כשהחומה נפלה

לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם 3a51c1abf51cdc6f1e77402e6e34095d307bd44aאיזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום 56-4001989-14470729306dd6cc1440b049b99b1fdc476571ed6dשהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)

איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

The Sleepless Ones

What if all the people
who could not sleep
at two or three or four
in the morning
left their houses
and went to the parks
what if hundreds, thousands,
millions
went in their solitude
like a stream
and each told their story
what if there were
old women
fearful if they slept
they would die
and young women
unable to conceive
and husbands
having affairs
and children
fearful of failing
and fathers
worried about paying bills
and men
having business troubles
and women unlucky in love
and those that were in physical
pain
and those who were guilty
what if they all left their houses
like a stream
and the moon
illuminated their way and
they came, each one
to tell their stories
would these be the more troubled
of humanity
or would these be
the more passionate of this world
or those who need to create to live
or would these be
the lonely
ones
and I ask you
if they all came to the parks
at night
and told their stories
would the sun on rising
be more radiant and
again I ask you
would they embrace

~ Lawrence Tirnauer

ויפאסנה, סיבוב שלישי

 

  1. אין דור הוא מקום עם אין-סוף פריימים. כל פעם שנדמה לי איך הכל מתחבר, אני מגלה עוד פיסת יער שבעצם מקרוב מסתבר שהיא רק כמה עצים והייתי בטוח שהיא מאוד רחוקה אבל בעצם היא בדיוק מאחורי המגורים שלי. כל כך יפה שם עכשיו.
  2. בפעם הקודמת שהייתי בעין דור הבאתי איתי פנס רב עוצמה, והשתמשתי בו להאיר את הלילה. יחד עם הלילה קיבלתי מאות ניצנוצים של מחזירי אור קטנים שהתבררו, למרבה הבעתה, כעינייהם של עכבישים. הפעם, הפנס נשאר בבית, ונשארתי לחסדי התאורה הסביבתית בשוטטות הלילה שלי. הירח היה פס דקיק של חיוך, ואת רוב האור סיפק פרוג׳קטור מבהיק, שכוון כמעט בניצב אלי לגמרי. כך שיוצא שאני מהלך בשביל, בגבי אליו וממני נשפך צל, צל של ענק, לפחות חמישה מטר אורכו. בדרך חזרה הוא מעט מסנוור אותי, הפנס. ופתאום אני מבין שהענק מאחורי.
  3. סוף שבוע ויפאסנה, ריטריט קצר, זה כמו סוף שבוע ספורט. מעט מדי. מה שמקבלים בעיקר זה שרירים תפוסים ומאמץ. המינימום הוא באמת שבוע, כדי להרגיש את זה. או לפחות כך חשבתי עד שחזרתי הביתה וליאת שאלה אותי מה זה החיוך הזה שמרוח לי על הפנים.
  4. בוויפאסנה הראשונה שעשיתי, אצל החברה׳ הקשוחים של גוואנקה, היה רגע ביום השני שבו חשבתי על כל החרא שעברתי עד כה, ניסיתי לדמיין עוד שמונה ימים של זה, והבנתי שהגיע הזמן לחתוך. זה קורה לי, לפעמים, עם הילדים. מין הסתכלות על כל מה שעברנו עד עכשיו, אבל בעיקר מין הצצה כזאת לכל מה שעוד לפנינו, גיל בית הספר, וגיל ההתבגרות, ועוד ועוד – כל כך הרבה עוד לפנינו, ואני מרגיש גדוש, חנוק, overwhelmed מעוד כמה חיים ועוד כמה עושר נמצא לפני, עוד כמה חוויות יש לי לחוות, והמוח והלב מתקשה להכיל.
  5. אם תהיתם, אז הדבר שאתם לא רוצים הוא לעשות סוף שבוע ויפאסנה כשבראש שלכם תקוע So call me, maybe.
  6. זה עדיין החופש הטוב ביותר שאדם יכול לתת לעצמו.

קארמה 2.0

לפני כשנה, התנפל מישהו בשוק הכרמל על מנו, חבר של חברים, והרביץ לו עם מוט ברזל בראש, תוך שהוא צועק ״הגויים הם העבדים שלנו״. מנו גר כאן כבר כמה שנים, ועורו שחור. כתבתי על זה את מה שיהפוך להיות אחד הפוסטים הנקראים ביותר בקורות ממלכת עילם. מה שהדהים אותי אז לא היה רק ההתקפה, אלא בעיקר התגובות אליה. בקרב חברי כולם נדהמו והזדעזעו (כי כולם יודעים שגזענות זה נפוץ, אבל לחוות את זה על מישהו שמכירים זה תמיד דרמטי יותר), אבל כשהסיפור הגיע לחמש עם רפי רשף, הטוקבקים היו ארסיים להפליא. קריאות בסגנון ״חבל שלא גמרו את העבודה״ וכו׳. הדהים אותי העובדה שאנשים אומרים דברים נוראיים, איומים ממש, בשמם. הסיפור הזה התבשל לי בראש כמה זמן, והיום עלה במוחי רעיון.

לא בתמונה: דייל.

הוא עלה, בין השאר, בעקבות אינסידנט השוקולד. מאחר וייתכן ויקראו את הפוסט הזה בעתיד, אזכיר לקוראי מהעתיד (היי לכם!!! כבר יש מכוניות מעופפות?) שמתישהו בתחילת 2015 משפחה בטיסה לורנה התנהגה בצורה גסה מאוד לדייל שסרב למכור להם שוקולד עקב ההתנהגות שלהם. למען האמת, אני מוכן לשער שההתנהגות הזאת קרתה גם לפני תחילת 2015, אבל האינסידנט המדובר צולם בוידאו, הועלה לרשתות החברתיות, ומשם חולל סערה תקשורתית. מה שמעניין בסערה התקשורתית הוא לא רק ה-shaming, אלא גם התגובות של המשפחה. מסתבר שהם כתבו לאנשים שהפיצו את הסרטון, ואיימו-התחננו להסיר אותו, בטענה שהסרטון מביך את משפחתם ו״הורס להם את החיים״. לפני הטיסה חזרה הם כבר התנצלו. רגע רגע רגע!!! תנו לי להבין. מאות, אולי אלפי אנשים, מאחלים כל יום בפייסבוק לשמאלנים/מתנחלים/אוכלי בשר/וכו׳ מוות/אונס/רצח/בלה בלה בלה, ולא קורה להם כלום. זה לא מביך אותם, זה לא הורס להם את החיים, אבל משפחה צועקת קצת על דייל שהיא רוצה שוקולד וזה הורס להם את החיים? ייתכן ועלינו פה על משהו!

כשהיינו תלמידים, בבית הספר, היה את האיום האולטימטיבי: הערה בתיק האישי. דמיינו מין תיק אישי נורא כזה, שילווה אותנו לאורך כל החיים, וההערות בו יצטברו וישפטו על ידי מורינו לעתיד, מפקדנו בצבא, מעסיקנו, בנות זוגנו וכו׳, לנצח נצחים. אני לא סגור על האם באמת יש בכלל תיק אישי שבו נצברות הערות, אבל אני יודע שהאיום על קיומו היה אפקטיבי. יש משהו מאוד יהודי-נוצרי בתיק האישי. שכר ועונש – יש את הרשות ששופטת, ואז רושמת לך, טוב נו, הערה בתיק האישי. לפעמים אנשים אומרים ״קארמה״. אבל קארמה ממש לא עובדת ככה.

לפי מיטב הבנתי את המושג, המשמעות של קארמה היא ״סיבה ותוצאה״. הבודהיסטים מאמינים שאם צברת קארמה רעה תתגלגל לחיה נחותה יותר לא כי בודהה ישפוט את נשמתך, יכתוב לך הערה בתיק האישי וישלח אותך חזרה בתור בואש. לפי קארמה, התוצאות של היום הם הסיבה של המעשים של אתמול, פשוט כי ככה היקום עובד. בבודהיזם יש תפיסה מגניבה כזאת של ״הכל קשור להכל״, ולכן אם אתה חרא לאנשים אנשים יהיו חרא אלייך לא כי אלוהים שופט את מעשייך כדפוקים ומשכנע אנשים להיות רעים אלייך, אלא פשוט כי ככה אנשים מתנהגים.

מקור הייאוש מהאלימות המילולית הנוראה שיש בפייסבוק לא מגיע מזה שיש אלימות מילולית. הוא מגיע מזה שיש תחושה ששם, כאילו, הקארמה לא עובדת. שרשע וטוב לו. שאנשים כותבים דברים נוראיים, שאם היו נכתבים במכתב אנונימי על נייר ונשלחים לתיבת הדואר של מישהו היו עשויים לעורר את המשטרה לפעולה, אבל בגלל שהם נכתבים בפומבי (!) ועל ידי מישהו מזוהה, אז לא עושים עם זה כלום (!?). אפשר לעשות שיימינג (״תראו מה הוא כתב, איך הוא לא מתבייש!!!״), אבל זה הולך ונהיה פחות אפקטיבי. פייסבוק היא כמו נהר. קשה מאוד לחפש בה. קשה מאוד אפילו לקרוא בה – יצא לי המון פעמים שראיתי משהו מענין בפיד, ואז רפרשתי, והוא נעלם. ומשום מה מבחינתי פייסבוק היא נקבה. נו, טוב. ושיימינג הוא עוד אדווה בנהר. גם אם הוא עשה הרבה רעש, אז תוך דקות או מקסימום ימים, הוא יזרום הלאה.

אבל כל הקטע של קארמה הוא שהיא אמורה לפעול לאורך זמן. בדמיוני ראיתי עולם שבו אנשים מושפעים מהבחירה שלהם איך להתבטא. שכשהם באים לראיון עבודה, או מנסים להתקבל לישוב קהילתי, אז מישהו יוכל לראות שהם איחלו לכל המתנחלים למות בשרפה, או שהם חושבים שצריך לאנוס את כל אוכלות הבשר. והיום אין דרך לעשות את זה.

אלא אם כן נבנה אחת. חשבו על זה: כמו שיש like ו-share, יכול להיות כפתור ״זכור״, או ״קארמה״. כשמישהו יכתוב משהו יוצא דופן ברשת חברתית – טוב או רע, תוכלו לשלוח את הדבר הזה למאגר הקארמה שלו. ושם הוא ישאר, לנצח. אי אפשר יהיה למחוק משם דברים, גם אם האדם מחק את הפוסט המקורי. האתר יהיה מוצפן ומאובטח כך שניתן יהיה להוכיח שהתכנים בו באמת נכתבו על ידי האדם, ולא זויפו אחר כך. והוא יהיה נגיש, נגיש לאללה, למנועי החיפוש. לא יהיה בו שיפוט, צקצוק לשון. רק שיקוף אמיתי של מה האדם אמר.

אומרים שאור השמש הוא התרופה הטובה ביותר. אני אישית אוהב מאוד אופטלגין, אבל אני נוטה להאמין גם במשפט הזה. ופייסבוק היום הוא מאורה חשוכה וטחובה, ומה שגדל בה הוא בהתאם. מי רוצה להצטרף אלי כדי להתחיל לבנות קארמה 2.0? למעוניינים, המייל הוא טלגוטט בשירות המייל של ענקית החיפוש. או תשאירו תגובה כאן.

נ.ב.

לעיתים נדירות/מעולם לא ביקשתי ממכם לשתף פוסטים וכו׳. אבל את הפוסט הזה ממש אשמח אם תעבירו הלאה. כי יש סיכוי שהרעיון הזה הוא רעיון טוב, ושאם נפתח אותו יצאו דברים טובים.

קוסמים סליחות ואהבה

כשחברנו הפיליפינים שמעו שאנחנו מתכננים לנסוע ל-Siquijor (סיקיהור), הם הרימו גבה: ״מה?! יש שם מכשפות. מכשפות בלי אף!״. וכך מצאנו את עצמנו, באביב 2010, נוסעים לאי של מכשפות. לא רק החברים, גם הלונלי פלאנט הבטיח לא סתם מכשפות, אלא מין כנס מכשפות כזה, שכולל פסטיבל ומרפאים אלטרנטיבים מיוחדים וכו׳. הלונלי פלאנט גם טען שיש שם חופים יפים ונחמד לטייל שם. את המכשפות ניסינו לצוד במשך כשלושה ימים, כולל מסע בירח מלא בג׳ונגלים על טוסטוס שהיה מפחיד, אבל הכי קרוב שהגענו היה מין משהו שנראה כמו הפנינג שאורגן על ידי עיריית פתח תקווה, שבו ליאת קיבלה מסאז׳ ולכולם היו אפים. מה שכן מצאנו היה את דאמן-סאן. דאמן-סאן הוא יפני מקסים – כמעט קריקטורה של יפני, שפתח בית הארחה/ריזורט על חוף הים בסיקיהור, עם בקתות עץ בסגנון יפני ואמבטיות בסגנון (אתם יושבים?) יפני. והכנסת אורחים מהממת. התארחנו אצלו ארבעה ימים וקיללנו את עצמנו שבזבזנו זמן בריזורט המפונפן השני שבו היינו. הוא לימד את ליאת (״לילי-סאן״) לשחק טניס, והצוות שלו מורכב מצעירים שמקבלים מלגה ממנו ללמוד תיירות בבתי ספר. בקיצור – איש מדהים ומקום מדהים. בבקתה שלנו, מצאתי כמה ספרים. אחד מהם היה מאוד יפה. היה לו ציור של עץ גדול על הכריכה, ומעליו נכתב ״The Magicians". מאחור נכתב שזה כמו הארי פוטר, רק על קולג׳.Magicians קוונטין קולדווטר הוא נער ברוקלינאי חריף וממורמר, עם אובססיה קלה לסדרת ספרים אה-לה-נארניה בשם פילורי, שקבל יום אחד הזמנה לבית ספר לקסמים – קולג׳ בשם ברייקבילס. מצד אחד זה נראה לי מגניב. כי קסמים ופנטזיה וכו׳. מצד שני זה נראה לי מטופש – מעין נסיון לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר, ואף פעם לא אהבתי me-tooים. התחלתי לקרוא, ונשאבתי. מתברר שצדקתי בשני הסעיפים – אין ספק שהארי פוטר עמד בתודעתו של לב גרוסמן, הסופר, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו – הגיבורים של הספר הם ביסודם חנונים, ולכן קווידיץ׳ ודמבלדור הם ממאות הרפרנסים החנונים שמשובצים בספר – יחד עם שר הטבעות, ו-D&D ואפילו Nethack. בלעתי את הספר בשקיקה, אבל כשהיגע הזמן לעזוב, נשארו לי עוד כ-300 עמודים. ביקשתי מדאמן-סאן רשות לשאול את הספר, תוך שאני מבטיח להחזיר אותו בדואר. דאמן סאן חשב דקה, חייך והודיע לי שהוא מעניק לי אותו במתנה. וכך החל הרומן שלי עם סדרת ״הקוסמים״, שהספר השלישי והאחרון שלה יצא בתחילת אוגוסט.

העלילה של הספרים מגניבה, אבל יש שם שתי תמות, שחוזרות בשלושת הספרים, שמעניינות אותי במיוחד. הראשונה היא התמה של הדוקהה. דוקהה, או ״סבל״ היא אחת מהאמיתות הנאצלות בבודהיזם – הסבל קיים. לא הכל הוא סבל, אבל הסבל – אי נחת, חוסר שביעות רצון, הוא תכונה פנימית שלנו, ולא קשור בדברים חיצוניים. דמיינו את התמונה הכי שמחה שלכם – יושבים על ערסל בחוף קסום. כמה זמן תוכלו לשבת ככה, מבלי שפתאום יגרד לכם, או יהיה חם או שהיתושים יציקו, או שפתאום תרצו להיות בבריכה, או לשתות משהו. זוהי הדוקהה. הקוסמים בספרים של גרוסמן הם הדוגמה המובהקת ביותר לדוקהה. אחרי שהם נהיים קוסמים, הם כאילו זכו בלוטו. הקוסמים של גרוסמן הם סוג של סופרמנים. הם יכולים לעשות… כמעט הכל. כל מה שמוטנט טוב ב-xmen יודע לעשות. הם יכולים לעוף, לעבור דרך קירות, להיות רואים ואינם נראים – בקיצור קוסמים. And yet they are constantly unapphy. הם משועממים, כועסים, בקיצור – מבועסים כל הזמן. כל כך מבועסים שהם יוצאים לכל מני קווסטים והרפתקאות שמסבכות אותם בצרות, כי הם חושבים שבקצה הקשת, אם רק יגיעו אליה, יהיה כד הזהב של האושר, אבל כשהם מגיעים אליו הם מגלים שהסבל נשאר אצלם. כפי שיובל הררי כתב על בודהיזם – מבחינת בודהיזם הסבל הוא מחוקי הטבע, ולכן תקף גם לאלים. או במקרה הזה, לקוסמים.

התמה השניה היא התמה של סליחה, סליחה עצמית. במהלך שלושת הספרים הקוסמים מתבגרים. כשהם מתחילים הם בדיוק מסיימים תיכון, מתחילים קולג׳. בספר השלישי הם כבר בשנות השלושים שלהם. וכמו בכל חבורה, יש דרמה – ההוא עושה להיא ככה, ההיא בוגדת עם ההוא, האלה רבים. רק שזה עם קוסמים אז לפעמים אנשים מתים, או הופכים לשדים או דברים כאלה. הגיבור, קוונטין, רחוק מלהיות מושלם. לפעמים הוא קצת מאנייק. וכשהוא מתבגר, יש לו את היכולת הזאת, להסתכל אחורה, להגיד ״אוי, פה הייתי קצת מאנייק״, או ״פה הייתי ממש מאנייק״, ולסלוח לעצמו. את הסליחה העצמית  פגשתי לראשונה ב״אשתו של הנוסע בזמן״. הגיבור של ״אשתו״, הנרי, הוא לפחות בצעירותו, פרחח. אולי פרחח זו מילה קצת מכובסת. הוא Punk, ולא במובן השמאלני-מלא-אידיאולגיה של המילה, אלא יותר קרוב למובן החוליגני של המילה. אבל זכור לי (וסלחו לי על אי הדיוקים – עברו אי אילו שנים מאז שקראתי את הספר), שבשלב מסויים הנרי מסתכל על עצמו בעבר, ואומר משהו בסגנון ״עשיתי כמה דברים מחורבנים כשהייתי צעיר, ואני שמח שאני כבר לא שם.״. אין שם שיפוט, אין שם ייסורים, יש שם סליחה. זה נגע בי עמוקות.

כולנו, אני מניח, תופסים את עצמנו כאנשים מוסריים, ששואפים לטוב. אבל במהלך החיים קורים דברים. אנחנו בוחרים בבחירות, עושים דברים, שמצטערים עליהם. אני יודע שאצלי זה ככה. חלקם הם דברים דרמטיים ומוסריים – בגדתי באמון של חבר, וחלקם הם סתם פדיחות איומות, מהסוג שגורמות לך לעוות את הפנים, ושבזכות האינטרנט יהיו שם לנצח (רמז: כשמגגלים את שמי באנגלית, מגלים וידאו שבו אני דופק זיוף של החיים, בהופעה חיה, אל מול קהל בתיאטרון תמונע).

יש לי זכרון טוב, ולכן קשה לי לשכוח. אני זוכר את הילדים שהציקו לי בגן הילדים – איך הם נראו, אם השם שלהם. וקשה לי לסלוח. והכל נהיה קשה יותר, כשזה לעצמך. אבל בשנים האחרונות, בין השאר בזכות הדוגמא של הנרי, אני מרשה לעצמי. זה עדיין פדיחה כשאני רואה את עצמי שר, אבל אני מושך בכתפיים, ואומר ״נו, זה קרה…״. ואני עדיין מתבייש בדברים שעשיתי, אבל אני גם מרשה לעצמי להסתכל להם בעיניים, ועדיין לסלוח לעצמי. הבן דוד של לסלוח לעצמך, הוא לאהוב את עצמך. המסר הזה, של כמה חשוב לאהוב את עצמך, הוא נפוץ להחליא. מפרסומות לשוקולד וסבונים, ועד סדנאות הניו אייג׳ בשנקל וגם לא בשנקל. and yet we do it so badly. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי במצב מוזר. החיים שלי טובים, נהדרים אפילו על פי רוב הסטנדרטים המקובלים. אבל פה ושם חורק. גם אלי מגיעה הדוקהה, לפעמים בגדול, ולפעמים בקטן. העניין הוא, שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את רוב הבעיות שלי. זה לא מאוד מסובך – בגדול לשבת שעה ביום במדיטציה, לעשות שלוש-ארבע שעות פעילות גופנית טובה בשבוע, להוריד פחממות. דברים בסגנון הזה. אני ממש טוב בלדעת. הבעיה היא היישום. כי שעה מדיטציה ביום? למי יש זמן. והרמת משקולות או ספרינטים? מזיעים בזה, ואין כוח. ופחממות? פחממות הם הדרך של אלוהים להגיד לנו סליחה על כל התלאות האחרות שיש בחיים. ואני לא עושה את כל הדברים האלה, למרות שאני יודע שזה טוב לי. המעמד הזה, של ידע אך העדר אנרגיה מתמיה אותי בחודשים האחרונים.

שבוע שעבר חשבתי על עילם. ועל כמה אני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי שום דבר כפי שאני אוהב את עילם. העוצמה היוקדת, האינסופית של האהבה הזאת מסנוורת אותי, ומדהימה אותי כל פעם מחדש. הבנתי, שאחת המתנות שעילם נותן לי, היא קנה מידה. כי פתאום כשראיתי כמה אני אוהב את עילם, הבנתי כמה עוד יש לי לגדול בלאהוב את עצמי. גולדה אמרה את האמירה המפורסמת שלה על איך שלום יגיע כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. אני לא יודע אם יש חלק אחד במשפט הזה שהוא נכון, אבל האסימון נחת. פתאום שראיתי שאפשר לאהוב מישהו, משהו, ככה, בצורה כמעט superhuman, אז אם אני אצליח לאהוב את עצמי לא כמו, כי זה כנראה לא אפשרי ביולוגית, אבל מתקרב לכמה שאני אוהב את עילם, אז משבר האנרגיה הפרטי שלי יגמר. כי עבורו אני אקום בבוקר, ובלילה. ולמרות שהוא מתיש אותנו לפעמים, האנרגיה אף פעם לא נגמרת. עכשיו שאני יודע איך זה נראה, אבנה לי אחד כזה, עמוד יוקד של אהבה, לעצמי. או לפחות אנסה. בספטמבר, כנראה. למה החום של אוגוסט הורג אותי.

DSC05568

בתור לקופת חולים מאוחדת, רחוב שפרינצק, תל אביב

אני יושב בתור לרופאת המשפחה, בקופת חולים ברחוב שפרינצק. ביום שישי התחיל לכאוב לי הגרון. עילם היה חולה עשרה ימים, עם חום גבוה, ועכשיו אני משער שזה אצלי. בדרך כלל אני פשוט מחכה שזה יעבור אבל אנחנו כבר לא נהיים צעירים, ושווה לבדוק, וימי מחלה וכו׳. יש לי רופאה נחמדה. שנים לא היה לי רופא משפחה מסוג כלשהו. גם לא ממש הייתי חולה. מלבד ב-2006. אז הייתי חולה הרבה.

יש המון מתח בתורים לרופאים. מי לפני. מי אחרי. מי נכנס. יש מישהו. כל שאלה היא בעצם תחרות סמויה. מי מנסה לדפוק אותי, מי מנסה לעקוף אותי. אתמול, הלכתי לאסוף מרשם לעילם מרופא הילדים שלו. שאלתי אב שחיכה להכנס אם זה בסדר שרק אקח מרשם לפניו. הוא הזעיף אלי פנים ואמר שלא, זה לא בסדר. או שכן, כן איכפת לו. ושהוא מחכה כבר עשרים דקות איחור, ושלמה אנשים לא קובעים תור, והנה הוא צריך להכניס את כולם וכל אחד זה רק דקה, אז שאני אחכה עד סוף התור. ניסיתי להסביר לו שאני באמת רק צריך מרשם, אבל ראיתי שהוא לא במצב להקשיב. ״הילדה שלי יותר חשובה מהזמן שלך״. הסתכלתי עליו. הוא כל כך צדק, ונזכרתי בשיר ההוא של עמיחי על המקום שבו אנו צודקים. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, מוצא את הסמל להתנגח בו, והנה הפכתי לסמל בעצמי. חייכתי, ונחתי.

מולי מתיישבת בחורה צעירה, חמודה. סוף שנות העשרים, ממוצא רוסי. עיניים כחולות ושיער שחור. היא לפני בתור. ויש מישהי בפנים, לפניה. אין בעיה. העולם שלי מסודר עכשיו בשרשרת לוגית טובה. אני יודע מי לפני, ומי לפניו. אפשר להרגיש את המתח באוויר בתור לקופת חולים. גם אם הוא לא מאיים עלייך. גם אם העולם שלך מסודר כבר. מצד ימין אנשים כועסים. קולות של צקצוק, אנחות כבדות של ״נו״, משיכות כתפיים מיואשות קולניות. מדי פעם מישהו זורק לאוויר יחידת זמן. ״כבר עשרים דקות!״.  והנה, עוד כמה דקות והנס קורה. הרופא מגיע. המתח אמור להשתחרר. אמור.

הוא גבוה, לבוש בחליפת טרנינג שחורה עם ״מובילי דרור״ בכיתוב כתום. הוא לא מגולח, והפנים שלו מעוותות בתסכול עמוק. הוא מנסה להכנס לחדר של הרופא, מחזיק ביד פתק כלשהו, והרופא לא מרשה לו. הוא מציע לשלם – לא ברור אם הוא מציע שוחד לרופא או חושב שזה פשוט הפרט הבירוקרטי שמונע ממנו להשיג את מטרתו, או שלאנשים שמשלמים יש חוקים אחרים. הרופא לא מוכן, מסלק אותו. הוא כועס, מתוסכל, צועק. אני רואה את האומללות שלו, את חוסר האונים אל מול המצב, את הקיטור נבנה. אני רואה במקביל גם איך אפשר לראות אותו אחרת. כאיש אלים, שצועק, ושלא מכבד את הגבולות שהמערכת שמה.

אני נזכר במקרה לפני כמה שנים, ב-JFK אם אני זוכר נכון, של האזרח הרוסי שמת כשירו בו המון פעמיים בטייזר, כדי להשתלט עליו, אחרי שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר אנגלית, ומרוב תסכול רק נהיה יותר ויותר אלים, וברגע שאתה אלים אז האמריקאים צריכים להפעיל נוהל ריסון חשוד. חייכתי אל ההוא מדרור הובלות, וניסיתי לעזור, להרגיע, בעיקר להראות לו שמישהו רואה אותו, כאדם, רואה שקשה לו.

הבחורה שישבה מולי קומה ועברה לשבת לידי. דיברנו כמה משפטים, על כמה קשה לאנשים להסתדר עם המערכת, ואיך פעם זה היה רק של זקנים, התסכול הזה של לא להיות מסוגלים להבין איך לתפעל את העולם, ואיך היום אנשים צריכים פתקים של יום מחלה, וזה יכול להיות עניין של חים ומוות עבורם. לא הסכמתי בדיוק על החיים ומוות, אבל לא התווכחתי. נגמרו לנו הדברים לדבר, אז שתקתי.

הקונצרטה עדיין פעלה יופי, אז פשוט בהיתי בחלל, מקשיב למה שקורה בחוץ ובפנים. על הדלת של הרופאה שלי היתה טקסטורה דמויית עץ, מרובת עיניים. איפשהו למטה, היה כתם שנראה כמו טיפקס. הסתכלתי עליו. הבחורה שלידי הוציאה טלפון, והתחילה לעשות איתו דברים שעושים כשאתה מחכה בתורים. ואני לא. ופתאום הרגשתי כמה אני מוזר, כמה מוזר אני, שאני לא עושה משהו בזמן שאני מחכה לתורי.