דיוויד יום וקריוקי: פרק ג’ בטרילוגיה הפיליפינית

החידה הפיליפינית ממשיכה גם מעבר לארכיטקטורה קונטיננטלית, ומתרחבת, בין השאר, גם לפילוסופיה באיים הבריטיים. הפילוסוף הבריטי דיוויד יום היה לא רק חובב ספינות, אלא גם דש רבות בשאלת האינדוקציה: כמה אפשר לחזות את העתיד בהתבסס על העבר. האם בגלל שהשמש זרחה היום בבוקר, ניתן להניח שתזרח גם מחר? אחד הדברים המתעתעים מאוד במנילה, הוא העובדה שחוש האינדוקציה שהיא משרה בך הוא, בהעדר מילים אחרות, מקולקל.

על מנת לחגוג את סיום השבועיים האחרונים, נסענו, קבוצת האחים לנשק, לחגוג כמו שגברים אמורים לחגוג במזרח הרחוק. בקריוקי. וכך יצאנו לנו לראשונה מרובע מאקאטי המוגן והיוקרתי, בדרך להיכל הקריוקי הנחשק. בדרך עברנו מדגם מייצג ומופרע של שכונות מנילה השונות, שכולן משתינות בקשת על הפילוסוף הסקוטי. המעבר בין שכונות יוקרה לסלאמס מטורפים היא כל כך חד שאם הייתי ממצמץ קצת (דבר שחדלתי לעשות כלל מאז שהגעתי לכאן, אבל זה סיפור אחר), יכול להיות שהייתי מפספס אותו. אנחנו רגילים שהמציאות משתנה לנו בצורה הדרגתית. בשכונה ענייה יהיו בתים עניים, וכל בית יהי פחות או יותר ב"רמתו" של הבית שבא לפניו. במנילה, אף אחד לא שמע על החוק המטופש הזה, ולכן תופעות כמו פחון-פחון-פחון-פחון-ווילהמטורפת-פחון-פחון-צריף-ווילה-פחון יכולות ללוות נסיעה ממוצעת בבירת הפיליפינים. מיותר לציין שלבעלי חוש מציאות מערבי הדבר יכול לגרום לסחרחורת קלה.
ואם כבר מדברים על סחרחורת – לי אישית יצא כמה פעמים לאבד שיווי משקל בגלל שמשכתי משהו שחשבתי שיהיה כבד מאוד, אך התברר כקל בצורה משמעותית. היכולת של העין שלנו לאמוד מידות – משקל, לדוגמה, או נפח, היא מוגבלת, אבל לרוב אנחנו מצליחים להגיע לאיזשהו שיווי משקל בין ההערכות שלנו למציאות. גם החוש הזה הולך לאיבוד קצת בפיליפינים. הכוונה היא לא לאובייקטים פיזיים – כוח המשיכה עובד בפיליפינים בדיוק כמו בישראל (אם כי בצורה לחה יותר). הכוונה היא ליכולת להעריך דברים על פי צורתם, ככלל. נכון שלא אמורים לשפוט ספר על פי העטיפה, אבל במנילה, איך לומר, הם ממש ממש טובים בעטיפות. מנילה היא דוגמה חיה לכוח שפוטושופ וקצת מיומנות מעניק למי שיוד להשתמש בו בצורה חכמה. מעל הדוכן הכי מג'ייף שמוכר סחלה אפשר למצוא שלט מדהים שמנוסח באנגלית צחה ומסביר איך המקום מוכר את המעדנים הטובים ביותר במנילה. מסעדות כאן מעוצבות בצורה יפהפייה, עם תפריטים, לוגואים, סמלים, ססמאות – מנילה נראית, במקומות מסוימים, כמו מיליון דולר. הפיליפינים הם עם שאוהב לפרסם, ולכן הרחובות מלאים במסרים פרסומיים לכל דבר – החל מקורסים בהתכתבות וכלה בפרסומות לשמפו מקומי. כל הפרסומות מנוסחות להפליא, נראות מיליון דולר, מבטיחות חיים נוצצים וזוהרים. כמו כל הפרסומות בעולם. אבל כשהן ניצבות על הרקע של העוני הפיליפיני, זה נראה ריק כפליים.

השילוב של כל הנ"ל היה מספיק מכהה חושים, כדי שנמצא עצמנו בקריוקי. אני חייב להודות שמעולם לא הייתי בקריוקי. אם אדחק לקיר, אודה שעברתי חוויות גרועות מזה בחיי. מה שכן, רוב הסיכויים שאספר את כל הידוע לי על סודות מדינת ישראל לפני שאתן למישהו לראות את תיעוד הווידאו של אתמול בלילה.  כולם, חוץ מבובי טבימינה מתפדחים לשיר בהתחלה. הפתרון לזה הוא דו שלבי. השלב הראשון: אלכוהול. השלב השני? ובכן,  מאחר וכל אחד שר במנעד אחד, אבל הסולם של השירים בקריוקי קבועים, אז מישהו תמיד יזייף. דווקא יש משהו מאוד מנחם בזה שכולם מזייפים – ברגע שאתה מבין את זה, הלחץ יורד. מה שהכי הפליא אותי, לעומת זאת, היה הווידאו שרץ ברקע של השיר, מאחורי המילים. זה נראה כאילו מישהו פשוט צילם את החופשה שלו בכל מני מקומות בעולם, והחליט באופן אקראי להצמיד להם שירים. זה לא שאנחנו לא אוהבים לראות את אשתו בביקיני, או את כיכר טראפלגר בלונדון, אני פשוט לא מבין מה זה קשור ל-“Nothing Else Matters".

זהו, היום נגמרת הטרילוגיה הפיליפיני, ואנחנו מתחילים את המסע הארוך אל הארץ. בדרך עוברים בסיאול, כך שיכול להיות שאחדש את מסורת "לכתוב על ערים בהם הייתי פחות מ-24 שעות".
או שסתם נאכל קימצ'י.

עוד כמה מילים על קניונים ומנילה

הדמיון בין תרבות הקניונים הפיליפינית ובין ארכיטקטורה איטלקית לא מסתיים בשאיפתי הסודית להקמתו של מסדרון וואסרי בין גורד השחקים שלי ובין המרכז המסחרי הקרוב במאקאטי. הוא ממשיך, ומשתרע צפונה, לאיזור ליגוריה. ליגוריה נמצאת בצפון מערב איטליה, בערך איפה שהמגף מתחבר עם שאר אירופה. שם שוכנת Cinque Terra. Cinque Terra או "חמשת הארצות" הם חמישה כפרי דייגים קטנים, שיורדים מההרים ממש עד החוף. עד לפני כמאה שנה, הדרך היחידה להגיע אליהם, ולנוע בניהם היתה דרך הים, או בשבילי ההליכה המקסימים שמחברים אותם. מדובר, חברים, באחד המקומות היפים בעולם.

כמו כפרי הדייגים, כך גם הקניונים במנילה. מחוברים. בסוף השבוע, עוברים כמיליון וחצי איש בקניונים ליד הבית שלי. צורת הרבים כאן היא אולי מטעה – מדובר בממלכות אדירות – כל קניון הוא ענק, בלתי נתפס פשוט. וכל קניון מחובר לקניון אחר – מי בגשרי הולכי רגל, מי במעברים ממוזגים. אחד מהקניונים כאן נקרא Mall of Asia, ואין ספק שיום אחד אפשר יהיה לחצות חלקים נכבדים של אסיה בדילוג מקניון לקניון.

אחת התהיות הגדולות שלי, היא מי קונה את כל הדברים האלה. המחירים כאן זולים יחסית לארץ, אבל לא בצורה היסטרית, ומוצרי יוקרה שמעטרים כאן כל חור יקרים בכל קנה מידה. עם תל"ג לנפש של 3,500 דולר לשנה (15% מזה של ישראל, רק לשם השוואה), שבוודאות לא מתחלק בצורה מאוזנת, באמת אין לי מושג איך כל הקרקס הזה מתקיים. אבל ייתכן שזה מהדברים האלה שיש באסיה, כמו הנהיגה של ההודים, שלפי חוקי ההגיון והתיאוריה המקובלת לא אמורים לעבוד, אבל אף אחד לא סיפר להם את זה עדיין.

אבל בדיוק כמו שבטיטניק, במפלסים התחתונים של הספינה עמלו מעמיסי הפחם על מנת שהספינה תמשיך לנוע קדימה, גם ב-Cinque Centri Commerciali של מנילה יש את מעמד האומפה-לומפאים, שמניעים את גלגלי המסחר. וכשמשחררים אותם, או יותר נכון, אותן, המחזה מרהיב. דמיינו זרם בלתי נפסק של בחורות אסייתיות קטנות, לבושות כולן באותם מדי פסטל – רובם וורודים עם הבלחת טורקיז פה ושם, שנשפכות מאחת מחנויות הכל-בו שמרכיבות את קונפדרציית השופינג המנליאית. הן נראות כמו דיילות של שנות החמישים, וזה טוב מאוד, כי שנות החמישים מחכות להן: אל מול ההתנקזות הוורדרדה מחכה שורה ארוכה של גברים על אופנועים – חלקם באו לצוד, חלקם באו לאסוף את החברה שלהם. לכולם יש את מראה ה"יושבים על הברזלים" הזה, רק עם 125 סמ"ק.

התמונה הזאת הריחה לי יותר מכל כמו עוד מערכת אקולוגית-אורבנית. כמו הציידים-לקטנים החדשים, אוספי הבקבוקים של תל אביב, כך גם כאן נבנתה לה מערכת אקולוגית: הזכרים הצעירים יודעים היכן הנקבות הצעירות נמצאות, ומגיעים על מנת לנסות את מזלם, עם קטנוע קשוח, בחיבורים שבין ממלכת קניות אחת, לשנייה.

פירנצה, אגודלים, אמונה בעתיד טוב יותר במנילה. נו טוב, ואנה פאקווין

אי שם בשלהי המאה ה-16, החליט קוואזימו דה מדיצ'י שהוא מצוי בבעיה. ברשותו היו כמה חתיכות נדל"ן מוצלחות במיוחד בפירנצה. למען האמת, היו לו קצת יותר מ"כמה", אבל הנכסים המדוברים הם הפלאציו ווקיו (הישן) והפלציו פיטי (הפיטי). שני הארמונות הנ"ל עיטרו שתי גדות שונות של נהר הארנו, והיו שייכים שניהם למשפחת מדיצ'י. הבעיה היא שכדי להגיע מאחד לשני היה צריך לצאת לרחוב (!). לכן, בצעד מבריק, ביקש קוואזימו מהאדריכל ג'ורג'יו וויסארי לפתור את הבעיה על ידי חיבור שני המבנים המרוחקים הנ"ל על ידי מסדרון אחד. המסדרון, שנודע לאחר מכן בתור מסדרון וואסרי, עשה בדיוק את זה. לאורך כל פירנצה יש מסדרון כזה, שמחבר בין הארמונות. קצת כמו מעבר סודי, מהסוג שגמדים ואלפים יכולים לגלות עם גלגול מוצלח של 1D6.

הסיבה שהאדריכל הנודע מועלה מעל דפים אלה, היא הרלוונטיות של המסדרון המדובר לחווית המנילה שלי, או יותר נכון, לחווית הלא-מנילה שלי. את עשרה הימים האחרונים, והארבעה הקרובים, אני מעביר בבירת הפיליפינים. או יותר נכון, מעביר אותם בחיבור שבין יחידת הדיור שלי, לקניון המשתרע בלב רובע מאקאטי בבירת הפיליפינים. אמנם הדרך הזאת אורכת כשלוש דקות, ועוברת ליד כיכר שמכילה בעיקר חנות ענקית של רולקס, אך אם יוזמתו של קוואזימו לא היתה ננטשת כקוריוז, היה סיכוי שהייתי חווה את מנילה בלי להיות במנילה בכלל.

אם קראתם קצת מיומני המסע שלי, אתם יודעים שאני בדרך כלל לא נוטה להשאר בדירה בקומה השלושים ואחת בגורד שחקים ולא לצאת לעיר, כשאני מתייר. אני גם לא כל כך אוהב קניונים, אם כי לקרוא לסטריפ ה-Green Belt קניון זה כמו לקרוא לאנה פאקווין "כוסית". זה נכון, אבל מפספס את הפואנטה. נאמר זאת כך: בלב הקניון הזה יש, בין השאר, כנסיה. עם דרשות והכל. כל זה בא לאמר, שאני לא כאן בשביל הפיליפינים. אני כאן בשביל מישהו שגר בפיליפינים, המורה שלי – בוב סילבר טבימינה, או כפי שאנו קוראים לו "Sir Bob". בובי הוא המורה הכי מרשים לאומנויות לחימה שראיתי מעודי, ואני לומד ממנו מסוף 2006. העובדה שאנחנו גרים ביבשות שונות מצערת ומקשה את הלימוד, אבל כמו בכל קשר ארוך טווח, יש פשרות ומתאמצים. אז מבחינתי, בובי יכול היה לגור במנילה, בקוואלה למפור או בפרדס חנה כרכור. נמצא דרך ללמוד. אנחנו כאן ארבעה חברה'. הימים שלנו מוקדשים לאימונים, שמתרחשים בתוך הדירה שלנו. מדי פעם יוצאים לקניות או לאכול במגה-קניון הסמוך. בלילה הולכים לישון, או מצטטים מגבעת חלפון, כי ככה זה כשארבעה גברים ישראלים שמרגישים נוח להסתובב בלי חולצה מבלים מספיק זמן ביחד.

האימונים מדהימים, ולא אפרט יותר. בין השאר, הצלחתי לדפוק את האגודל שלי,  למדתי גם להכין קפה שחור והצלחתי ללמד את בובי לצבוט בלחיים ולהגיד זיסעלך. גם אם לא אחזור הביתה קילר לא נורמלי, המחשבה על זה שהצלחתי להחדיר קצת יידישקייט לתרבות הלחימה הפיליפינית גורמת לי סיפוק רב. בשנה הבאה במאקאטי הבנויה. או, אם בכל זאת נצליח לשכנע את בובי, פרדס חנה כרכור.

צח בוקסנבוים והקללה הכחולה

"מותק, יש לי כאב ראש…"

אני בדיוק מנשק לה את הכתפיים, והידיים שלי מתחילות לטייל למטה, למקום שבו החזייה הבלתי אפשרית שלה תמיד מסרבת להפתח.

כדי להדגים את המשפט שלה, במסגרת מיטב המסורת של לוק אנד ליסטן, היא מניחה יד על הראש ועושה פרצוף כואב, שאני רואה במראה. משהו במעמד מזכיר לי את הבקרים של ימי שלישי בכיתה ה'. שלוש שעות מתמטיקה רצוף ומחלה מסתורית שפוקדת אותי תמיד, תמיד, בבוקר של ימי שלישי. אני בחרתי בבטן, והייתי עושה פרצוף ממש, אבל ממש דומה. מזל שדוקטור האוס לא היה בסביבה כדי לעלות על דפוס הפעמיים-כי-טוב המפוקפק.

"את בטוחה מותק, אני שמעתי שזה דווקא עוזר לזה" אני ממשיך ללטף אותה, במעגלים מסביב לפופיק, אחד האזורים הרגישים שלה, ונותן לה ביס קטן בעורף. או לפחות מנסה. היא זזה קצת, ואני מקבל פה מלא בשיער.

יש משפטים, שנכנסו ללקסיקון המערבי, שפשוט כבר אי אפשר להשתמש בהם, אלא כקלישאה מוצהרת. זה כמו שהפסיכולוג שלך יבקש ממך לדבר על אמא שלך, או שמישהי תזרוק אותך ב"זה לא אתה, זה אני". "יש לי כאב ראש, מותק…" – אי אפשר להתייחס לזה ברצינות, נכון?

"לא מותק, זה סוג אחר של כאב ראש. בוא, תחבק אותי". היא מסיימת להתפשט, לבד והרחק ממני, ומתחילה ללבוש את הפיג'מה.

בוא תחבק אותי. חוקרים במחלקה לזאולוגיה וסקסולוגיה של אוניברסיטת ייל פרסמו לא מזמן מחקר מדוקדק ומרתק על הולדת הפיג'מה. זה מתחיל ב"אוי, קר לי נורא, בוא ותמרח עלי רוטב שוקולד חם", ממשיך ב"קר לי נורא, בוא ותעטוף אותי", מתקדם, או מתדרדר ל"אוי קר לי, תחבק אותי", ואז, בשלב מסויים, מגיעה הפיג'מה למיטה. אותו אביזר שבתחילת הקשר לא ממש הבנת איזה תפקיד הוא ממלא בעולם, כי אתם רק קורעים את הבגדים אחד מהשני, מזדיינים כמו זוג שפנים על אקסטזי, ואז מתעלפים ערומים. למה שמישהו ירצה פיג'מה. התשובה, כך הגיעו המדענים המהוללים מייל, היא "כי קר לה".

מה שהחוקרים עוד לא הצליחו למצוא, זה את הנקודת מעבר בין שלב לשלב. זה כמו בציורים של אשר, כשהברווזים הופכים להיות דגים או מקררים, אבל קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת. גם כאן התשובה לשאלה של "מתי רוטב השוקולד הופך להיות פיג'מה" היא חמקמקה להפליא.

נעמה מצליחה להתפשט וללבוש את הפיג'מה שלה, משהו וורוד מפליס עם דוגמא שאני מעדיף לא לחקור, בזריזות של נמייה ובסקס אפיל של דביבון. שתי נשימות נוספות, והיא כבר בתוך המיטה.

"בוא חמוד, בוא תתכרבל איתי"

אין לי שום בעיה עם התכרבלות, לא מטעמי דת ולא מטעמי מצפון. רק שנעמה לא ידעה שהערב היא היתה אמורה לספק תרומה משמעותית למדע, לעזור לי להאיר עוד פינה חשוכה של אמונות תפלות.

הסיפור, כאמור, נסוב, או יותר נכון, ניצב, סביב צח והוויאגרה המקוללת. צח בוקסנבוים הוא הגבר הסטרייט היחיד מלבדי שלומד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע  NCJW, באוניברסיטת תל אביב. יש מדי פעם עוד כל מני גברים שמגיעים לקורסים, אבל מתאכזבים לאללה כשהם מבינים שהתוכנית הזאת היא לא בדיוק הפיק אפ זון האולטימטיבי, ושגם אחרי כמה קורסים הם עדיין לא יבינו שום דבר בנשים. מקסימום ימצאו את עצמם אומרים משפטים כמו "הרחם שלי צועקת". למה אני שם? תקראו לי מוזר, אבל ג'ודית באטלר עושה לי את זה. אבל ממש, ממש ממש לא במובן המיני. ממש.

בכל מקרה, צח ניגש אלי בהפסקה מאחד הקורסים היותר טובים של הסמסטר האחרון, "גיבורה או אומללה – הגיבורה הנשית כדמות מדוכאת בתרבות המערב", של דר. ליאורה רובין. רובין, במאמר מוסגר, גם לא עושה לי את זה מבחינה מינית, אבל ברור לי לחלוטין שהיא חיה במיטה. יש לי התערבות עם צח על זה שיש לה אוסף סטרפאונים שמתחרה בממוצע החוגי (2 סטרפאונים לכל סטודנטית, תודה ששאלתם), למרות שהיא נשואה באושר, לגבר. זו התערבות שאני מאוד מאוד מקווה שתשאר בלתי פתורה, לנצח. צח ניגש אלי בהפסקה, ולקח אותי למאחורה של גילמן, איפה שזורקים את הפרופסורים לארכיאולוגיה כדי שישבו ויתאחדו עם הממצאים שלהם, ושם לי משהו ביד.

"מה זה, אחי?"

זה היה כמה כדורים כחולים, מעויינים. נראה קצת מוכר.

"קח, זה וויאגרה."

"תראה, צח, אם יש לך מה להגיד על הביצועים שלי במיטה, אתה לא חייב להיות כל כך בוטה, בוא נדבר על זה…"

צח נתן לי את מבט ה"תנו גג לילד המפגר" שלו. לדעתי הוא עבד על המבט הזה כמה שנים, כולל התנסות בשטח, מה שנקרא.

"כן כן, אתה אלוף הזיונים ושור בדישו. עכשיו קח את זה ממני"

"מה בדיוק הבעיה?"

"אחי, זו וויאגרה מקוללת."

אין כמו אהבת אחים למגדר. לא רק שהוא רומז בעקיפין שהתפקוד המיני שלי לוקה, אלא הוא גם מנסה להרעיל אותי עם תרופות כחולות תוצרת הרשות הפלסטינית. אהבה, אני אומר לכם.

"וואלה, תודה אחי. מחר תזכיר לי אני אביא לך את השוקולד ממולא בציאניד הזה שכבר הרבה זמן יושב לי על המדף".

"לא, לא אידיוט, זה לא וויאגרה מקולקלת, זו וויאגרה מקוללת. זה אורגינל של פפיזר, אבל זה מגיע עם קללה קוסמית, עם שחור."

צח מרגיש שבגלל שהוא אשכנזי יותר משמעון פרס, הוא צריך לאמץ לעצמו כל מני דיבורים של הקשת הדמוקרטית המזרחית. ככה זה כשאתה מוקף באובייקטי הדיכוי כל הזמן. סינדרום שטוקהולם קוראים לזה, לדעתי.

אני מחזיר לו את מבט "גג לילד המפגר זה טוב מדי".

"מה, זה לא עובד? מה כבר יכול להיות מקולל בזה?"

"אחי, זה מקולל. לא מאמין לי, אין בעיה. תנסה ותראה".

וויאגרה לוקחים, כך הסביר לי צח, עשר דקות רבע שעה לפני העייסק. חצי, רבע כדור, לא יותר מזה, ואתה מסודר לכמה שעות טובות.

אז לקחתי, ממש לפני רבע שעה, לקחתי איזה חצי כדור. דה שיט וורקס, לט מי טל יו. אנחנו במיטה, ואני מחבק את נעמה מאחור. נשמע קול קנאק קטן, ואני מבין למה בתנ"ך קוראים לחרבות "כלי זין.". לא נעים להגיד, אבל כמעט שיפדתי לה את הגב.

"מותק, תפסיק", היא מגרגרת. תפסיק זה יופי. רק חבל שהוויאגרה המקוללת של צח, כוס אמא שלו, לא מגיעה עם כפתור "Off". בפעם הבאה שמישהו מביא לך וויאגרה מקוללת, אני רושם לעצמי, אולי כדאי שתשאל אותו מה הקללה, למרות שאתה לא מאמין בזה. יכול להיות משהו בסגנון "יש חימוש אסטרטגי אבל אף פעם אין פרטנר לשלום?"

אני מנסה להעלות תמונות של גולדה מאיר, להזכר ב"צנח לו זלזל". שום דבר.

אלוהים אדירים. איזה מזל שאני לא מסתובב באיזה חנות חרסינה, הייתי מפיל דברים מהמדפים בלי לשים לב. אין מצב לישון כפיות אם אני רוצה בת זוג בלי חורים נוספים בגב, וגם שינה על הבטן ממש, ממש לא באה בחשבון. "מסדר אותך לכמה שעות, אחי". אני מסודר, אין ספק שאני מסודר. כמו תורן אני מסודר. שוקולד עם ציאניד, אני אומר לכם. לשם זה הולך.

קריאה בקול ואימפרזה טורבו

אחד הדברים הנהדרים בסדנת הכתיבה בה השתתפתי בסוף השבוע הזה, שתוצריה מעטרים וימשיכו לעטר את הבלוג, הוא לא רק הכתיבה. הוא הקריאה. או יותר נכון – ההקראה. מעבר להנאה שביצירה, שבכתיבה, נזכרתי שוב כמה אני נהנה להקריא לאנשים טקסטים.

חזר אלי, לאחר גלגולים אצל אנשים שונים, העותק של The Golden Gate, הרומן-בחרוזים של וויקראם סת', ואני מתאפק ממש שלא להטריד אנשים זרים ברחוב בהקראה של הסטנזות האונייגיניות המבריקות שלו. זה היה נכון בזמנו גם כשקראתי את "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ארד, ועם "סיפורי קטנרברי" בתרגום המופלא של שלמה זנדבק. סיפורים מקריאים רק לילדים לפני השינה, למרבה הצער. כל פעם שהצעתי למישהו או מישהי להקריא להם סיפור הם הסתכלו עלי כאילו הצעתי להם נעל עשויה מגבינה. לבנה.

מישהי העירה, אחרי שהקראתי סיפור בסדנה, שזה הזכיר לה את תסכיתי הרדיו שהיו פעם. "לבת ולבן ולמי שמתעניין", שם עם קריצה חתרנית משהו בסגנון עדות ג'ודית באטלר, היה השם שניתן לתסכיתי הרדיו אי שם בשנות השמונים. במחשבה שניה היה גם את "לאם ולילד" השמרני יותר, וגם את "חתול בשק" השרדינגרי.  נראה לי שאני ובני גילי היינו האחרונים שעוד האזינו לתסכיתים. זה נכון גם לרדיו, וגם לאוסף המבעית שהיה לי של סיפורי שרלוק הולמס על קלטת, שהאפקטים הקוליים של טיפופי הצעדים ששובצו בהם טיפחו את פארנויית-גיל-6 שלי לממדים מפלצתיים.

הכל מתחבר, בסופו של דבר. הספר שחזר אלי, הסדנה. העיתון שפתחתי היום, ושבו גיליתי שיצחק נוי עזב את הרדיו, פרש לגמלאות אחרי 43 שנים מאחורי המיקרופון. יצחק נוי כתב את אחד הספרים האהובים עלי, "אור ואלכסנדרה", שגם היה תסכית רדיו בזמנו. אלכסנדרה, העולה הצהבהבה מרוסיה, מספרת סיפורים לאור העיוור, גיבור הספר. הראיון איתו היה מתוק-מריר, באמת, כי יצחק נוי הוא שריד אחרון של הדור הקודם, דור הנפילים, של המילים והסיפורים. ממש סוג של video killed the radio star.

זה מצחיק לחשוב שבהתחלה אנשים בכלל לא ידעו לקרוא בשקט. פול סנגר הדגים בצורה יפה איך ההמצאה של סימני פיסוק, ובראשם הרווח, הובילו לשינוי בצורה שבה אנשים קוראים – והפכו את הפעולה מפעולה ציבורית, קריאה בקול, לפעולה פרטית, שאנשים יכולים לעשות "בלב".  ווידאו הרג את כוכב הרדיו, והרווח, מסתבר, הרג את ההקראה.

למזלי, מבטי ה"למה הצעת לי עכשיו נעל עשויה מגבינה" לא מרתיעים אותי. בזמנו ארגנתי ערבי סיפורי אימה – אנשים הביאו והקריאו, במגדל צדק, בלילה. בפעם הראשונה, לפני כשמונה שנים, שכרתי גם זוג מאבטחים – ערסים עם אימפרזה טורבו שלא הבינו מה קורה מסביבם. היה כיף לאללה. אני חושב שבאמת הגיע הזמן לעצור את ההפקעה של הקראת הסיפורים. למה רק לילדים מותר? למה לנו מותר להקריא רק שירה רצינית? אני רוצה שיספרו לי סיפורים. זהו.

צ’ארמינג

מדהים איך הבר מצליח לפלח את השממה של המקום השומם הזה, כאילו באמצע שומקום, ארקנסו, באמצע עיירה שהיא לא באמת עיירה, יש פצע של אור, פתוח בלילה, שמכיל בתוכו חיים. הרודהאוס נמצא כמה קילומטרים מצ'ארמינג, מאוקסברידג', מלאפייט. אבל כולם מגיעים אליו, דווקא אליו.

אני לא יודעת למה דווקא הוא, ולא כל אחד מהבארים-מסעדה-דיינרים שפזורים בכל אחת מהעיירות האלה. הבירה כאן מחורבנת כמו בכל אחד מהמקומות האחרים, למרות שהמקומיים לא יודעים את זה. רוב האנשים כאן לא עזבו את ארקנסו יותר מחצי תריסר פעמים. בודדים כאן יצאו מגבולות ארצות הברית, ולא יותר מאחד או שניים אי פעם עזב את אמריקה. אף אחד כאן  לא יודע מה זה לף.

בחוץ מהביל למדי, ושקט. שקט של בין ערים. צרצרים מצרצרים, ומכוניות נוסעות להם אי שם בכבישים. כל פעם שהדלתות של הרודהואס נפתחות, יש משב של מוזיקה, רעש דיבורים, שבוקע ממנו, ונאלם שוב, אל תוך ה"שקט" הזה, ברגע שהן נסגרות.

אני יוצאת מהאקורה שלי, סוגרת את הדלת, ועולה במדרגות אל הרודהאוס.

הדלתות לא מנחשות אותי, אבל נפתחות בכל זאת. קני רוג'רס שר על איך אהובתו עזבה אותו, בפעם המיליון בערך, ואני מרגישה איך חלקים ממני נעים לכיוונים שונים, לשיחות שונות, מנסות לעקוב אחר חוטים שונים, תוך התעלמות ממוקד המשיכה העיקרי. כמה בחורים על הבר סוקרים אותי מלמטה למעלה. חלקם לא ממשיכים עד הפנים, ונשארים לבהות לי במחשוף. הם כנראה לא שמעו על זה שלציצים שלי אין אוזניים. אני מחייכת אל אחד מהם, ומתקדמת אל הבר. סביב השולחנות יושבים חבורות, משפחות, כמה רדנקס שיושבים על קנקן בירה דלוחה. בפינה, בתאים, אני רואה כמה מהצעירים של העיירה, מתרגלים רומנטיקה נוסח אמריקה, מנסים לקבל טיפת פרטיות בעיירה הזאת, שבה כולם בתחת של כולם. ג'ייסון, בן השכנים, שהופך להיות גבר נאה בן 17, עושה לי שלום, ומסמיק קצת כשאני תופסות אותו מחזיק ידיים עם ילדה בלונדינית בת לא יותר מ-14.

אני מהנהנת בחזרה, וממשיכה לבר.

"היי יעל". גם אחרי 12 שנה כאן, אף אחד עוד לא למד לגיד את השם שלי כמו שצריך. במבטא דרומי זה נשמע Y’all – הקיצור שלהם ל"you all". יעל האינדיבידואלית מתבטלת. בעיירה הזאת אני שייכת לכולם.

אני מסתכלת על ג'סיקה, שברכה אותי לשלום ממעבר לבר. היא בדיוק עסוקה בלמזוג עוד קנקן בירה ביד אחת, ולהעביר קערית עם סלסה למישהו. תמיד מדהים אותי איך החולצה הלבנה, הצמודה שלה, נשארת נקייה.

היא מעבירה את קנקן הבירה למלצרית, ורוכנת לעברי. "מה שלומך, יעל". אנחנו מחליפות זוג נשיקות על הלחי, ואני מריחה את הריח שלה, שמורכב מהמליחות של עור, "מ"בושם צרפתי מקורי", סיגריות, זיעת עבודה, ואהבה, הקרם גוף מים המלח שהבאתי לה במתנה לקריסטמס. קל לי לנשק אותה על לחי ימין, אבל לחי שמאל דורשת מאמץ. איכשהו נוצרה בנינו הבנה שמותר לי לנשק רק בחלל הריק, והוא הולך ומתמעט, החלל הריק, מכוון אותי לכיוון השפתיים שלה.

"מה שלומך ג'סיקה?"

"אצלי נהדר, ומה אצלך?"

אני מתחילה לענות, אבל ג'סיקה כבר מרחפת לכיוון השני של הבר. אני לא מקנאת. אני יודע שלקראת סוף המשמרת, לקראת שעת הסגירה, היא תהיה שלי, יותר שלי.

ג'סיקה ואני חולקות גורל. שנינו בנות אותו גיל, לערך (טוב, אותה קידומת), תקועות באותו חור. הכרנו כאן, בבר, בתקופה שהרגשתי צורך לשתות, אחרי שסאם נהרג. אני לא זוכרת יותר מדי מהתקופה הזאת. היא נגמרה כשמצאתי את עצמי מתעוררת באיזה מוטל ליד נהג משאית שאפילו לא זכרתי את השם שלו. מה שאני כן זוכרת זה את ג'סיקה, נשמה טובה מאחורי הבר. בהתחלה פחדתי ממנה, בגלל הקעקועים. אחרי שנה, שכבר התחלנו לדבר, אזרתי עוז לשאול אותה.

"זו דמעה מקועקעת, אחת לכל שנה שהוא איננו". היא אמרה, ולא הרחיבה יותר. סאם שלי נהרג לי מול העיניים. ג'סיקה עוד מקווה שבראד יחזור, בטוחה במקום מסויים שהוא יחזור, כבר שמונה שנים שהיא בטוחה. נגמר לה כבר העור מתחת לעיניים, והדמעות מתחילות לנזול לכיוון הפה.

אני מסתכל עליה עובדת. מסתכלת על האנרגטיות הפטפטנית שבה היא מתקשרת עם כולם, איך היא מצליחה להיות כל כך יפה למרות העבודה הקשה שהיא נאלצת להשקיע כל יום, למרות העצב העמוק הזה שהיא נושאת אתה. למרות הבדידות. ג'סיקה לא נוגעת, אלא באנשים שהיא אוהבת באמת, וגם אז רק בחטף. באחת מהשיחות הבודדות שהיו לנו על מין, היא התוודתה בפני שהדבר היחיד שחדר אליה בשמונה שנים האחרונות היה המחט של המקעקע. היא שומרת את עצמה, מחכה שבראד יחזור, והוא יחזור. היא בטוחה.

הלילה אני שותה. אחרי שאיבדתי את חסותו של סאם, צ'ארמינג לא ידעה איך לאכול אותי. באיזשהו מקום, כולם ציפו שאחזור לארץ. ברגע שהם הבינו שאני נשארת כאן, בבית שלנו, של האיש שאני אהבתי ושלי, הם נתנו לי חצי שנה בתפקיד האלמנה המתאבלת, לפני שהתחילו לעשות מה שעושים כל כך טוב בעיירות אמריקאיות קטנות ודרומיות – להסתכל עלי כמו שגם בפולניה לא יודעים. ואז הם הבינו שהם עדיין לא יודעים איך לאכול אותי, לא באמת. מצד אחת שתיתי את הברבן שלי נקי ובשוטים גדולים, ומצד שני לא הייתי עוד אחת מהבימבו-דפוק-אותי השיכורות שיוצאות לשתות לבד בבר. ראיתי יותר עולם מרובם ביחד, למדתי באוניברסיטה.

במרווח הזה, בספייס שאיכשהו יצרתי לעצמי בשנים האחרונות כאן בצ'ארמינג, אני שותה. ג'נטלמן ג'ק, 50 אחוז אלכוהול. ג'סיקה מפנקת אותי. אני לא בחורה גדולה במיוחד, אבל אני גם לא cheap date.

"היי בובה, אפשר להזמין אותך לשוט"?

"בטח קאובוי, למה לא?"

הוא מזמין, ואנחנו שותים. הוא מנסה את כל השורות שעובדות על כל הבחורות האחרות, ואני עונה לו בחצי פה, מסתכלת על ג'סיקה בעין השניה. מניח יד על הירך, ואני מזיזה אותה בעדינות, בלי לעשות מזה עניין גדול. עוד כמה דקות שיחה, הודפת עוד יד מגששת, והקאובוי ממשיך אל עבר השקיעה, בלעדי.

הבר הולך ומתרוקן. ברמקולים הסטונז שרים את Wild Horses, וכל מי שנשאר מרגיש צורך לשיר יחד איתם. אני מרגישה את הכאב הזה, כשהשקט מתחיל לבצבץ, כשנגמר כל הרעש שמסביב ונשארים לבד, לבד לבד, לבד שחשבתי שכבר הצלחתי לסגור.

"בואי" אני שומעת קול מאחורי, עם טפיחה קלה על השכם. "אני אקח אותך הביתה". אני מסתובבת בכיסא הגבוה, וכמעט נופלת. ג'סיקה תופסת אותי, בחיבוק ואני נמרחת עליה, מרגישה את המשקל שלי עלייה. היא מייצבת אותי.

"איזי… איזי… בואי, לנהוג כבר לא תנהגי היום".

אני אפילו לא מתכוונת למחות. העולם מתנדנד מעלה ומטה, כמו מצלמת ווידאו לא יציבה, ואני עוקבת אחרי ג'סיקה, בפריימים קופצניים, גסים. מצמוץ אחד אני ביציאה מהבאר, מצמוץ שני, אני כבר חגורה במושב הקדמי של הפורד של ג'סיקה. מצמוץ נוסף, ואנחנו בבית שלי, האוטו עצר. היא אומרת משהו על משהו, אבל אני לא שומעת אותה.

"לא לבד לך, תגידי לי, לא לבד לך?"

אני מחזיקה לה את היד, הכי חזק שאני יכולה. היא מזיזה את האצבעות שלה, כאילו מציירת לי דברים בידיים. יותר משזה מסיח את דעתי, זה מאיץ לי את הדופק.

"לפעמים לבד לי, יעל, לפעמים לבד לי מאוד". היא צעירה ממני בשמונה שנים לפחות, הילדונת הזאת, אבל מדברת אלי כאילו היא הבוגרת.

"גם לי לפעמים כל כך לבד", אני מרימה את עצמי מעלה, אל כיוון הפנים שלה, קופצת שפתיים ומנשקת את לחייה הימנית, מתחת לעין, ואז פונה ללחי השמאלית. הלב שלי פועם. אני נושכת את השפתיים שלי, ומנשקת את הדמעות. יורדת דמעה דמעה, מהראשונה עד השמינית, וממשיכה, ממשיכה לנקודה, לנקודה שבה הדמעות נגמרות, ומתחילות השפתיים.

אודיסיאה בגדול ובקטן

כש"מחשבות" יצא, הייתי בין זיק שובב ומחשבה פוטנציאלית, כך שלא יצא לי לקרוא אותו בזמנו, אבל הדרת הקודש שבה השם הזה נהגה, תמיד היתה לי משעשעת, קצת כמו "פנטזייה 2000", רק של חנונים אחרים. אז לא היתה אלטרנטיבה, אבל היום עדיין קצת מוזר לי שמישהו בוחר להוציא מגזין בדפוס. זה נכון הן לגבי כל מני פאנזינים של מדע בדיוני, וזה נכון גם לגבי הנסיון האחרון ל"מחשבות" החדש – אודיסיאה. בתור מישהו שהיה מעורב בכמה יוזמות להוציא מגזינים כאלה, הדינמיקה מוכרת לי – השנור אחר מפרסמים-שבעצם-עושים-לך-טובה, המאבק בבית הדפוס והתקציב, איזושהי תחושה של שליחות. מצד אחד, אני באמת מאמין שהכרומו משמח בעיקר את המוציאים שלו, שמרגישים תחושה של גאווה. בימינו אנו, אני לא רואה סיבה אמיתי להוציא פאנזין בפרינט. מצד שני, אחד מגאוותי הוא אוסף ה-Wiredים משנות התשעים המוקדמות שתופס לי חלק מהספרייה, ו"בלייזר" מספק לי שעות של הנאה כשאני עושה פיזיותרפיה, אז אולי יש בזה איזה ערך מוסף, בפרינט. הלפטופ לא מסתדר כל כך טוב בשירותים, באמבטיה המוזרה של הטיפולים, אתם מבינים.

אז מתוך הזדהות ורצון לתמוך, עשיתי מנוי ל"אודיסיאה". ברמת ההפקה, מדובר ביופי של דבר. דפי כרומו מלאים וצבעוניים, עריכה יפה. את IBM החליפה "טבע" בתור האבא-סוכר. זה יופי, באמת. התכנים גם הם מרשימים –  אוסף כותבים מגוון ואינטיליגנטי, כתבות ארוכות מספיק כדי לא להיות פופוליסטיות, אבל נהירות מספיק, ברובן, לקהל ההדיוטות. כהיסטוריון, הייתי שמח לראות שם יותר חומרים מהחלק שלי של העולם, אבל אולי זה עוד יקרה.

שני מאמרים שם התחברו לי יחדיו, לתובנה אחת. פרופסור דורית אהרונוב (שגם עושה קונג פו, כך מסתבר!) כתבה על מחשוב קוואנטי, ואריק גלסנר כתב ביקורת על "יש אלוהים?" של ריצ'ארד דוקינס. קודם כל, מרשים לראות שגם בירחון בעל נטייה כה מדעית, מתפרסמת ביקורת ביקורתית למדי על ספרו של דוקינס, ביולוג המתמחה באבולוציה, שמניף גבוה את נס ה"מדע זה אחלה, דת זה בולשיט". גלסנר מדבר על כך שדוקינס לא מבין את הזרמים העמוקים שדוחפים אנשים חזרה לדת, אשר בראשם האכזבה ממה שהוא מכנה "מטא-נראטיבים" – נאורות, סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, רציונליזם, בכלל זה גם מדע.

אהרונוב, לפני שהיא נכנסת לפרטים על מחשוב קוואנטי, מצליחה לתת מבוא זריז למה זה בכלל תורת הקוואנטים. הסברים להדיוטות של תורת הקוואנטים מקבלים לעיתים קרובות מדי גוונים פסבדו-מיסטיים ("הסוד", "בליפ"), ולמרבה המזל, לא כך כאן. מעבר למוזרויות של תורת הקוואנטים עצמה (חלקיקים שנמצאים בשני מקומות בו זמנית, וכו'), אחד הדברים שגורם לפיזיקאים לשבור את הראש הכי הרבה, זה שהחוקים של הפיזיקה הקוואנטית עובדים רק בגדלים מאוד מאוד קטנים. כשעובדים עם מערכות גדולות יותר, פתאום חוזרים החוקים השפויים של הפיזיקה הקלאסית לפעול. אם הבנתי נכון, ואני לא פיזיקאי, אז כשמגדילים עוד יותר, פתאום המערכת שוב משתנה, ותורת הייחסות נכנסת לפעולה.

שבר החלום כאן, שתכף גם ייתקשר למה שהרג את המטא-נראטיבים, טמון דווקא באמונה שלנו במתמטיקה. בתיכון לימדו אותנו שאם ניקח משוואה פשוטה כמו  x=y, ונכפול את כל האיברים באותו יחס, נגיד 3, אז המשוואה תשאר, בסופו של דבר, אותו דבר. 3x=3y זה כמו להגיד x=y .הבעיה היא, שמסתבר שבמציאות, הן הפיזיקלית, והן החברתית, זה לא עובד. מטא-נרטיבים ומערכות קוואנטיות שעובדות בקטן, לאוו דווקא יעבדו כשיגדלו.

שיתופיות בניחוח "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" יכול לעבוד נהדר בקהילה קטנה, בקומונה, בניין או אוסף של אנשים שחולקים בניהם רכוש ואחריות הדדית. כולם מאושרים, כולם שמחים. אז אם זה עובד עלינו, בבניין, למה שלא נגדיל, נכפיל את המשוואה בשלוש? מגדילים את זה לקיבוץ – וואלה, אולי עובד. מגדילים למדינה – טארח. מתרסקים. כשמגדילים מערכות מגודל קוואנטי למשהו גדול יותר, הם חוזרות לניוטון. אבל רגע, לא אמרנו ש- 3x=3y זה אותו דבר כמו x=y? למה הדברים התחרבשו? אבל זה עבד כל כך יפה בקטן, אולי פשוט הביצוע שלנו לא היה טוב, בוא ננסה שוב…

שכפול והגדלה הוא בעצם המהות האמיתית של המהפכה התעשייתית. זה הכוח שמניע את מקדונלדס, את פס הייצור של הפורד מודל T. אבל יש דברים שלא משתכפלים הייטב, שמשתגעים ומשגעים את המתמטיקה. חלקם קשורים באנשים, אבל חלקם, כך מסתבר, קשורים גם בפיזיקה הבסיסית ביותר.

מישל פוקו .vs אופטימוס פריים

לאחרונה, ניהלתי מספר שיחות, בעיקר בענייני בריאות. השיחות נסובו, בין השאר, על חיסון ילדים ושימוש בריטלין. כך זה נראה על פניו, אך למען האמת, השיחות האלה, בסופו של דבר, נסובו סביב איך אנחנו מתייחסים לידע שלנו.

בכל השיחות הללו, אני הייתי בצד ה"מתגונן", כך אפשר לאמר. באם זה ההורים שלי ששמעו מרופא-הומיאופת ש"בריטלין יש מולקולות שעדיף לא לקחת", ואם זו חברה שמשוכנעת שחיסון ילדים מעלה את אחוז האוטיזם בגיל מאוחר יותר. מאוד כיף לנסות לדמיין עולם של טוב ורע. עולם שבו יש את האוכל ה"טוב" – האורגני, המרעה חופשי, שהוא מן הסתם בריא יותר, ומולו האוכל ה"רע" – זה עם הכימיקלים, עם הרעלים. המיתולוגיה הזאת, של "הרעלת הגוף" היא מושכת, כי אז אפשר לצאת להרפתקאה, לקווסט, ו"לנקות" את הרעלים מהגוף. הצביעה של המציאות בצבעים כל כך בהירים היא משאלת לב פנטסטית. אם העולם הפוליטי, הכלכלי, הבין אישי הוא כל כך מורכב ובעל גוונים של אפור, אז אולי בתחום המזון והבריאות נוכל למצוא את הטובים והרעים שנעלמו לנו כשאופטימוס פריים ירד מהמסך.

הגיבורים בעולם הסיפורים לא צריכים להוכיח את עצמם – הם קודם כל מתוייגים כגיבורים, גם אם ההתנהגות שלהם היא לא הירואית, אנחנו יודעים בלב שהם טובים. ובדיוק באותה מידה, אנחנו יודעים שהרעים רעים. בסרטים מזהים אותם לפי המבטא הבריטי או הזקנקן הצרפתי. בתחום הבריאות זה מאוד קל – יש להם שמות מפחידים והם של המדע ה"קונבנציונלי".

הסיינטולוגים, או ההומיאופטים, או הרופאים הסינים או רופאי אליל אחרים לא צריכים לעמוד בשום סטנדרט כשהם מצהירים הצהרה. "ריטלין מסמם את הילדים שלכם" "דיאודורנטים מכילים אלומוניום מסרטן". Talk is Cheap, כשאתה לא מחויב לסטנדרטים, כשתווית האמת שלך זה הליהוק הנכון במיתולוגיה.כשאתה לא מחויב לגבות טענות בסטטיסטיקות.

Extraordinary claims require extraordinary proof. והיחידים שמרגישים צורך לספק את ההוכחה הזאת, הם מדענים. כדי לטעון טענה מדעית, בתחום מדעי החיים, צריכים לקרות כל מני דברים. צריכים השערה, וצריך מחקר, וצריך מחקרים Double Blind, ולפרסם את התוצאות של המחקר שלך לביקורת עמיתים, צריך שהתוצאות שלך יהיו ברות שכפול, לעבור ניסויים של ה-FDA וכו' וכו'. צריך להתחייחס לטענות אחרות שכבר נטענו, לעמוד על כתפי ענקים. האם התוצאה מושלמת? ממש לא. האם השיטה ניתנת למניפולציה על ידי אנשים רעים? בהחלט. אבל במקביל, האם הכפלנו את תוחלת החיים במאה שנה האחרונות? הו כן. וזה לא נעשה בגלל ליהוק דברים לסיפורים ואגדות.

כמו שצריך ללמד ילדים איך לקרוא תוויות אוכל ("שמנים מוקשים חלקית" זה שומן טראנס, ילדים, ומה שכתוב ראשון זה מה שיש הכי הרבה ממנו במוצר), כך צריך ללמד ילדים איך לצרוך ידע, לסווג אותו. להבין שזה נכון שגם זה וגם זה נמצאים ב"אינטרנט", מופיעים באותו דפדפן, אבל לא דין מסמך שיווקי בעגה פסבדו-מדעית של אג'ל או דומיו, ובין מחקרים מדעיים אמיתיים.

(וכמובן, במאמר מוסגר – כן, אני מודע גם למגבלותיו של המדע, ולכך שגם המדע הוא תלוי תרבות, שיח, כוח, ומישל פוקו.אני יודע שאפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה, אבל מעדיף שקודם יגישו לי אותה, ואני אפסול אותה. השאלה היא איזה סוג מוסכניק אתה רוצה שיטפל באוטו שלך – מישהו שלמד מכניקה, או מישהו שבטוח שיש קרבורטורים רעים שצריך לנקות מרעלים וקרבורטורי מרעה טבעי בריאים וטובים)

סוף הנדירות

לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין.    אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.

Being Human for a While

יש משהו מאוד מנחם בללכת לאירוע שאתה יודע שלא תהנה בו, להרגיש צודק, ועדיין לא לצאת מבואס מזה. חברים רבים מנסים לשכנע אותי כבר שנים להגיע למסיבות כיתה ד', במסגרת ליין ה-1984. וכל פעם אני חוזר על אותה מנטרה, כתשובה: אני לא מחבב מועדונים ומסיבות צפופות, אלא אם כן יש את כפית הסוכר שמחליקה את זה במורד הגרון. כפית הסוכר היא, כמובן מטאפורית למוזיקה שאני מחבב, ולא לשום דבר אחר שעשוי להראות כמו סוכר או אבקות אחרות. אני אוהב גרוב, פאנק, סול, דברים שגורמים לי לנענע את העכוז. אני לא אוהב מוזיקת אייטיז. מוזיקת אייטיז גורמת לי לרצות לשחק באחים מריו ולשים כריות בכתפיים.

ולמרות כל האזהרות שהגיעו מהיצרן, בכל זאת מצאתי את עצמי בברזילאי, בסילבסטר. מחכה כמו כולם שאדם יעלה לבמה, כדי שנוכל להזכר איזה עוד שירים יש לו מלבד "אין מוצא". אז לא. מסיבות אייטיז זה לא בשבילי, ויותר מדי אנשים שקופצים במרחב האישי שלי מעלה אצלי את מפלס העצבנות. אם כי יש לציין שלמרבה השמחה, לשם לא הגעתי עם חרב.
המסיבות הללו, כך נודע לי כשק' המליצה לי להצטייד בלובריקנטים כאלה ואחרים, נחשבות כמסיבות הומו-לסביות עד מאוד. לי זה לא מפריע, וכמה מחברי הטובים ביותר וכו'. מה שעניין מאוד שם, היה כמה דמויי בוי ג'ורג' שהסתובבו להם, באנדרוגניות ענוגה ואפופת אפקטי צילום של פוסטרים של מעריב לנוער. בדיוק כמו Desire, מסדרת ה-Sandman של ניל גיימן, יש משהו מקסים בדו צדדיות הזו, בדרך שבה מחליף האדם,  כמו עוד שריד משנות השמונים – הקלמרים שמשנים את התמונה כשמזיזים אותם, את זהותו המינית.

לא בוי ג'ורג' ולא שנות השמונים המציאו את הגלגל. דראג נבנה אל הקאנון המערבי במשך מאות שנים. בהעדר תאומים, נגיד, הבסיס לכל קומדיה שיקספירית טובה, כפי שה-Reduced Shakespeare Company יספרו לכם, הוא אישה שמתחפשת לגבר. בצעירותי, הסיפור הזה אף פעם לא היה מובן לי. בכל ההפקות שראיתי של שיקספיר שבהם אישה התחפשה לגבר, ובכן, ראו שהיא אישה. כי היא נראתה כמו אישה. לא הבנתי למה זה היה אמור להראות סביר לצופים בתקופתו של שייקספיר. האם אנשים היו טפשים יותר? הם לא ידעו מה זה אישה?  עכשיו, כן, אני יודע שבתקופתו של שיקספיר שחקנים גברים שיחקו נשים, או במקרה הזה – שחקנים גברים שיחקו נשים שמשחקות גברים. אבל זה רק חצי מהסיפור. הסיבה שעליתי כל כך מהר על זה שנשים היו נשים וגברים היו גברים, גם לפני שהכרתי את העלילה, היא כי החשיבה שלי על "מה זה גבר ומה זה אישה" היא שונה, מהקונטקסט המקורי.

לנשיות וגבריות היה יותר קשר לתפקוד מאשר לביולוגיה, בתקופתו של שיקספיר. "ברור מי לובשת את המכנסיים בבית הזה" – ביטוי שמדגים בצורה נהדרת את צורת החשיבה של המאה ה-16. מי שלובש את המכנסיים הוא הגבר, או יותר נכון – מי שלובש את המכנסיים, לא יכול להיות שהוא אישה. כי זה מה שהגברים עושים, הרי. מאז שהביולוגיה השתלטה, או לפחות ניסתה להשתלט על ההבדל בין המגדרים, זה כבר לא עניין של תפקוד, אלא עניין של כרומוזומים. זה גם מודל להסתכל דרכו, אבל חשוב לשים גם אותו בקונטקסט הנכון שלו. קונטקסט שמודע לכך שאותה הבדלה "טבעית" שקיימת "מאז ומעולם" בין גברים לנשים, מתערערת כשמתחילים לפרק אותה ולבחון אותה מקרוב, בברזילאי בסילבסטר 2008, ובתיאטרון הגלוב ב-1599.