עצם הדיבור על המאבק לא להפוך לאל עשוי להשמע כתרגיל פומפוזי באהבה עצמית, אבל אני חושב שרבים יותר מאיתנו נמצאים בצומת הזאת ממה שאנו חושבים. זה מגיע במיוחד בכל מגע שיש לו ניחוח של חינוך והדרכה – עבודה מול צעירים, כגורם כריזמטי, או מבשר בשורה.

סיימתי, זה עתה, מחזור הנחיה ראשון בעבודתי. הילדים, תלמידי י' רגילים לחלוטין בהם אני מאוהב עד קצוות אוזני, התחרו בניהם בסוף מי אומר לי שלום אחרון, מי מחבק אותי אחרון. זה היה לי מביך. לאורך כל הקורס, חשפתי עד כמה רק ניתן היה את חולשותי האנושיות, את הכרס שצמחה לה, את חוסר הסדר הבסיסי וכתב היד האיום. זה עבד, חלקית. הם עדיין לא ממש מתורגלים בהפרדה בין המסר ומוסרו.

התחושה של להסתובב ברחוב ולדעת ששינית לכ-15 ילדים את החיים, ולו בקצת (אבל יש סיכוי שבהרבה) טוב יותר, מבחינת הטריפ, מרוב החומרים הפסיכו-אקטיבים שניסיתי בחיי.

בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.