ערב חג, שעות אחר הצהריים – עוד יש שמש, אבל החנויות סגורות כבר. איכשהו הצלחתי לפספס את העובדה שהכל סגור עד שהגעתי למחוז חפצי. על אופניים הכל קרוב, אך מורגש יותר. רוב האנשים מסביבי הם עובדים זרים, אשר מסתובבים על האופניים שלהם, בהעדר תחבורה אחרת, בין ערים וגבעות. חצי מההרוגים בתאונות אופניים בין עירוניות הם לא רוכבים עטויי לייקרה, אלא עובדים זרים שלא שמים נצנץ ומחליטים לנסוע מגבעתיים לכפר סבא על כביש 4.
החלטתי, לפני כשבועיים, לחזור לנסוע באופניים. לפני כארבע שנים, מכרתי את מכוניתי דאז, והסתובבתי חצי שנה רק על אופניים, כולל נסיעות בין עירוניות. אין ספק שיש שם קסם אדיר. אתה מבין עד כמה אנו מוקפים בדברים שאנחנו הופכים לבלתי נראים. השדות האדירים שמצפון לשוסטר, לדוגמא, שנראים הייטב בסיבוב איילון של גלילות ומכילים, מלבד מערות קבורה עתיקות, גם פריחה מרהיבה וסוסים שמתהלכים חופשי. רוב האנשים שסיפרתי להם על המקום הזה לא ידעו על מה אני מדבר, למרות העובדה שהם עוברים שם מדי יום.
יש מנהרה תת קרקעית שעוברת מתחת לאיילון, באיזור הזה, למשל.
להסתכל על השלטים הגדולים שנוטעים בשדות בשולי הדרך מקרוב, לראות איך הם בנויים.
אבל אחד הדברים הכי מדהימים באופניים בעיר, זה שוב החיבור הזה לטופוגרפיה. במוזיאון לונדון, אחד החביבים עלי (והפחות מוכרים) היתה פעם תערוכה בשם "London before Londinium", שבה בין השאר דיברו על הטופוגרפיה של עמק התמזה, לפני בני האדם. אנחנו כתושבי עיר מישור-חופית נוטים לשכוח את הגבעות והעמקים, הקטנים אומנם ולכן לא מורגשים כל כך, שמרכיבים את סביבתינו. כשאתה על אופניים, פתאום מובן לך הייטב למה קוראים לגבעתיים גבעתיים, ומאיפה מגיעה הרמה של רמת אביב. אבל גם פתאום מתחבר לך ששדרות רוטשילד נמצאות על גבעה, וקינג ג'ורג' הוא בעצם וואדי.
קורות ממלכת עילם 