פיליפינים

גבב

1. 1993. האורח השביעי יוצא. אני עובד במיראז' משחקי מחשב. רוב המשחקים עדיין יוצאים על דיסקטים של 3.5 אינץ', והנה מישהו הולך להוציא משחק שמגיע לא על CD-ROM אחד, אלא על שניים! אם היה לי ספק לגבי נכונות הבחירה להשקיע 600 דולר מכסף הבר-מצווה שלי בקניית כונן CD-ROM (סינגל ספיד, עם המחסנית הזאת), אז עכשיו זה כבר ברור לחלוטין שזו היתה הבחירה הנכונה. או כך אני מספר לעצמי.

2. 2003, קצת לפני החגים. אנחנו בסיני, בפעם הראשונה והאחרונה שלי בחצי האי. הצעה ספונטנית להצטרף, השעיית ספק קצרה לגבי היכולת שלי להתמודד עם חום וחוסר מעס, ונסיעה לילית מהממת. החום אכן מטמם חושים, אך לא מספיק מטמטם כדי שלא אקרא את כל סדרת ה"מוסד" של אסימוב בשקיקה, מכרך אחד עבה. עד היום אני לא יכול לחשוב על הפרד בלי להזכר בתחושה של צל מגונן מחום עוטף. עמיחי הביא איתו גיטרה, ופורט, בהיפנוטיות ממכרת, את הריף של "עכשיו", של ג'וני שועלי.

3. אפריל 2008. אנחנו אצל דמאן סאן בגסט-האוס/ריזורט שלו ב-Siquijor. חרף חיפושים אינטנסיבים לא הצלחנו למצוא את המכשפים והמכשפות שלפי מה שהובטח לנו על ידי ה-Lonely Planet וחברי הפיליפינים גודשים את האי. החדר מקסים, בנוי בסגנון יפני, מעץ, בכמה מפלסים, עם אמבט יפני. יש כמה ספרים על המדפים, שאנשים השאירו. אחד מהם לוכד את עיני. קוראים לו The Magicians, ומה שתופס את תשומת הלב שלי הוא הקונטרסט בין השם שלו, ובין העטיפה, שמכילה בעיקר ציור של עץ ענק, ומתחתיו שלולית מים. אני מתחיל לקרוא, מתוך שעמום ונשאב פנימה. על פניו ה-setting סטנדרטי להדהים: קוונטין קולדוטר, נער ציניקן מברוקלין עם אובססיה לסדרת ספרים דמויית נרנייה, מקבל הזמנה לקולג' לקסמים. רק שבעולם שלו יש סדרת ספרים שקוראים לה "הארי פוטר", והספר כולו עמוס ברפרנסים ובדיחות על קווידיץ' ו-D&D, כולל שימוש במשפט "Wizard needs food badly". אנחנו צריכים לעזוב לפני שאני מסיים את הספר, אז דמאן-סאן נותן לי אותו במתנה.

The Magicians וספר ההמשך שלו, The Magician King הם Comfort food לחנונים. Reamde, החדש של ניל סטיבנסון, עונה גם הוא להגדרה הזאת. הם כתובים בעולם שבו הדברים שחנונים מתעסקים איתם הם לא סתם אקזוטיקה, הפוגה קומית או Deus Ex Machina לקידום העלילה, אלא פשוט קיימים. משום מה זה מרגש אותי. זה לא נקמת החנונים. זו איזושהי גאווה שיש לנו מספיק כדי לייצר תרבות. לייצא תרבות.

4. לפני שבוע גיליתי את ה-Seventh Guest ב-App Store. כמו אמני עבר שתהילתם עברה והם מופיעים במועדונים קטנים לקהל אדיש, הוא מתחבא לו בין מיליוני אפליקציות הפלוצים ומשחקי ה-Angry, ה-VS וה-Run. דולר תשעים-ותשע והוא שלכם.

שבע תמונות ויאטנמיות

(רמז: אם לוחצים על הלינקים, מקבלים תמונות אמיתיות, לא רק במילים)

1. טאפין (Taphin). הרים גבוהים אפופי ערפל, מוקפים בטרסות אורז ירוקות. אף מצלמה לא יכולה לתפוס את זה, אבל אלוהים יודע שניסינו. אנחנו בדרכנו  לאוטובוס שיקח אותנו חזרה לסאפה. עדר של נשות הכפר שליוו אותנו מהרגע שהרכב נעצר, בסצינה שהזכירה לי את הפתיחה של "A hard day's night”  התפזר, אחרי שזוג אוסטרלים קנה כמות מטורפת, ספוגת רגשות אשם, של תיקים וכיסויי מיטה. כולנו – האוסטרלים ואנחנו, אדומים כמו לובסטרים, אחרי שבילינו חצי שעה בחבית עץ ענקית מלאה במי-עשבים רותחים. ליד דוכן ירקות קטן אני רואה אישה זקנה, לבושה רק בשחור. אני שואל אותה אם אפש לצלם, והיא מהנהנת. אני מרים את המצלמה. היא מתארגנת – מסדרת את השיער, לובשת פוזה אצילית של מישהי שראתה דבר או שניים בחיים. קליק.
2. מאז שהגענו ל-Can Tho, ליאת ואני תוהים האם ייתכן שאנחנו ישנים בבית זונות. החשד הראשון התעורר כאשר המדריכה שלנו, שליוותה אותנו למלון כדי לדעת מאיפה לאסוף אותנו יום למחרת, אמרה "אבל זה לא בית מלון!”, ואז תיקנה את עצמה, כשראתה את השלט. על השלט כתוב בפונט ענק "Massage VIP”, ובפונט משמעותית קטן יותר "Hotel”. הבעלים, המקסים והכלל-לא-סליזי, טוען שהוא פשוט פתח לפני חודש, אז אף אחד לא מכיר אותו. אנחנו האורחים היחידים במלון, ובכל קומה יש מאבטח עם מכשיר קשר. מצד שני, החדרים גדולים ויפים. הדילמה נפתרת כאשר אנחנו מבקשים מסאז'. שתי צעירות וויאטנמיות מצודדות, בשמלת מיני ומחשופים, מעבירות אותי ואת ליאת מסכת מוזרה להפליא, שכוללת מסאז' דגיגונים (אקווריום שבו דגים אוכלים לך את הרגליים, כדי להסיר עור מת, או לפחות עושים זאת בתיאוריה כי זה היה מוזר לנו מדי), מקלחת (הן מקלחות אותנו, או לפחות בתיאוריה, כי זה היה לליאת מוזר מדי), סוגים שונים של סאונה (לפחות בתיאוריה, כי אני דוב), ואז מפרקות אותנו במסאז'.
3. האלונג ביי נראה כמו משהו מסרט פנטזיה. The cliffs of insanity, או משהו כזה. הערפילים וסירות העץ הסיניות, ה-Junks, רק מעצימים את האפקט. אנחנו בלב ליבה של התיירות הממוסחרת בוויאטנם. הסירות כאן הם אופרציות סרט נע שקשה לנצח בנשק קונבנציונלי. אבל כל זה, כל הרצון "לנצח את המערכת" “To explore off the beaten path”, נעלם אל מול היופי המדהים של המקום הזה. חבל שכל כך מלוכלך כאן.
4.  אני לא יודע מה יותר גרוע: לישון בתא השינה שברכבת לסאפה, שמונה וחצי שעות מטלטלות, פשוטו כמשמעו, או זה שאני כבר שלושה ימים לא מפסיק לשיר את "רכבת לילה לקהיר" של משינה.
5.  דאלאת (Dalat). מר האנג, הבאטלר שלנו, בדיוק סיים להסביר לנו שאם נרצה להדליק את האח, שנתקשר אליו בכל שעה. הוילה שלנו, אחת מהעשרים שנבנו על הגבעות של דאלאת כאתר נופש לקצינים צרפתיים, מהממת. מרצפות של פעם, אמבטיה ענקית, עמוקה עמוקה, עומדת על רגליים משלה. אנחנו נכנסים בה בנוחות, ליאת ואני. אני יוצא ראשון, כי נמאס לי מהדברים האלה מהר, לובש חלוק שיכול היה לעטוף בקלות מיני קופר. מהאמבטיה נשמעת קול שאלה: “תגיד טל, זה אמור להתנקז לרצפה?”. פחות מחצי שעה, וכבר הצלחנו לקלקל.
6. פו קוק (Phu Quoc), אי טרופי כמו שאי טרופי צריך להיות. תזזית פיתוח אוחזת את האי. בכל מקום אנחנו רואים כבישים בסלילה, אתרי בניה של הריזורטים שאוטוטו יצוצו פה, ויהפכו את המקום המקסים הזה לפוקט הבא. אנחנו שישה – ליאת ואני, ועוד ארבע חברה' שפגשנו בארוחת ערב אתמול, בגסט-האוסט שלנו. דיאנה מדברת ויאטנמית, ועוזרת לנו להגיע לסירה שמחכה לנו בקצה של כפר דייגים מוזנח. אנחנו עוברים מספרה שיושבת בתוך צריף. נשים מסתפרות, מול מראה, בלי דלת או חלון ראווה, אבל עם כל הגינונים. הסירה מביאה אותנו לרצועת חוף קטנה, בתולית. היופי רק מועצם מהתחושה שהנה, הצלחנו להגיע למקום הסודי, שרק אנחנו יודעים עליו. למחרת, אנחנו נוסעים ב-Long Beach, החוף המרכזי שנמנענו ממנו כי הוא "הכי מתוייר". אני צריך לעצור את הקטנוע כי כל כך יפה כאן, בשקיעה.

7. סייגון. הטיסה לכאן ממנילה היתה מההזויות שבהם השתתפתי אי פעם. בשלב מסויים הדיילת תפסה את המיקרופון, ואמרה "ועכשיו, לשלב שכולנו חיכינו לו, שלב המשחקים". שיחקו משחקי חברה במטוס. אני זכיתי בפרס (“הראשון שיכול להראות לי משקפיים", די צפוי, לא?). ביציאה משדה התעופה צובאים עלי נהגי מוניות, אבל אני כבר מכיר את הפרוצדורה, הולך ישר למוניות הרשמיות. מוודא שהנהג מכיר את המלון שלי, ומתחילים לנסוע. הוא אומר לי משהו. אני לא מבין את המבטא שלהם. בפיליפינים כולם מדברים אנגלית כל כך טובה. “Taxi meter, taxi meter”, אני אומר לו. הוא אומר משהו, משהו עם המילה "US Dollars”. אין לי כוח לזה. “no, taxi meter”, אני אומר לו, ומחייך. חשוב מאוד לחייך, לא לאבד פנים כאן, בוויאטנם, במזרח בכלל. הוא לא מפסיק לתווכח איתי. אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, אבל המסר מאוד ברור: אני רוצה לעשוק אותך, חבריקו תייר. אני מסרב. חוזר שוב על המנטרה של "Taxi meter”. נהג המונית נוקט בטקטיקת גרילה. לא עובר את ה-20 קמ"ש. אני לא מוותר. בשלב מסויים אני מבקש ממנו לעצור. “no no no”, הוא ממשיך. אני חוזר, מבקש לעצור. הוא עוצר. אני מנסה לקחת את התיק, אבל הוא מחזיק באחד מהם, ואז תופס לי את היד. לא בקטע מאיים, בקטע של “תשאר”. בהמשך הטיול אני אגלה שלוויאטנמים יש תפיסה מאוד שונה של מרחב אישי. אבל כרגע סימתי שבועיים של אימונים. אני משחרר את היד שלי, בתנועה איטית אך מלאת כוונה. מחייך, מסנן “Please don't touch me”, תופס את התיקים, ויוצא מהאוטו. אמצע הלילה, איפשהו בסייגון. קיבלתי את ההחלטה עוד לפני שנחתתי שבטיול הזה אני הולך להיות פראייר. לא הולך להתווכח על עוד דולר או פחות דולר. אבל משהו בו מחרפן אותי. אני מנסה לעצור מונית. והיא עוצרת. הנהג שלי, כועס, מדבר עם הנהג החדש. הנהג החדש מסביר לי שאני צריך לשלם לו, עבור המס נמל והמונה שדפק עד כה. אני עייף, אין לי כוח. השטרות חדשים לי. אני שולף את מה שנראה לי הכי קרוב למספר שעל המונה, משחרר את הנהג הפסיכי שלי ונהנה מנסיעה רגועה למלון שלי. כמובן שבדיעבד הסתבר שלנהג הראשון נתתי פי עשר ממה שהייתי צריך. אבל לפחות הראתי לו מה זה.

מלי

אוכל, זהות, ויאטנם

הם אוכלים הכל. זה מסוג הדברים האלה שאתה יודע, או שמעת עליהם, אבל אתה אף פעם לא בטוח אם מדובר באגדה אורבנית או לא. ואז אתה מגיע למסעדה ובתפריט בן ה-45 עמודים, יש צרצרים, ותנין, וצפרדעים, ונחש, ועזים, ודגים, וצבים, ופירות ים, ופרות. ואתה בטוח שזה בטח מהדברים האלה שכתובים בתפריט אבל אולי יש פעם ב… עד שאתה עושה טיול לשרותים, ובדרך, ליד המטבח, אתה שומע את הקרקור שמגיע מהכלוב של הצפרדע, ואי אפשר שלא לחשוב: איפה הם מחביאים את התנין?

אוכלים ברחוב. המון. דוכנים קטנים של וופלים או שיפודי בקר עטופים בעלים, שנצלים מעל דלי מלא בגחלים. דוכנים של אטריות, ואורז, ודגים מיובשים. קרפים מנייר אורז ממולאים בבצת שליו. בגטים עם פטה כבד, נקניקים, ביצה עין, שמטוגנת במקום. המסעדות מפרקות את הבשר וחותכות את הירקות ומטגנות את העוף ברחוב, ואז בערב יושבים על ספסלים כמו של ילדים בגן, בחוץ, ואוכלים.

זה שיגע אותי בהתחלה, עדיין משגע אותי. לא רק המגוון של אוכל הרחוב וכמה הוא טעים, אלא עצם הוויתו. שוב – ידעתי שיש דברים כאלה, ועדיין אי אפשר שלא להתפעל ממרחק העצום בין איך שאוכל מטופל אצלינו – בחדרי חדרים, בהיסטריית סלמונלה ובין הפטה שיושב חוץ בדוכן כל היום, ועדיין – כשאוכלים ממנו לא מתים.

ככה הם עושים את זה בוויאטנם. זה חלק ממי שהם. במנילה, קשה לצלם פריים שאין בו ברקע מקדונלדס, או סטארבקס, או KFC, או California Pizza Kitchen, או Wendy's. בסייגון יש KFC, קצת. אבל אין מקדונלדס. כי עדיין יש שם תחושה מאוד ברורה של איך עושים דברים. התחושה הזאת היא חלק מהגאווה הלאומית, שמורגשת כאן. חלק מהישראלים יגידו לכם שהויאטנמים לא נחמדים, שהם משדרים תחושה שאתה לא באמת רצוי שם. אבל זה לא משהו נגדך. זה שהם יודעים מי הם, גאים בזה. הפיליפינים, בסתר ליבם, היו רוצים קצת להיות אמריקאים. הוויאטנמים לא מרגישים צורך להתרפס בפניך, באופן אישי או קולינארי.

בית הארחה באמצע שום מקום על האי פו קווק. אין מזגן, אין מים חמים. בקתות עץ פשוטות. וכל ערב בשבע פיטר, שחזר לויאטנם אחרי שעזב אותה בגיל 15 ונדד בעולם, מבשל ארוחת ערב לכולם. שולחן אחד גדול וארוך, כמו בליל הסדר – ארוחה קיבוצית. חמש מנות, כולל קינוח. פיטר שוקד על הארוחה זאת כל היום. כשהגענו לכאן אחר הצהריים מורעבים, אחרי שש שעות נסיעה, הוא ניסה לשכנע אותנו להסתפק בטוסט ופירות כדי שיהיה לנו מקום לארוחת הערב. הוא צדק. ושם, בארוחת הערב, אנשים שקודם ישבו בפינות נפרדות מתחילים לדבר. היין זורם, בהתחלה מבקבוקים אישיים ובסוף מקיבוציים. כל אחד מביא לשולחן את סיפורי הטיולים שלו באיזור, ואת הגרסה המקומית שלו ל"לחיים".

מייקל פולן כתב ה"In Defense of Food", שהתפיסה הרווחת במערב, שאוכל זה משהו שקיים רק כדי לקיים גוף בריא, היא דבר חדש. שהתפיסה הזאת מתעלמת מהתפקיד ההיסטורי של אוכל כמשהו שקשור למשפחה, לדת, לתרבות, לזהות. של משהו שקושר בין אנשים. הארוחות כאן העשירו את הטיול שלנו בוויאטנם, לא רק בטעמים נפלאים (הרינגים מוחמצים קלות במיץ לימון עם בוטנים וכוסברה, מגולגלים עם חסות, נבטים, שבבי קוקוס טרי וכל מני עלים בתוך דפי נייר אורז, עם רוטב דגים לטבילה), אל גם באנשים, סיפורים, עצות וחוויות.

תמונות נוספות אפשר למצוא בפליקר

הקשר

שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.


תובנות מארץ ברוכת איים ודלה במזגנים

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

מקום בלי מזגן

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

עוד מקום בלי מזגן

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

פרספקטיבות חדשות

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.