דובים

תובנות מארץ ברוכת איים ודלה במזגנים

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

מקום בלי מזגן

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

עוד מקום בלי מזגן

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

פרספקטיבות חדשות

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.

3 המלצות קצרות

מלבד שווארמה פה ושם, אני ממעט להמליץ על מוצרים ותוכנות, וזה בניגוד מוחלט לאופיי הסופר-מיסיונרי בחיים האמיתיים. אבל במקרה הצטברו בכמה שבועות האחרונים כמה דברים קטנים (טוב, שניים קטנים ואחד גדול) שחבל לא לחלוק.

1. דיאדורנט Gillette Professional Power. כפי שציינתי פעמים רבות, אני דוב, וקשה להיות דוב בתל אביב. לאחר שניסיתי כל סוג של דיאודורנט, אני יכול להעיד, ללא שום תשלום מאף אחד, שמעולם לא נתקלתי בדיאודורנט מוצלח כמו הדיאודורנט קרם הזה. הוא עולה בערך פי 2 מהג’ילטים הרגילים (מגיע במעין קופסת  קרטון שכזאת), אבל בסופו של דבר – מדובר במוצר היחיד שהצליח לעשות את העבודה באמת.

2. Windows Live Writer. יכול להיות שאני מאחר פה באיזה שנה שנתיים, אבל לא יאומן כמה התוכנה האופליינית הזאת לכתיבת בלוגים היא טובה. בעוד שהעורך הוויזואלי של ה-WordPress החדש ניכן בתכונה השנואה עלי במחשבים (התעלמות מפקודות מפורשות, דבר שהוא חולק, למשל, עם רכיב ה-WIFI של חלונות, שפעמים רבות מחליט בשבילי לאיזה רשת להתחבר בניגוד להוראותי החד משמעותיות), ה-Windows Live Writer עושה מה שאני אומר לו לעשות. ומי שמכיר אותי יודע שאני האחרון שיפרגן למייקרוסופט סתם.

3. אופניים חשמליים.

עדכון: אני חוזר בי מההמלצה. קיט נוראי, מלא בתקלות, ושירות מזעזע. אל תקנו מהם כלום. 

בימים אלה אני מוכר את האוטו, לאחר שרכשתי לי זוג אופניים חשמליים. האופניים הם אופניים רגילים (במקרה שלי בעלי גלגלים קטנים כדי שיהיה נוח להכניס הביתה), שעליהם מותקן הקיט של Ezee. זה בתכל’ס מאפשר לי להסתובב בעיר במהירות של בערך 30 קמ”ש, בלי לדווש, וגם עם לדווש אם אני רוצה. נסיעה מהבורסה ברמת גן עד רעננה לקחה לי 40 דקות מדלת לדלת, ללא נסיעה על כבישים בין-עירוניים, וכשאני מגיע מיוזע בקושי (כאילו הלכתי 10 דקות בחוץ). אין פקקים, זה נראה פחות מגוכח מהקורקינטים, ואפילו עושים קצת כושר באיזי. טעינה של שלוש שעות תספק לכם טווח נסיעה של כ-30-40 ק”מ, ועלויות האחזקה הם מגוכחות. יש כל מני קיטים בארץ, אז אם אתם מתעניינים, אני ממליץ לכם לעשות את שיעורי הבית שלכם. אשמח לעזור.

בשירות הג'נטריפיקציה

מעבר הדירה היה סיוט. אין מילים אחרות לתאר את זה. מילא אם רק היה אריזה. הפריקה, המיזוג, הארגון מחדש של הבית, ומעבר לכל – הזיעה האינסופית. אני לא חושב שהזעתי ככה מימי. מדובר בזיעה מיוחד, שניגרת ממך, בטיפות, כשאתה סוחב דברים בארגזים כבדים, במעלה המדרגות. מזל שאני מתאמן בקומקומים.

לרחוב רש"י, בו שכנה הדירה שעזבתי, הגעתי לפני 6 שנים. ב-2003 איזור לב העיר כבר היה מזמן בשלב היאפי של תהליך הג'נטריפיקציה שלו. זה היה רחוק מאוד משינקין הבוהמייני של אמצע שנות התשעים. עם כל השם שיצא לשינקין והאיזור, מדובר בסופו של דבר ברובע די מנומם של תל אביב. שינקין עצמו מת ב-22:00 בלילה. אין אפילו פיצוציה אחת שפועלת 24 שעות, מלבד ה-AMPM, וכזה יש גם ברמת גן היום. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שהיה לי ליד הבית היה במרחק של רבע שעה הליכה נמרצת – הארמדילו באחד העם. חלק ניכר משכני לשכונה מורכב ממשפחות, שבחרו בגאון וגאווה לגור בלב העיר, למרות הכל. כשהגעתי, שינקין הוגש לי כבר, על מגש הכסף של רשתות אופנה וחנויות הסבון. של פעם, בטח של פעם.

עברנו לדרום. בין נחלת בנימין לנווה צדק. מטר מהכרמלית. אנחנו, חיילי הג'נטריפיקציה, יולי 09.

האיזור שקצת מזרחה מהכרמלית נמצא שלב וחצי לפני, במחזור הג'נטריפיקציה שלו. שני שליש מהבתים ישנים, מוזנחים קמעה. השליש הנותר, כולל זה שעברנו לגור בו, נבנו מחדש. בכל מקום זרועים שלטים של "קבוצות רכישה" ו"קבוצות קנייה". נווה צדק, שנמצאת בשלב ה-MILF של הג'נטריפיקציה התל אביבית, קרובה, אבל השוק והכרמלית עדיין מכתיבים את רוב הטון. יקח זמן עד שיפתחו פה חנות קונספט של פומה. לא המון המון זמן, אבל יש לנו עוד כמה שנים להרגיש חלוצים בכוח אשכנז, להנות מה"אותנטיות" של השוק ומהחנייה בלילה, גם אם שכר הדירה כבר מזמן לא מציאה.

הסיבה העיקרית לבחירה בדירה היתה הגג שלה. מרפסת מרשימה, שפונה מערבה. רואים את הים, רואים את המגדלור ביפו. לא המון ים, אבל מספיק. ויש בריזה. כל קונספט הבריזה נשמע לי תמיד מפוקפק מאוד, אני חייב להודות. חברו הטוב ביותר של הדוב הוא המזגן, ולא משנה כמה בני ציפר חושב שזה המצאה קולוניאליסטית. אחרי שבע שנים של מגורים בתל אביב, המשוואה היתה פשוטה – בחוץ חם, בפנים קר. הדיבורים האלה על "תל אביב נבנתה עם הגב לים, ואם היו בונים אותה נכון היה פה צונן וקריר" נשמעו לי מופרכים כמו דיבורי העיר הלבנה. בניגוד לאונסקו, אני חי בתל אביב, ואני יכול להעיד שהיא לא לבנה. אבל למרות הכל, אין מה לעשות. אני יושב עכשיו על המרפסת, וקריר לי. בעוד כשעתיים, יהיה לי אשכררה קר. לי. קר. בתל אביב. בחוץ. ביולי. זה בסדר. גם אני לא הייתי מאמין. לבנות על עיר לבנה במדינה מדברית זה קצת פנטזיה, אבל משב הרוח הזה הוא תזכורת חושית לתל אביב שיכלה היתה להיות. חבל שהוא לא עובד כשאתה סוחב ארגזים במעלה המדרגות.

איך מצאתי את עצמי בסיפור של גבי ניצן (או: חשיבות היין והיאנג בתרבות עירונית)

בכל הספרים של גבי ניצן שקראתי ("פרא", המעולה, ו"דיוטי פרי", החביב), יש תמה שחוזרת על עצמה: גיבור הסיפור, גבי ניצן או בן דמותו, מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות קסומים, בדרך כלל כאלה שכוללים מעיין מבעבע כלשהו, ערסלים, ואנשים נחמדים שרק מחכים שתבוא ותשהה במקום הזה, בלי לקחת ממך כלום. בדרך כלל מעורב בסיפור עירום היפי מסוג זה או אחר. זה הגרסה הטיולית ללמצוא את המסעדה המושלמת בכפר נידח אי שם באומבריה, שמגישה את הניוקי שכמותו גם הסטון בלומנטל לא יצליח לשחזר גם עם אלף מכונות MRI.

עכשיו, זה לא שאני לא מאמין שמקומות כאלה קיימים. ברור לי שהם קיימים. רק שברור לי גם, שצריך איזשהו חוש או כישרון כדי למצוא אותם, כשרון שמקושר למידת היותך "ילד טבע". למי שאי פעם ראה אותי מנסה, במאמץ רב ותסכול לא מבוטל, לקפל שק שינה או להרכיב אוהל ש"כמעט מרכיב את עצמו, מבטיחה!", יכול להבין בדיוק עד כמה אני טיפוס עירוני.

אבל העירוניות של ניו יורק רק מועצמת מהמתח שנוצר בין גורדי השחקים שלה ובין סנטראל פארק. נכון, מדובר בפארק מגודר ומתוחם, אבל סנטראל פארק הוא מספיק גדול כדי שיהיה בו שמץ של פראיות טבעית. והפראיות הזאת, כמו הנקודה השחורה בתוך הלבן של היין-יאנג (ולהפך), חובה שתהיה בעיר. בתל אביב יש אותה בקושי, בעיקר בחלקים המזרחיים יותר של פארק הירקון. אבל אתמול, בחיפה, מצאתי את עצמי בסיפור של גבי ניצן.

הירידה לוואדי שייח מתחילה מרחוב במרכז הכרמל, בחיפה. פתאום, מרחוב מנומנם עם מרכז פיס קהילתי, יש שלט עם סימון שבילים, ומתחילה הירידה. כ-2 קילומטר ירידה, בלילה עם חצי ירח, אחרי 2 פיינטים של גינס ונטייה רבת שנים לעקם את הקרסול היתה חוויה אינטנסיבית, ללא ספק, אבל גם היא לא הכינה אותי ליעד. קצת לפני שמגיעים מהכרמל לים, פוגשים עץ רימונים ענק, שלידו מעיין שמזין 2 ברכות – אחת מלאה בדגי זהב, והשניה, בתוך נקבה קטנה, היא מקווה טבעי עם מים קרים. כשהגענו, מסיבת רווקים של רוחניקים, חיכו לנו שם שלושה ערסלים, מדורה קטנה, פק"ל קפה ותה, כמה מזרונים, באדיבותו של רוני, שאוהב את המקום. הגעתי לסיפור של גבי ניצן, בין 2 שכונות בחיפה, שאף אחד לא יודע עליו כמעט. בבוקר, אחרי שבאו כמה דתיים לטבול במקווה ("יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך משיח לעולם ועד" – "יחי!"), גיליתי את שפני הסלע, את הנוף המרהיב לים, את הדלת שחצובה בתוך ההר, שעליה כתוב "שטח פרטי", ושאותה פתחו, שעה קלה אחרי שהגיעו הדתיים, קבוצה של נזירות שנעלמה לתוך בטן ההר, והופיע שוב במערה שחצובה כעשר מטר מעל הקרקע, ושרה. למטה, יש את בוסתן כיאט, מקום מקסים בזכות עצמו. בדיוק כמו שאנשים לא מאמינים לי כשאני מספר להם על מערת העטלפים מתחת לסנטר, ייתכן וגם הסיפור הזה נשמע לכם הזוי. לכו לחיפה, תבדקו.

The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

במבה, ארגונים חשאיים, פרוות דובים, רומנטיקה.

ייתכן מאוד וקראתי יותר מדי שרלוק הולמס בילדותי. ייתכן וזה ההסבר לכך שאני תמיד מנסה לנחש "מה עומד מאחורי X באמת", ויש מעט מקומות שמאפשרים לך לנסות להציץ אל מאחורי הקלעים של מצג המציאות כמו מודעות המתפרסמות בלוחות עיתונים. אני ממש אוהב לקרוא לוחות – לא את מדורי הרכב או הדירות המשעממים (אם כי כשחיפשתי דירה לקנייה היה מרתק לנסות לאתר את המודעות הכפולות לאותה דירה, שהוכנסו על ידי סוכני נדל"ן מתחרים). אני אוהב לקרוא מודעות דרושים, ומודעות "קח-תן". היה פעם ב"קח-תן" של "העיר" מישהו שכל שבוע ניסה לקנות שטיחי עור דוב ומשקאות חריפים. ראיתי שם פעם מודעה שבה מישהי מציעה כלייה למכירה, פה בישראל. מודעות הדרושים גם הן מרתקות, כאמור. הצלחתי כבר להסיק את קיומו של ארגון בטחוני אחד, שאנשים לא אמורים לדעת על קיומו, על סמך מודעת דרושים שהוא פרסם  – "למוסד ממשלתי דרושים לוחמים…" כאשר עמוד לפני זה מפרסם השב"כ, עם הלוגו שלו, ועמוד אחרי זה מפרסם המוסד, עם הלוגו שלו… מעניין.

בגלל זה אנשים ממעטים לשלוח לי מכתבי שרשרת וספאם בסגנון "ביל גייטס יביא לך מחשב עם תשרוק את המארסייז כמו עפרוני ותשלח לו ביוטיוב". או אפילו "נעלמה ילדה בנעל שלה". יש בי חשדנות טבעית, מה לעשות, לשקרים. אולי כי אני מתעסק בהם באופן מקצועי יותר מדי שנים. המכתב של במבה, שהוריד את מניות אוסם, היה דוגמא למשהו שהפחיד אותי פחד מוות לפני כמה חודשים. לפי כמה חודשים, כשמורגן סטנלי קרסו, אפשר היה להפיל בנק בישראל. מכתב וויראלי מנוסח הייטב עם שמועה זדונית יכול היה להפיל בנק. בדיוק כמו שמכתב וויראלי מנוסח הייטב של הסיינטולוגים  מונע מילדים תרופה שיכולה להציל אותם. אם תרחיש הבלהות של כלכלת זהב הוא שוד רכבות, תרחיש הבלהות של כלכלת המידע הוא מידע רע.

חדוות עיון זו היא מה שהוביל אותי, עם עשרים דקות להרוג ולוח ידיעות בתור הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?

בדרך כלל כמשהו ממש לא מסתדר עם המציאות, פעמוני האזעקה שלי מתחילים לצלצל. כשפונות אלי כל מני בחורות באנגלית עם טקסט גנרי וכתובת yahoo שמספרות שהם "מצאו אותי באינטרנט והתאהבו בי מייד ושאולי נתחיל לדבר ולפגש ועוד…", אני מתפתה לשאול אותן אם יש להן גם דוד בניגריה שבדיוק נתקע עם כמה עשרות מיליוני דולרים. אבל במקרה של מודעות ההכרויות, שום דבר לא צלצל, מלבד המהום סמפטיה עצוב במקצת.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא ←

פירגון ודרדור בחבילה אחת

1. פרגון, כי כשמגיע מגיע: מוקד 106 של עיריית תל אביב בועט בתחת, במובן הטוב של המילה. יצא לי כבר להתקשר פעמיים, בתלונה על מפגעים שונים – פעם אחת גרר מכוניות ששעט כמשוגע במורד בוגרשוב וכמעט גילח לי את הצלעות, ופעם שניה משאית חצופה שחנתה על **כל** המדרכה שברחוב מלצ'ט-פינת העבודה.

לצערי בשני המקרים הצעתי להשמיד את כלי הרכב לא התקבלה, אבל בשני המקרים לא רק שהפרטים נרשמו והובטח לי שהמקרה טופל – האנשים הטובים במוקד הגדילו לעשות והתקשרו אלי חזרה כדי לדווח לי מה עלה בגורל המקרה המטופל.  כל הכבוד לכם, חברים. באמת.

2. ואם כבר מדברים על בעיטות בתחת: האם אני היחיד שממש סקרן לגבי ההתפתחויות העתידיות בפרשת יירג היידר? מחדשה זעירה ומשמחת למדי על הליכתו בטרם עת בתאונת דרכים של הפאשיסט האוסטרי, מותו של היידר הופך, אט אט, לסאגה מתפתחת והולכת. "יירג היידר נהרג בתאונת דרכים" הפך ל"יירג היידר נסע פי שניים מהמהירות המותרת", התפתח ל"יירג היידר היה שתוי תוך כדי התאונה". לפני כמה ימים קיבלה העלילה מפנה דרמטי: "יירג היידר יצא ממועדון גייז לפני מותו", והיום מבשר עיתון הארץ, שמשום מה החליט להקדיש לנושא תשומת לב מרובה, כי היידר נהרג תוך כדי שליחת SMS לאהובו במפלגה. כפי שהדברים נראים כעת, האופק הדרמטי של אינסידנט הייד מוביל אותנו בבטחה ל"יירג היידר מת בתאונת דרכים, שתוי ונוהג במהירות מופרזת, לאחר שיצא ממועדון גייז, שלח SMS לאהובו במפלגה והטריד מינית גור פנדה." שום גבול, אני אומר לכם. שום גבול אין לאוסטרים האלה. במקומות שבהם מוטרדות פנדות… ובכן, אתם מבינים לאן זה הולך.

(לא בתמונה: יירג היידר)