך אינם בסנגון עדות שנות השישים, שזה קטגוריה נפרדת של מוזר.

הכל מתהפך בימים האחרונים. הכל החל במסע למזרח, לקניון איילון, לראות את בייוולף, או כפי שאמא שלי, שלגלגה על ההגייה הלא נכונה שלי, קראה לזה: מפרץ הזאבים. הסרט עצמו מהנה, בדרכיו השונות, אבל האירוע החשוב ביותר שקרה בו היה ללא ספק החלצו של טלפוני הכסוף מכיסי, אה-לה the one ring, והמפגש המדומיין עם בעליו החדשים, החמדנים. החיים שלי, אתם מבינים, היו קשורים בכסוף ההוא בעבותות הזמן. מילא הטלפונים של אנשים – שם נעזר בשרותיו של הג'מיל, שעדיין מכיל את הטלפונים של כולם מהפעם ההיא שפרצו לי לדירה. הבעיה העיקרית היא היומן.

היומן שבפלאפון (נראה לי מטופש להחזיק אחד נפרד), מהווה, יחד עם הריטלין, את חוד החנית כנגד הפרעות הקשב והריכוז. כל אחד עוזר במשהו אחר. היומן, למשל, עוזר לי להגיע למקומות בזמן ולא לשכוח פגישות שאני יזמתי עם חצי מהמשרד שלי. הריטלין, לדוגמא, עוזר לי לא למצוא את עצמי ביום חמישי באחת בלילה נעול מחוץ לדירה שלי מכוסה במיץ של עוף רקוב, בלי ארנק או פלאפון. אכן מקרים קשים, ואמיתיים להפליא.

וכך מצאתי את עצמי, עם פלאפון זמני, של נוקיה, ואוטו זמני, של אמא. האוטו לא קשור באמת לכל הסיפור, זה פשוט קרה כך. יש משהו מאוד מטריד, ברמה בסיסית, בכך שהכל הפוך. המעבר מנוקיה לסוני-אריקסון היה מסובך מספיק – כי הכל שם הפוך. המעבר הזמני חזרה מבלבל לחלוטין. גם מכוניות צרפתיות לאוו דווקא משתדלות להדמות לאחיותיהן הגרמניות בהנדסת אנוש.

מסקנת הביניים מסיפור זה, במסגרת ה"חוקים" בבלייזר: לא משנה איזה סלולארי יש לך, תמיד באיזשהי מגרה תמצא מטען של נוקיה. מסקנות נוספות בהמשך.

צעקו בחורים כי נגמר (בערך)

חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.

Goodnight England

"A few nights ago, I walked into a pub on my way home and ordered a Guinness.

I didn't look at my watch, but I knew it was before 8 o'clock. It was Tuesday and I could hear the television in the background still running the latest episode of "EastEnders" – a soap about the day-to-day life of cheeky, cheery working class people in a decaying, mythical part of London.

I sat in a booth and picked up a copy of a free newspaper someone had left on the seat beside me. I'd read it before. There wasn't much news in it. I put down the paper and decided to sit at the bar.

It wasn't a busy night. I could hear the murmuring of the distant TV above the chatter of the people at the bar and the clack clack of colliding snooker balls.

After "EastEnders" came "Porridge" – a rerun of a situation comedy series about a cheeky, cheery prisoner in a comfortably unoppressive, decaying, Victorian prison.

Almost imperceptibly, spirits leaked from the optics of upturned bottles behind the bar. Droplets of whisky and vodka formed and fell soundlessly as I watched.

I finished my drink. I looked up and the barman caught my eye. "Guinness?" he asked, already reaching for a fresh glass. I nodded. The barman's wife arrived and began to help with the trickle, of customers' orders.

At 8:30, following "Porridge," came "A Question of Sport" a simple panel quiz game featuring cheeky, cheery sport~ celebrities answering questions about other sports celebrities, many of whom were as cheeky and cheery as themselves. Jocularity reigned.

"I'll tell the barman about the leaking optics," I thought. "The Nine o'Clock News" followed "A Question of Sport." Or, at least for 30 seconds it did, before the television was switched off and cheeky, cheery pop music took its place.

I looked over at the barman. "Just half this time," I said. As he filled the glass, I solemnly asked him why he'd switched off the News. "Don't ask me-that was the wife," he replied, in a cheeky, cheery manner, as the subject of his playful targeting bustled in a corner of the bar.

The leaking optics had ceased to have any importance for me. I finished my drink and left, almost certain the TV would be silent for the rest of the evening. For after "The Nine o'Clock News" would have come "The Boys From Brazil," a dim film with few cheeky cheery characters in it, which is all about a bunch of Nazis creating 94 clones of Adolf Hitler.

There aren't many cheeky, cheery characters in V FOR VENDETTA either; and it's for people who don't switch off the News."

David Lloyd, 14 January, 1990

 

נפלתי חזק

בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.

מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.

הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.

ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.

בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים  לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.

השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.

הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?

אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.

הגנה עצמית

למרות כותרות העיתונים הזועקות על פרץ האלימות ששוטף את מדינת ישראל, בסופו של דבר, רובינו לא נתקלים באלימות באופן יום יומי. דווקא דיווח כמו זה, של יואב, על תקרית לא נעימה ביפו, מעלה בי את הצורך לדבר על הגנה עצמית.

ישנם מספר קונספציות שגויות לגבי הנושא של הגנה עצמית, הן לנשים, והן לגברים. אצל נשים, למשל, תרחיש האימים הוא האנס-הקופץ-מהשיחים, אה-לה בני סלע, בעוד שלפי הסטטיסטיקה, בשבעים אחוז ממקרי האונס מתק, הנאנסת הכירה קודם את האנס.

רוב הגברים, חושבים על הגנה עצמית כפעולה שבה הם "מנצחים" את התוקף, ומקשרים אותה למני אימונים באומנויות לחימה – לבעיטות לאשכים, לאגרופים מעופפים, לבריחי ידיים ורגליים.

בדיוק כמו שכשאתה האיש בסביבה שמבין במחשבים כל הזמן שואלים אותך "איזה מחשב לקנות", כך גם בתור אמן לחימה, מדי פעם מבקשים ממני את דעתי לגבי "מה ללמוד בשביל הגנה עצמית". והתשובה שלי כמעט תמיד זהה: כישורי חיים, ותרסיס פלפל.

טוני בלאור, אחד מכוהני ההגנה העצמית הגדולים, מגדיר את זה מאוד יפה בתור שלושת ה-Dים:

Detect, Defuse, Defend. אבחן, נטרל, הגן. מדובר על שלושה מעגלי הגנה, אחד בתוך השני. מעגל האבחון, בסופו של דבר, ימנע ממך תשעים אחוז מהבעיות. רואים קבוצה של שיכורים משועממים בהמשך הרחוב? עיברו את הכביש. השעה שעת לילה מאוחרת ואת בחורה לבד באיזור לא סימפטי? אולי עדיף לא לשמוע Ipod – כי זה מסמן אותך כטרף פוטנציאלי.

ניטרול/פיזור האיום קורה אחרי שכבר ברור שיש איזשהו פוטנציאל סכנה. מקרים שדורשים הגנה עצמית לעיתים נדירות כוללים התקפה הקראית, ללא שום שיחה לפני. חלק מהאנשים קוראים לזה "ריקוד הקוף" כשמדובר ב"מכות", ובחלק מהמקרים התוקף הפוטנציאלי בודק את השטח.  יואב, בתקרית שלו, עשה ניטרול מצוין. בדיוק באותה מידה, גם לוותר על חנייה, או להגיד "סליחה, אחי, לא מעשן" כשמישהו מבקש ממך סיגריה או אש זה ניטרול. לפעמים זה מסובך יותר מזה. אנשים שגדלים בשכונות קצת פחות "סבוניות", מסוגלים לעיתים לעשות זאת באופן אינטואיטיבי. צריך להפגין בטחון, אבל לא אגרסיביות, להפוך את העוינות ל"אחוקיות", וכל זה מבלי לצאת חלש.

במקרה של נשים, פעמים רבות, הנטרול הוא פשוט היכולת להגיד "לא!" באופן תקיף מאוד. ידידה שלי, שמדריכה הגנה עצמית ב"אל הלב", ארגון אומנויות לחימה לנשים, מתרגלת עם התלמידות שלה את זה, והרבה.
החלק של ה"הגן" – זה מה שרוב האנשים חושבים עליו כ"אמנות לחימה". אבל גם הקשר שם, הוא רופף. יש לי בבית מכשיר שיורה תרסיס פלפל – מדובר על חומר שמבדיקה (מצערת) שערכו חברים שלי איתו, עולה כי לקבל כזה דבר בפנים מניע אותך מלחשוב על כל דבר מלבד בכי, שיעול וגורלך המר, לחצי שעה-שעה הקרובה. כשאנשים שואלים אותי על לימודי הגנה עצמית, אני אומר להם לרכוש תרסיס פלפל ולהתאמן בשליפות. להערכתי, האפקטיביות של זה, הן ברמה האובייקטיבית, ובמיוחד כשמביאים בחשבון את כמות הזמן המושקעת, גבוהה כמעט מאימון בכל אומנות לחימה.

עם מעט אימון ותרגול, רוב האנשים בחברה נורמטיבית לא צריכים להגיע למצב שבו הם במגע פיזי עם מישהו. אז למה אני מסתובב חמוש, בכל זאת? אני מסתובב חמוש מאחר ואני מודע לנזק האדיר שתקיפה יכולה לגרום לנתקף, הן פיזית והן פסיכולוגית. ואני בוחר לבטח את עצמי כנגד האפשרות הזאת, קטנה ככל שתהיה. בדיוק כמו שהדירה שלי מבוטחת נגד רעידות אדמה.

ADD

   נחשפתי לראשונה ל-ADD הרבה, הרבה לפני שריטלין הפך להיות הסוכריה הנמכרת ביותר בקפיטריות בתי הספר. ב-94 או 95 חבר טוב שלי, מבוגר,  אובחן כבעל ADD, והמושג פרץ לחיי. היה לי מאוד ברור ש**הוא** ADD, ושזה בסדר. ויותר מזה – בשנים האחרונות נהיה לי ברור לחלוטין שיש לי משהו – ייתכן ויותר ממשהו אחד. יש לי, למשל, שגיאות כתיב איומות באנגלית (וגם בעברית יש כמה מילים שאני אף פעם לא זוכר איך לכתוב), ותפיסה וויזואלית של עז חולה ועיוורת. במשך שנים – הסתדרתי. נמנעתי מללכת לכל מני אבחונים, כי רבאק – מה זה כבר ייתן לי. אני יודע שיש לי "משהו", ובשביל מה אני צריך את האבחון. בלימודים האקדמים, כשרציתי להצטיין, הצטיינתי (חוץ ממשברים פה ושם), ובסך הכל הגעתי למקומות יפים מאוד בחיים שלי.

לפני כמה חודשים, השרינקית נתנה לי זוג ספרים לקרוא – Delivered from Distraction ו-Driven to Distraction.

קודם כל, מדהים איך החלפה של a ל-u הופך שם של ספר על ADD לאלבום של להקת רוק כבד. הספרים העלו אבק על המדפים. החתולים השתעשעו אותם. מדי פעם הם מנעו מניירות אחרים, שגם הם אגורים ומעלים אבק והחתולים משחקים איתם, לעוף.

on a total whim, התחלתי לקרוא אחד מהם. הספר מזכיר לי יותר מכל, את ספרי ה-choose your own adventure של פעם. ספרים שבהם אתה הגיבור, או יותר נכון – אני הגיבור. יש משהו מאוד קומי בלקרוא מישהו אחר מתאר אותך בפורטרוט, מבלי שהכיר אותך.

למשל המשפט הבא:

"Kids with ADD organize by stuffing book bags and closets. Adults organize by putting everything into piles. The piles metastasize, soon covering most available space"

לא יכולתי למצוא תיאור מדוייק יותר שלי. נקודה. בדירה הראשונה שבה גרתי, חדר השינה נראה יותר כמו קן נשרים, אשר במרכזו המיטה, מרופדת מסביב בערימות כביסה.

ועכשיו, כל מה שנשאר זה להתמודד עם זה שפתאום יש לי "זהות". פתאום אני לוקח על עצמי תווית, ואולי אפילו מאמץ אותה. זה מפחיד, בין השאר בגלל שזה מעלה סוגיות רבות בנושא האחריות האישית שיש לאדם על חייו, והאם ADD היא לא עוד סוג של "תיק" שאנחנו מפילים.

צרפתים ופיליפינים נגד הכרס שלי

בעקיפין, בהכל אשם בובי טבימינה. טבימינה הוא המורה הפיליפיני שלי לאומנויות לחימה, אשר הגיע לכאן במאי לביקור של שבועיים. האיש, בן 57, ובכושר שאני מעולם לא הייתי בו. הוא התרה בי שעד שובו לכאן (בעוד כשבועיים), הוא מצפה לראות אותי עם בטן שטוחה, ואפילו זרק איזה תרגיל או שתיים שהוא טען שעלי לעשות מדי בוקר. נשבעתי בהן צדקי שכך יהיה. כי כשאתה בתחילת חודש מאי, אוקטובר נראה רחוק מאוד.

ובכן.

בוא נאמר שאני עושה דיאטות כבר בערך 18 שנה. אני יודע ערך קלורי של כל דבר שזז, החל מיוגורט דיאט וכלה בצמיגי משאיות של מישלן.  אבל, כמו שמישהו אמר פעם – להפסיק לעשן זה קל. אני עושה את זה לפחות עשרים פעם ביום. צריך פשוט לרצות מספיק חזק. או להרגיש מאויים מזה שמתנקש פיליפיני שמותר לו להרביץ לך יביע את חוסר שביעות רצונו ממצבך.

בתחילת יולי, פתאום הבנתי שלכל שבת יש מוצאי שבת, ושצריך להתחיל לעבוד על הפרוייקט. המטרה הראשונה היתה לרדת 15 קילו, עד ה-15 לספטמבר. לעזרת הפרוייקט, גוייס מישל מונטיניאק. מונטיניאק כתב ספר דיאטה מאוד מצחיק. זה ספר דיאטה שכתב צרפתי, ולכן יש בו כל מני ציטוטים כמו "מומלץ לקנח את הארוחה במגש גבינות. ניתן לאכול כל גבינה שתחפצו, כל עוד היא אינה מכיל יותר מ-40% שומן.". יש פרקים שלמים בספר הזה, שמסבירים כיצד יש להתמודד עם מסיבות אירוח וקוקטיילים, כולל טיפים בסגנון "החזק את המשקה בידך, וכשהמארח לא מסתכל, דאג "לאבד אותו" ליד מישהו שכוסו התרוקנה. הוא יקח את המשקה ללא היסוס. אם הדבר לא עובד, אל תהסס לרוקן את תכולת כוסך בעציץ הקרוב".

מעבר לגרגרנות הצרפתית הבסיסית, מונטיניאק גם לא חוסך בספרו חתרנות צרפתית קלאסית – נגד דיאטנים אחרים, נגד האמריקאים, נגד תרבות הצריכה. ייתכן וזה מה שהמיס את ליבי הניאו-מרכסיסטי-המוכה.
זו הדיאטה שבה יש מאמרים על איך פואה גרה זה בעצם מאכל מאוד מאוד בריא ודיאטתי.שבה מותר לאכול שוקולד, אבל רק אם הוא מכיל 70% מוצקי קקאו. בקיצור, זה לא אמור לעבוד.

מצד שני,  ב-15 לספטמבר, הייתי 13.5 קילו פחות, והיום, להערכתי, זה כבר עלה ל-15. גוף האדם. Go Figure. ה-15 קילו הבאים, בדרך. שמישהו יפרוס לי עוד פרוסה של קממבר בבקשה.