קושי

באמבטיה שלנו, הברז שממנו יוצאים המים נמצא באמצע. והוא עגול וחמוד ולא בולט. ככה, כששני ילדים עושים אמבטיה, אף אחד לא צריך להשען על ברז. הבנתי שזו המציאות שאליה עילם ולביא גדלים. שמבחינתם הם לא חושבים בכלל על כך שיש את האופציה הזו, ולא מבינים כמה ברי מזל הם שהיא נחסכת מהם. המחשבה הזו עלתה לי אחרי אייקון השנה, כשראיתי את המוני גורי הגיקים החמודים מגיעים למקום שמכיל אותם ולא מעלים על דעתם מציאות שהוא לא קיים. 

אחד המשקיעים בג׳ימיני אמר לנו פעם שבמובן מסויים יותר קל לגייס סיד מאשר A, בגלל שבסיד אתה מוכר חלומות, וב-A המציאות מגיעה, והיא תמיד מורכבת יותר. חודש שעבר חצינו את הקו הזה, מהחלום למציאות. השקנו מוצר. אנחנו יודעים שההתחלה קשה. ידענו שלמרות שאנחנו עובדים על ג׳ימיני כבר שנה וחצי, במובן מסויים, רק עכשיו התחלנו. השקנו מוצר חצי בשל, בכוונה, כדי לכייל אותו ולבנות אותו אל מול השוק והמשתמשים. וכשמששיקים מוצר חצי בשל אז הוא לא תמיד עובד, והרבה פעמים המשתמשים מתאכזבים ממך. זו היתה התוכנית. בדיוק. ידענו img-hp-2שהנחות יסוד שלנו על מה משתמשים יאהבו ומה לא יהיו מופרכות, ידענו שהמספרים לא יראו טוב בהתחלה, ובדיוק כמו שתכננו אנחנו לומדים ומשתפרים מדי יום. ועדיין זה קשה. קשה לראות דברים שהיית בטוח בהם מתנפצים לך מול העיניים. קשה לראות ביצועים שרחוקים מאוד ממה שאתה שואף אליו. אפילו שזו היתה התוכנית. אין לי ספק שננצח בסוף, אבל כאמור, זה קשה.

עילם עלה השנה לכיתה א׳. וקשה לו. שלחנו אותו לבית ספר ממלכתי רגיל, מהמון סיבות, אבל היתה תחושה שהמערכת השתנתה. שזה כבר לא אותו פס יצור במפעל. סיפרו לנו שאין שיעורי בית ואין למידה פרונטלית ויש למידה דיפרנציאליית ואפילו הכיתות נראות יחסית סביר. אז סיפרו. ולעילם קשה, כל בוקר. ואני קרוע. כי כושילירבאק – כולם שונאים את בית הספר. ואולי ההתמודדות הזו עם קושי היא פשוט משהו שחייבים ללמוד ולעבור. אולי המציאות האוטופית הזו שבה כולם נחמדים ואדיבים ומכילים ויש מורים מדהימים ומעוררי השראה – יכול להיות שלא רק שהיא נדירה עד לא קיימת, יכול להיות שהיא לא מה שצריך באמת.

ויכול להיות שלא. תחושת חוסר ההתאמה שלי למערכת מלווה אותי מכיתה א׳, ועדין אפשר לראות את הצלקות. ואם לא הייתי מסתובב מגיל מאוד צעיר עם הידיעה שאני חכם (ובשלב מסויים ״מחונן״), אני לא יודע איפה הייתי עכשיו מבחינת דימוי עצמי.

אני עוסק המון בדוקהאא בזמן האחרון, כפי שהקוראים האדוקים יכולים לראות. זו אמת כל כך חזקה, האמת של הסבל. ואולי שם מתחבאת תשובה. אם תמיד יהיה סבל, לא משנה היכן, גם במקום הנעים יותר, האם לא תמיד נצטרך להתמודד עם קושי? אולי הבחירה שיש לנו היא פשוט להחליט עם איזה סוגי קושי נרצה להתמודד.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

דיאטה

לפני שרציתי תיק ממש שווה, רציתי שעון. למרות שיש שטוענים שבימינו לענוד שעון זה מטופש, אני עדיין מוצא אותו כלי שימושי להפליא. אבל כמובן, שכבר היה לי שעון. ובכל זאת, החלטתי שאני צריך שעון חדש. כדרכם של הגיקים האובססיבים, לא רק שחקרתי וקראתי, אלא גם נרשמתי לקבוצות העוסקות בדבר, שמילאו לי את הפיד בפלפולים על שנתות מקוריות של סייקו צלילה, ועל מעלותיהם של דגמים שונים של רולקס אקספלורר. רוב השעונים שם היו יקרים, החל מכמה מאות דולרים וכלה באלפי דולרים. וכשקניתי אחד, ציפיתי שההשתוקקות שלי תחלוף. היא לא.

rolex-explorer-black-dial-stainless-steel-oyster-bracelet-automatic-mens-watch-214270bkaso

אני יודע ששחררתי והשתוקקות זה רע וכל הג׳אז הזה אבל אם מישהו ממש רוצה להפניק אז כזה בבקשה.

מה ששחרר אותי, לפחות זמנית, מכבלי ההשתוקקות לשעון, היתה פעולה אחת פשוטה: Unfollow. זמן קצר אחרי שהחלטתי לשחרר את הפיד שלי מנוכחותם של השעונים, הרגשתי הקלה כמעט פיזית בהשתוקקות שלי לשעון. בדיוק כמו שלמה שנכנס לנו לגוף דרך הפה יש השפעה על בריאות הגוף, מסתבר שכך הדבר גם למה שנכנס לנו דרך העיניים. זה לא אמור להיות מפתיע במיוחד. אני מבלה כמה שעות ביום במצטבר מול פייסבוק. לא נעים להודות, אך כך הוא המצב, ותיכף נגיע לזה. וזה מתרגם להמון מפגשים עם תוכן, שבסופו של דבר מעצב את התודעה שלי, של כולנו.

אחת השאלות שנשאלים מועמדים למשרת מנהל מוצר בפייסבוק היא ״איזה פיצ׳ר היית מוסיף לנו״. נראה לי שאם הייתי מרואיין למשרה כזו, הייתי מדבר על הפיד כמעצב תודעה, ועל לתת למשתמש את היכולת להחליט כיצד ירצה לעצב את תודעתו. היכולת שלכם לקבוע את דיאטת המידע שלכם היא שלכם באופן חלקי, למשל, הבחירה לעקוב אחרי קבוצות מסויימות או אנשים מסויימים, אבל במידה רבה היא גם נקבעת על ידי אלוהות קפריזית בשם פייסבוק. פייסבוק לא מגבילה אותכם ל-25 איש כמו שההעתק-הדבק המטופש הזה גורס, אבל היא בהחלט מחליטה איזה מהפוסטים של החברים שלכם אתם רואים. דמיינו שהייתם יכולים לבקש מפייסבוק לראות רק פוסטים משמחים, או מעוררי השראה, או מדרבנים לפעולה, או מה שתרצו. תחשבו מה זה היה יכול לעשות להוויה הרגשית שלכם.

כבר כמה שנים שאני תוהה האם אני לא הצפרדע שמתבשלת בסיר המתחמם לאט לאט. במשל הזה הצפרדע זה אני, והסיר הוא מדינת ישראל. מנקודת מבטי, ישראל נמצאת קרוב מאוד לנקודת האל-חזור בתהליך הפיכתה ל״דמוקרטיה״ לא ליברלית, סגנון טורקיה, רוסיה או הונגריה של

312

אורבן, שחלק לא מבוטל מתושביה מפתחים נטיות פשיסטיות ושחלק קטן משמעותית אך גדל כל יום היו שמחים, בנסיבות מסויימות, להקים מחנות ריכוז ולשלוח אותי, את חברי השמאלנים ואת הערבים לשם. חושי ההיסטוריונים צועקים לי לברוח זה מזמן, וככל שעובר אותו זמן, השורשים שאני מצמיח כאן הופכים את זה לקשה יותר. אבל חושים היסטוריונים אחרים, שואלים הכצעקתה. האם באמת דברים כל כך השתנו, או שמא פשוט תמונת המקורות שלי. האם באמת ישראל הופכת למקום גזעני וחשוך יותר, או שפשוט יש יותר הזדמנויות לאנשים רעים להגיד דברים בקול רם יותר? האם הפיד השמאלני שלי פשוט טוב בלהגביר דברים כאלה? עד לפני כמה חודשים, מתנגדי חיסונים היו דבר תמוה, עצוב ומסוכן בפוטנציה בזווית העין שלי. והנה הפלא ופלא, לאחר שנרשמתי לכל מני קבוצות של מתנגדי מתנגדי חיסונים, פתאום אני מוצא את עצמי חוכך בדעתי שמדובר באיום מהותי וקיומי על המין האנושי.

If you're not angry you're not paying attention. זה נכון. אבל מצד שני, יכול להיות שאתה פשוט עומד מול ראי מהסוג שהופך אותך לשמן, ומתרגז סתם. אני לא אומר שלא צריך להלחם בגזענות, שנאה או בורות. ויכול להיות שישראל באמת מתדרדרת לפשיזם ושמסביבי נרקח לו ציר צפרדעים שאין דברים כאלה. אבל יכול להיות שלא. ופשוט תפסתי את עצמי מתחיל לפזול לכיוון של עורכי דין שמתמחים בהגירה ומחליט שהגיעו מים עד נפש, מבלי להיות מודע מספיק להטיית המקורות שלי, לתזונה שמרכיבה את תפיסת העולמי. ואנשים אומרים שללמוד היסטוריה לא עוזר לכלום בחיים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

כשהחומה נפלה

לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם 3a51c1abf51cdc6f1e77402e6e34095d307bd44aאיזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום 56-4001989-14470729306dd6cc1440b049b99b1fdc476571ed6dשהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)

איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

The Sleepless Ones

What if all the people
who could not sleep
at two or three or four
in the morning
left their houses
and went to the parks
what if hundreds, thousands,
millions
went in their solitude
like a stream
and each told their story
what if there were
old women
fearful if they slept
they would die
and young women
unable to conceive
and husbands
having affairs
and children
fearful of failing
and fathers
worried about paying bills
and men
having business troubles
and women unlucky in love
and those that were in physical
pain
and those who were guilty
what if they all left their houses
like a stream
and the moon
illuminated their way and
they came, each one
to tell their stories
would these be the more troubled
of humanity
or would these be
the more passionate of this world
or those who need to create to live
or would these be
the lonely
ones
and I ask you
if they all came to the parks
at night
and told their stories
would the sun on rising
be more radiant and
again I ask you
would they embrace

~ Lawrence Tirnauer

ויפאסנה, סיבוב שלישי

 

  1. אין דור הוא מקום עם אין-סוף פריימים. כל פעם שנדמה לי איך הכל מתחבר, אני מגלה עוד פיסת יער שבעצם מקרוב מסתבר שהיא רק כמה עצים והייתי בטוח שהיא מאוד רחוקה אבל בעצם היא בדיוק מאחורי המגורים שלי. כל כך יפה שם עכשיו.
  2. בפעם הקודמת שהייתי בעין דור הבאתי איתי פנס רב עוצמה, והשתמשתי בו להאיר את הלילה. יחד עם הלילה קיבלתי מאות ניצנוצים של מחזירי אור קטנים שהתבררו, למרבה הבעתה, כעינייהם של עכבישים. הפעם, הפנס נשאר בבית, ונשארתי לחסדי התאורה הסביבתית בשוטטות הלילה שלי. הירח היה פס דקיק של חיוך, ואת רוב האור סיפק פרוג׳קטור מבהיק, שכוון כמעט בניצב אלי לגמרי. כך שיוצא שאני מהלך בשביל, בגבי אליו וממני נשפך צל, צל של ענק, לפחות חמישה מטר אורכו. בדרך חזרה הוא מעט מסנוור אותי, הפנס. ופתאום אני מבין שהענק מאחורי.
  3. סוף שבוע ויפאסנה, ריטריט קצר, זה כמו סוף שבוע ספורט. מעט מדי. מה שמקבלים בעיקר זה שרירים תפוסים ומאמץ. המינימום הוא באמת שבוע, כדי להרגיש את זה. או לפחות כך חשבתי עד שחזרתי הביתה וליאת שאלה אותי מה זה החיוך הזה שמרוח לי על הפנים.
  4. בוויפאסנה הראשונה שעשיתי, אצל החברה׳ הקשוחים של גוואנקה, היה רגע ביום השני שבו חשבתי על כל החרא שעברתי עד כה, ניסיתי לדמיין עוד שמונה ימים של זה, והבנתי שהגיע הזמן לחתוך. זה קורה לי, לפעמים, עם הילדים. מין הסתכלות על כל מה שעברנו עד עכשיו, אבל בעיקר מין הצצה כזאת לכל מה שעוד לפנינו, גיל בית הספר, וגיל ההתבגרות, ועוד ועוד – כל כך הרבה עוד לפנינו, ואני מרגיש גדוש, חנוק, overwhelmed מעוד כמה חיים ועוד כמה עושר נמצא לפני, עוד כמה חוויות יש לי לחוות, והמוח והלב מתקשה להכיל.
  5. אם תהיתם, אז הדבר שאתם לא רוצים הוא לעשות סוף שבוע ויפאסנה כשבראש שלכם תקוע So call me, maybe.
  6. זה עדיין החופש הטוב ביותר שאדם יכול לתת לעצמו.

קארמה 2.0

לפני כשנה, התנפל מישהו בשוק הכרמל על מנו, חבר של חברים, והרביץ לו עם מוט ברזל בראש, תוך שהוא צועק ״הגויים הם העבדים שלנו״. מנו גר כאן כבר כמה שנים, ועורו שחור. כתבתי על זה את מה שיהפוך להיות אחד הפוסטים הנקראים ביותר בקורות ממלכת עילם. מה שהדהים אותי אז לא היה רק ההתקפה, אלא בעיקר התגובות אליה. בקרב חברי כולם נדהמו והזדעזעו (כי כולם יודעים שגזענות זה נפוץ, אבל לחוות את זה על מישהו שמכירים זה תמיד דרמטי יותר), אבל כשהסיפור הגיע לחמש עם רפי רשף, הטוקבקים היו ארסיים להפליא. קריאות בסגנון ״חבל שלא גמרו את העבודה״ וכו׳. הדהים אותי העובדה שאנשים אומרים דברים נוראיים, איומים ממש, בשמם. הסיפור הזה התבשל לי בראש כמה זמן, והיום עלה במוחי רעיון.

לא בתמונה: דייל.

הוא עלה, בין השאר, בעקבות אינסידנט השוקולד. מאחר וייתכן ויקראו את הפוסט הזה בעתיד, אזכיר לקוראי מהעתיד (היי לכם!!! כבר יש מכוניות מעופפות?) שמתישהו בתחילת 2015 משפחה בטיסה לורנה התנהגה בצורה גסה מאוד לדייל שסרב למכור להם שוקולד עקב ההתנהגות שלהם. למען האמת, אני מוכן לשער שההתנהגות הזאת קרתה גם לפני תחילת 2015, אבל האינסידנט המדובר צולם בוידאו, הועלה לרשתות החברתיות, ומשם חולל סערה תקשורתית. מה שמעניין בסערה התקשורתית הוא לא רק ה-shaming, אלא גם התגובות של המשפחה. מסתבר שהם כתבו לאנשים שהפיצו את הסרטון, ואיימו-התחננו להסיר אותו, בטענה שהסרטון מביך את משפחתם ו״הורס להם את החיים״. לפני הטיסה חזרה הם כבר התנצלו. רגע רגע רגע!!! תנו לי להבין. מאות, אולי אלפי אנשים, מאחלים כל יום בפייסבוק לשמאלנים/מתנחלים/אוכלי בשר/וכו׳ מוות/אונס/רצח/בלה בלה בלה, ולא קורה להם כלום. זה לא מביך אותם, זה לא הורס להם את החיים, אבל משפחה צועקת קצת על דייל שהיא רוצה שוקולד וזה הורס להם את החיים? ייתכן ועלינו פה על משהו!

כשהיינו תלמידים, בבית הספר, היה את האיום האולטימטיבי: הערה בתיק האישי. דמיינו מין תיק אישי נורא כזה, שילווה אותנו לאורך כל החיים, וההערות בו יצטברו וישפטו על ידי מורינו לעתיד, מפקדנו בצבא, מעסיקנו, בנות זוגנו וכו׳, לנצח נצחים. אני לא סגור על האם באמת יש בכלל תיק אישי שבו נצברות הערות, אבל אני יודע שהאיום על קיומו היה אפקטיבי. יש משהו מאוד יהודי-נוצרי בתיק האישי. שכר ועונש – יש את הרשות ששופטת, ואז רושמת לך, טוב נו, הערה בתיק האישי. לפעמים אנשים אומרים ״קארמה״. אבל קארמה ממש לא עובדת ככה.

לפי מיטב הבנתי את המושג, המשמעות של קארמה היא ״סיבה ותוצאה״. הבודהיסטים מאמינים שאם צברת קארמה רעה תתגלגל לחיה נחותה יותר לא כי בודהה ישפוט את נשמתך, יכתוב לך הערה בתיק האישי וישלח אותך חזרה בתור בואש. לפי קארמה, התוצאות של היום הם הסיבה של המעשים של אתמול, פשוט כי ככה היקום עובד. בבודהיזם יש תפיסה מגניבה כזאת של ״הכל קשור להכל״, ולכן אם אתה חרא לאנשים אנשים יהיו חרא אלייך לא כי אלוהים שופט את מעשייך כדפוקים ומשכנע אנשים להיות רעים אלייך, אלא פשוט כי ככה אנשים מתנהגים.

מקור הייאוש מהאלימות המילולית הנוראה שיש בפייסבוק לא מגיע מזה שיש אלימות מילולית. הוא מגיע מזה שיש תחושה ששם, כאילו, הקארמה לא עובדת. שרשע וטוב לו. שאנשים כותבים דברים נוראיים, שאם היו נכתבים במכתב אנונימי על נייר ונשלחים לתיבת הדואר של מישהו היו עשויים לעורר את המשטרה לפעולה, אבל בגלל שהם נכתבים בפומבי (!) ועל ידי מישהו מזוהה, אז לא עושים עם זה כלום (!?). אפשר לעשות שיימינג (״תראו מה הוא כתב, איך הוא לא מתבייש!!!״), אבל זה הולך ונהיה פחות אפקטיבי. פייסבוק היא כמו נהר. קשה מאוד לחפש בה. קשה מאוד אפילו לקרוא בה – יצא לי המון פעמים שראיתי משהו מענין בפיד, ואז רפרשתי, והוא נעלם. ומשום מה מבחינתי פייסבוק היא נקבה. נו, טוב. ושיימינג הוא עוד אדווה בנהר. גם אם הוא עשה הרבה רעש, אז תוך דקות או מקסימום ימים, הוא יזרום הלאה.

אבל כל הקטע של קארמה הוא שהיא אמורה לפעול לאורך זמן. בדמיוני ראיתי עולם שבו אנשים מושפעים מהבחירה שלהם איך להתבטא. שכשהם באים לראיון עבודה, או מנסים להתקבל לישוב קהילתי, אז מישהו יוכל לראות שהם איחלו לכל המתנחלים למות בשרפה, או שהם חושבים שצריך לאנוס את כל אוכלות הבשר. והיום אין דרך לעשות את זה.

אלא אם כן נבנה אחת. חשבו על זה: כמו שיש like ו-share, יכול להיות כפתור ״זכור״, או ״קארמה״. כשמישהו יכתוב משהו יוצא דופן ברשת חברתית – טוב או רע, תוכלו לשלוח את הדבר הזה למאגר הקארמה שלו. ושם הוא ישאר, לנצח. אי אפשר יהיה למחוק משם דברים, גם אם האדם מחק את הפוסט המקורי. האתר יהיה מוצפן ומאובטח כך שניתן יהיה להוכיח שהתכנים בו באמת נכתבו על ידי האדם, ולא זויפו אחר כך. והוא יהיה נגיש, נגיש לאללה, למנועי החיפוש. לא יהיה בו שיפוט, צקצוק לשון. רק שיקוף אמיתי של מה האדם אמר.

אומרים שאור השמש הוא התרופה הטובה ביותר. אני אישית אוהב מאוד אופטלגין, אבל אני נוטה להאמין גם במשפט הזה. ופייסבוק היום הוא מאורה חשוכה וטחובה, ומה שגדל בה הוא בהתאם. מי רוצה להצטרף אלי כדי להתחיל לבנות קארמה 2.0? למעוניינים, המייל הוא טלגוטט בשירות המייל של ענקית החיפוש. או תשאירו תגובה כאן.

נ.ב.

לעיתים נדירות/מעולם לא ביקשתי ממכם לשתף פוסטים וכו׳. אבל את הפוסט הזה ממש אשמח אם תעבירו הלאה. כי יש סיכוי שהרעיון הזה הוא רעיון טוב, ושאם נפתח אותו יצאו דברים טובים.