כשהייתי בן 15, יצא ״רוצחים מלידה״ של טרנטינו*. דידי חנוך, שהיה לי כמו אח גדול או מנטור, מאוד אהב את טרנטינו, ולכן גם אני מאוד אהבתי את טרנטינו. הפסקול שלו היה אחד מהדיסקים הראשונים שקניתי. הראשון היה ״Debut״, של ביורק, והשני היה Alice's Restaurant, של ארלו גאת׳רי. ביליתי את רוב הילדות שלי בלי באמת מוזיקה. ידעתי שאני אוהב את הביטלס, ובמשך כמה שנים אוקוורדיות להפליא גידלתי mullet, תוך התכווננות מלאה לכך שזה בעצם שיער ארוך בסגנון ג׳ון לנון, אבל האהבה הזאת היתה יותר עניין של ״המעמד מחייב״, מאשר ממש להקשיב ולהכיר את המוזיקה שלהם.
הפסקול של רוצחים מלידה הוא מלא וצפוף, עם כל מני קטעים מהסרט והבלחה של רוברט דאוני ג׳וניור, לפני שיצא מהכלא והפך לכוכב השעה. והיה שם שיר של בוב דילן. You belong to me. הכרתי את בוב דילן, כמובן, אבל לא באמת שמעתי אותו עף פעם. אני זוכר את הפעמים הראשונות שהשיר הזה התנגן, ולא ידעתי אם הקול הצפרדעי הזה זה באמת איך שבוב דילן נשמע, או שאולי זה סתם עוד איזה משחק של טרנט רזנור עם הפסקול. התהיה הזאת ליוותה אותי כמה שבועות. והיום חשבתי על איך עילם ולביא לעולם לא יחוו חוויה דומה, את הרגעים הארוכים האלה של חוסר הידיעה.
בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain" (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.
את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?
סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.
ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.
כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.
יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?
ימי הולדת, לפחות במשפחתנו, עם מעין תרגיל מעניין בקריאת מחשבות. כל אחד מנסה לנחש מה השני היה רוצה בסתר ליבו, מה הכי ישמח אותו, מבלי שהשני יאמר לו זאת באופן מפורש. האמת היא, שליאת ממש טובה בזה, והצליחה באופן עקבי להעניק ליד דברים ששימחו אותי עד אין קץ (חליל, טבעת עור-דרקונים של אמיר פרידמן ועוד.). זה די קשה איתי, למצוא את הדברים האלה שאני חושק, כי מאחר ואני גיק בנשמתי, אני לא סתם רוצה סכין, אלא סכין ספציפית שמכין נפח בדרום קרוליינה בעבודת יד עם ידיות משנהב ממוטות-חופש ודברים כאלה, כאמור, קשה לנחש.
אז השנה פשוט אמרתי, שאני רוצה את המוזיקה שלי בחזרה. כשהשתחררתי מהצבא לקיתי במחלה בשם אודיופיליה. אודיופיליה היא האובססיה לסאונד מושלם, והסימפטומים שלה הם האזנה מרובה למוזיקה תוך צקצוק הלשון והתלהבות מהסאונד אך תחושה מציקה שאפשר היה לשפר אותו אם רק היית משתמש בכבל/מגבר/ממיר/רמקול אחר או ממקם אותם בזווית שונה. כשהחלמתי מהמחלה שלי, היתה בראשותי מערכת סטריאו מרשימה (שגם היא, בהיותי גיק, הורכבה ממגבר שפורפרות משנות השישים ורמקולים קנדיים שנבנו ביד וכו' וכו' וכו'), ואוסף דיסקים שהלך ותפח עם השנים. או יותר נכון, עד השנים האחרונות. כי נגן הדיסקים שלי התקלקל, ולא היה לי כוח להחליף אותו כי מי יקנה עכשיו נגן דיסקים. וכך יצא שאת רוב המוזיקה אני שומע מהמחשב, באיכות בינונית, והדיסקים שלי צוברים אבק.
אז ביקשתי מליאת שתגייס את האחיין היזמי שלה, שיפריד בין הביטים והאטומים, וישאיר אותי רק עם הביטים. וכמובן, שמאחר ואני גיק ואודיופיל במילואים, אז לא יאה לי סתם שהמחשב ינגן את המוזיקה. הייתי צריך למצוא איזה קונץ פטנט שישדרג את האיכות. עכשיו אני מתלבט מה לעשות עם כל הדיסקים שלי. כי מצד אחד, ברור לי לחלוטין שאין להם שום שימוש אמיתי. המידע שעליהם הועבר, אחד לאחד, למדיה אחרת, ומלבד עטיפותיהם היפות והסדוקות, אין לי מה לעשות איתם. באמת. אין לי איך לנגן אותם. אבל כואב הלב.
ובכלל, לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר על שירים משומשים. במנהג לא אופייני לי, שמרתי את השירים המשומשים, פרוייקט הטום וויטס בעברית שגיחא מעונג שבת הרים, עד שיגיע הקונץ-פטנט שגורם למערכת שלי לשיר. רציתי לשמוע אותם, את השירים המשומשים בווליום מקסימלי, כמו שכתוב על העטיפה של זיגי סטארדסט. טוב, לא בווליום, אבל במלוא האיכות. לא בטוח שהייתי מוכן למה שיקרה.
לאורך כל ההאזנה הראשונה נעתי בין חיוך שמרוח לי על הפנים, מאלה שאתה לא באמת שולט בהם, ובין דמעות בעיניים. טום וויטס היה חלק גדול ממה ששמעתי, בערך מגיל 17 ועד סוף שנות העשרים שלי. יהוא ירון, בטקסט שהוא כותב כדי לספר על הקאבר המעולה שלו ל-Dirt in the ground כותב על איך "…הופענו בירושלים ואיזה נורבגי שיכור שאל אותי באנגלית למה אני כותב שירים עם כל כך הרבה אקורדים ורציתי להביא לו כאפה כי זה כל מה שאני יודע לעשות ויש את טום ווייטס שבורא עולם שלם ומלא עם שלושה אקורדים". העולם הזה, שטום וויטס בורא במילים ואקורדים סיקרן וריתק אותי במשך שנים. עולם של ערים קטנות באמריקה שמאוכלסות בדיינרים ואקורדיוניסטים עם חלומות גדולים, של להקות ביביםוגמדים גרמנים שרוקדים עם בנו של הקצב. עולם שבו לשכן יש מתחת לכיור לא רק רעל (כמובן), אלא גם מספיק פומלדהיד כדי לחנוק סוס. יש לי תחושה שכששואלים את ניל גיימן איזה בורא עולמות הוא מעריץ, הוא עונה טום וויטס. הייתי נער מוזר. קראתי את On the road, ובשירותים שלנו היה תלוי Howl של גינזבורג, וטום וויטס, בתצורתו הפוסט-ביטניקית והפוסט-אפוקליטית היה העולם שבו חלמתי. זה היה נורא בודד, החיבה לעולם של וויטס. כי בזמנו אילו היו שירים שהאזנתי להם לבד, לא בחברותא. וכי היתה שם תחושה מאוד חזקה שלמרות שכבר מצאתי חברים שאני יכול לדבר איתם ושמבינים אותי ואת השריטות שלי, אז זאת, האובססיה עם העולם המוזר שבו חיים השירים של טום וויטס, שריטה שאין לי אליה ממש שותפים.
אני יודע שאני לא היחיד שהיה לו את חלום האמריקה הזה. אבנר קשתן טרח ועשה את המסע הזה ל-Small town, USA, אל לב האמריקנה. אני עברתי ליד, והתאכזבתי. כי כנראה צריך להיות גאון כמו טום וויטס כדי להסתכל על עיירה משמימה באמריקה הכפרית, ולראות חלומות. כי עיירה שמתייבשת למוות אחרי שתחנת הרכבת הפסיקה לעבור בה זה פואטי ונוגה, אבל לאוו דווקא עובר טוב בביקור.
הדמעות שעלו לי מהשירים המשומשים היו דמעות שלא רק התרגשו מהסיפורים שהשירים מספרים. ולא רק מהזכרון החושי, של ימים קשים או מרגשים שבהם השירים אלה היו הפסקול. מעבר לכל אלה, מה שריגש אותי היה הנס הגיקאי. התחושה המופלאה הזאת, שלגלות שמשהו שחשבת שאתה היחיד שאיכפת לך ממנו כל כך, שאתה היחיד שטורח להתעמק בו, משותף לעוד אנשים. שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, מתרגשים כמוך, מהשירים האלה. שאתה לא לבד.
שלמה ארצי בהופעה בקיסריה. אין יותר ישראליאנה מזה. חוגגים יום הולדת לאמא שלי, מעריצה גדולה. המקום מפוצץ. אני שוב נזכר שהופעות המוניות זה לא באמת בשבילי, אבל מי שבנה את התיאטרון הזה ידע מה הוא עושה. הבריזה משגעת.
שלמה ארצי גדול כמו החיים. המוזיקה שלו היא לא כוס הצויקה שלי, אבל אני במיעוט. חמשת אלפים אנשים נרגשים סביבי באקסטזה כשהוא עולה על הבמה. מכירים כל מילה בכל שיר. מזהים כל נים וניואנס. משדרים לו אהבה שאין לה סוף. והוא מחזיר להם. המופע מופק ברמה בין לאומי. שלמה ארצי יודע לשיר, באמת. הסאונד טוב, הנגנים מהמעלה הראשונה (פיטר רוט על הבס), הכל משומן, זורם, מדוייק וגם לא כשצריך.
שלמה ארצי ("שלמה", לחמשת אלפים חבריו הקרובים) יורד אל הקהל. מתערה בו, מתחבק, רוקד, נותן צ'אפחה. הוא מחזיר אהבה, בלי לאבד ביט, בלי לזייף. הוא בלתי אמצעי, מסתכל בעיניים, או לפחות מנסה. כל פעם שהוא מתקרב למישהו או מישהי, אנשים האלה, ששילמו כמה – אלף ש"ח לכל כרטיס כדי להיות באורקסטרה? המישהו הזה שולף פלאפון, או מצלמה, ומתחיל לצלם. זה משגע אותי. הזמר שאתם הכי אוהבים נמצא לכם מול העיניים, מרחק נתז זיעה. ובמקום להיות נוכח, לחוות את הרגע במלואו, לתת לו להצרב בזכרון, אתם מתעסקים עם המצלמה, כדי לתעד את הרגע בסרטון קטן ורועד שתראו פעמיים בחיים שלכם?
אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.
The Perfectly Marvelous Cabaret
כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.
כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.
אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".
לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.
וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.
אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.
שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.
מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA: Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.
איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.
יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.
לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.
בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.
המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.
אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.
במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:
ליאת הזמינה לנו כרטיסים למופע המשותף של שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני. בהתחלה טיפה התנגדתי. אני מאוד אוהב את שלושתם (אם כי לשלמה גרוניך יש כמה קטעים שאני תמיד נשבר בהם באמצע), אבל ראינו כמה הופעות של שלומי שבן וכמה הופעות של שלמה גרוניך לאחרונה (כולל אחת מעולה במיוחד עם מארש דונדורמה) ויותר מזה – הגעתי למסקנה שהופעות בחוץ בקיץ זה פחות בשבילי.
היה מופע מקסים באמת. אני מתפתה להגיד "ישראל במיטבה", אבל זה יוצא באותה מידה גם "ישראל במיטב אשכנזיותה". אולי צריך לעשות שיתוף פעולה בין שלומי שבן לשלומי שבת. מה שנקרא "שלום(י) בית". ולמרות זאת – ישראל במיטבה. כל אחד מהמוזיקאים תרם משהו לתבשיל הזה, שאמנם התברר כבעל טעם דומיננטי של שבן, אבל יש לנו מזל שהכשרון שלו גדול מהאגו, אחרת יש סיכוי שהתבשיל היה טיפ טיפה מקדיח.
מבחינתי כל דקה שיוני רכטר היה על הבמה היתה תענוג צרוף. רכטר הוא לא פרפורמר כמו גרוניך או שבן, אבל כל פעם שהתנגן משהו שלו, היתה תחושה של "וואו, זה משהו אחר" – כמו ההבדל בין שתי מכוניות ספורט מרהיבות, ובין מכונית קלאסית. למרות שידעתי שזה יגיע, השילוב בין "שוב היא כאן" ובין "כולם אומרים" (וסליחה על האיכות של הלינק) היה כל כך יפה, שנפלט לי "וואו" כזה, כמו של הילדים שאיתם ראיתי את קראטה קיד לפני כמה ימים.
היום בבוקר ניסיתי לחשוב האם אני מכיר "שלמה גרוניך אמריקאי" או "יוני רכטר בריטי". אני לא. נכון, פיטר גבריאל ורנדי ניומן עולים לראש, אבל זה לא בדיוק זה. האם מוזיקה ישראלית היא גם סגנון ולא רק שפה? או שאולי אני צריך לשמוע דברים חדשים. אשמח להשכיל.
בשיא המופע, כשעלו שלושת הפסנתרנים לבמה, קמה צעקה בקהל. האגף השמאלי של האמפי קם על רגליו, וצעק. שלמה היה בטוח שהם מבקשים שירים, וניסה להסות אותם. "חובש? נשיר לכם חובש… רופא? מה רגע? קרה משהו". כן. קרה משהו. מישהו מהקהל התעלף. מה שמעניין הוא שאף אחד מהקהל לא חשב לפנות לאחד מעשרות המאבטחים שהיו פרושים סביב ההופעה, אלא החליטו לשאת תחינה לאלי המוזיקה על הבמה. תזכירו לי לא להתעלף בקולנוע.
ההתעלפות היתה כבר בשלב ההדרנים, אבל הוציאה את כל הרוח מהמפרשים של ההופעה. ההופעה נקטעה לכמה דקות, עד שהוהבר לנו על ידי שלומי שבן ש"הכל בסדר, האיש מתאושש והוא פשוט לא שתה". והמוזיקה התחילה. יוצאים לרקוד, יוצאים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי. ותוך כדי, הסירנה של האמבולנס נשמעת, אלונקה נכנסת ופינוי מתרחש.
מילא אם היה אומר "הרגיש רע, אבל עכשיו מתאושש". אבל דווקא ההתעקשות להגיד "לא שתה", היתה מקוממת. המנהג הזה להחרים בקבוקי שתיה מבחוץ בהופעות גדולות הוא פשוט בריוני. אין לו שום הצדקה מלבד הרצון למכור בקבוק מים מינרלים קטן בעשרה שקלים. ונראה לי שהגיע הזמן של מנהג זה לעבור מן העולם. זה נראה לי בדיוק כמו חוק פופוליסטי שחברי כנסת ישמחו להעביר, שבמקרה הוא גם הגיוני ולא יעלה לציבור המון כסף. מהפכת השתיה החופשית התחילה בשוני. זכרו זאת.
קורות ממלכת עילם 