זה די מדהים איך דווקא המיליארדרים שיש להם הכל מבינים שבעצם, מה שחשוב זה הרוחניות. נשבע לכם, צריך לשים תמונה של שרי אריסון ליד איורים של מדרג הצרכים של מאסלו. אבל דווקא במוצאי שבת, יצא לי לחוות את הסיסמה הזאת, מזווית אחרת קצת.

לא אכנס ליותר מדי לפרטים לגבי הסיטואציה, אבל בוא נאמר שזוגתי נקלעה לעימות, שגלש לפסים פיזיים, עם נהג מונית. המאורע הזה התרחש בחשמונאים פינת קרליבך, וכשקיבלתי ממנה את הטלפון, ישבתי לי ברחבת הסינמטק. למי שלא הבין זאת עד עכשיו, אני דב, אבל גם דובים יודעים לנוע מהר כשצריך. הגעתי לזירת האירוע עצבני מאוד. מעולם לא איימו לפגוע במישהו שיקר לי, ובאותה שניה, הייתי מוכן לפרק את מי שבכלל העלה את הרעיון על דעתו. יש לי פנים אקספרסיביות להפליא. כשאני שמח, רואים, כשאני עצוב רואים. כשאני מוכן לפרק מישהו, רואים. זעמתי, ראו את זה, וזה כנראה נראה מפחיד. התגובה הראשונה של נהג המונית, עת הגעתי, היתה "אל תיגע בי! אני אבא לארבע ילדים!". הדבר החכם שהוא עשה הוא שהוא כמעט שלא נגע בי. הדבר החכם שזוגתי עשתה, היתה לספר לי שהוא תקף אותה פיזית  רק אחרי שהוא נסע.

לשמחתי הרבה, אף אחד לא סיים את הלילה בבית חולים (הוא) או בבית מעצר (אני). באותו הרגע, קצת הצטערתי על זה שלא "הענשתי" אותו יותר. חשבתי שהיה ראוי להשפיל אותו יותר, אולי לסטור לו. בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי כמה נורא הייתי מרגיש אם הייתי עושה את זה. אל תבינו לא נכון, הוא היה שמוק תוקפני. אבל הוא עדיין היה בנאדם. אם אני הייתי "מנצח" אותו נורא, הוא היה חוזר הביתה מושפל, אחרי שאיזה מישהו ירק עליו, או הוריד לו סטירה, או פרק אותו במכות. המחשבה על זה העציבה אותי נורא. מעציבה עדיין, ואני כל כך שמח שלא עשיתי את זה.

To err is human, to forgive – divine. שלום מתחיל מהנקודה הזאת, של להבין שלמרות שהצד השני עשה לך משהו רע, ולמרות שאתה כועס עליו, ואפילו רוצה "לנצח" אותו, אתה עדיין מסוגל להתחבר לאנושיות הבסיסית שלו. מי שלא כעס מעולם, וויתר על הכעס שלו, לא יכול לבקש מאחרים לוותר.

כבר כמה שנים המדינה בבעיה. במדינת ישראל יש את פקודת הסמים המסוכנים, שבה מוגדרים הסמים האסורים. כל מה שבפנים – אסור, כל מה שלא בפנים – מותר. המוח היהודי, מלא הפטנטים וחובב הסטלות, עושה ימים כלילות על מנת לפתוח סמים חדשים, שעוד לא מופיעים ברשימה הזאת. וכך, כמו מפתחי הווירוסים והאנטי-ווירוסים, נמצאים הכימאים הצעירים והשוטרים במאבק אימתני על רקע פיצוציות תל אביב.

אם מסתכלים מקרוב, מגלים שהנושא קצת מזכיר את כל סוגיית ההסמכה, בתחומים שבהם המדינה דורשת את זה. בשנה האחרונה נפתח קורס מדריכי אומנויות לחימה פיליפיניות, ולכן, לאחר קורס לא קצר במכון ווינגייט הוסמכתי כמדריך אומנויות לחימה פיליפיניות, והמדינה מכירה בי והכל. המורים שלי, שקיבלו את ההסמכה שלהם ממורה בעל שם בינ"ל, לא קיבלו את ההסמכה ה"רשמית" של מדינת ישראל עד שהקורס הזה נפתח, פשוט כי מדינת ישראל לא הכירה בקיומם של אומנויות לחימה פיליפיניות. האם זה אומר שעד שהקורס נפתח הם היו מורים גרועים ואחרי שווינגייט הוסיף גם את אומנויות הלחימה הפיליפיניות לתמונת העולם שלו, הם לפתע נהיו מורים טובים? לא. הם היו מורים טובים מהתחלה.

הבעיה מסתבכת כשמגיעים לפסיכולוגים. סליחה, מטפלים.
בבלוג שלו מנסה טל צפריר, איש נחמד ומטפל, להסביר למה לא צריך הסמכה כדי לטפל באנשים. "מי שרוצה שתעודה תטפל בו – שיבושם לו", כותב צפריר.
כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך להפליא. אני לא מדבר אפילו על הקבלה לחוג לפסיכולוגיה, את ההשרדות בסיר הלחץ הפסיכי הזה, תואר שני, ופרקטיקום. סך הכל, מדובר על כ-6-8 שנים של לימודים והתנסות, לפני שתוכל לקבל את התואר "מטפל". אבל זה בסדר. יש קיצורי דרך. בשנים האחרונות, השוק מלא, יש שיאמרו אפילו מתחיל להיות צפוף, במטפלים. הם חס וחלילה לא פסיכולוגים – הם משהו אחר. מטפלים, קואצ'רים, מומחי-זוגיות-דרך-טנטרה. מה ההסמכה שלהם? חלקם מנפנפים תעודות מפונה, חלקם את מלוא 160 השעות של קורס הקואצ'ינג או NLP שלהם. חלקם המציאו את השיטה בעצמם, או שהם תלמידים דור ראשון אצל אנשים שהמציאו את השיטה בעצמם. וזה נהדר. לא צריך ללמוד 8 שנים, ומקבלים פחות או יותר אותו תגמול כמו פסיכולוג. לא פלא שהשווקים מוצפים. It’s the best deal in town.
יותר מזה, בגלל המיתולוגיה האלטרנטיבית, שבה כל דבר ממסדי הוא לא פאר תרבות המערב והישגם של אנשים שעמדו על כתפי ענקים, אלא רשע ומסואב, יש פריחה של "מטפלים אלטרנטיביים", שמצויידים בנראטיב יעיל לגבי למה טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי זה לא טוב, ולמה השיטה שלהם היא כן. זה יכול להיות החל מהסבר לגבי ה"קבעון" של הממסד הפסיכולוגי, עם רמזים עבים לגבי איך כל המטפלים הם פרוידיאנים-בארון שרק רוצים שתדבר על אמא שלך, וכלה בהסברים על איך פסיכולוגיה מסתכלת על העבר בעוד X מסתכל על העתיד. אתם יודעים – מסוג הדברים האלה שאפשר גם להפוך לסיסמאות של infomercial.

הבעיה עם מטפלים, שדומה קצת לעולם אומנויות הלחימה, היא שלרוב לקליינט אין שום בסיס להבין מה טוב ומה לא. רוב האנשים שלומדים אומנויות לחימה נשארים באמנות שלהם לא כי היא הכי מתאימה להם מבחינה פילוסופית או פרקטית, אלא כי זה היה שילוב של כימיה עם המדריך, שעות ומיקום נוח. כמו במוסך, כשהולכים למטפל אז אתה לא באמת יודע מה הוא רואה מתחת למכסה המנוע. אבל בניגוד למוסך, אין לך גם מדדים ברורים לאוטו תקין מול אוטו מקולקל.

באומנויות לחימה אנשים פותרים את זה בקלות, או כך הם חושבים. מבחינתם הקוואליפיקציה לא צריכה לבוא ממדינת ישראל, היא צריכה לבוא מההיסטוריה. לא סתם כל שנה נוספות עוד כמה מאות שנים לפלאיירים של הקונג-פו. אם פעם אמנות הלחימה הסינית הזאת היתה בת 1000 שנה, היום כבר ראיתי מאמנים שמספרים שמדובר באמנות בת 3000, 4000 שנה. ההדיוט חושב "היי, אם זה בסביבה כל כך הרבה זמן, זה בטח טוב!", ומסיר דאגה מליבו, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות שהכרונולוגיה הזאת היא פשוט בולשיט. אחרים, בצעד מוצלח יותר, מנסים למצוא מורים שהם נקודות סמכות מבחינתם (ברוס לי/מאס אוימה/או סנסאי/הליו גרייסי), ולשחק את משחק ה"מי למד ממי מתי".

השענות על מקורות מהימנים היא רק חצי מהעבודה. אם הולכים בנתיב הזה בלי לאמת ולעמת את הידע כל כמה זמן, מגיעים להתפלפלויות תלמודיות וסכולסטיות. האקדמיה של היום היא לא רק משחק חבר-את-הרפרנסים, שהיה פופולארי מאוד בפילוסופיה של ימי הביניים. הידע של היום נשען על הידע של אתמול, אבל (בצעד פרוידיאני להפליא), מנסה כל הזמן לתקוף אותו, לאתגר אותו. מהזווית של אומנויות לחימה, אקב"ן כתבו את זה יפה בפירמידה המתודית שלהם.

אני יודע שאני נשמע ציני ומכוון פואנטה להפליא, אבל הלוואי שהעניינים היו כל כך פשוטים. כי תמיד יהיו אנשים בלי שום הסמכה שיהיו מטפלים נפלאים, ותמיד יהיו פסיכולוגים מוסמכים גרועים. אותו הדבר גם באומנויות לחימה. בארץ קיימים כמה מורים לאומנויות לחימה, שהמציאו חלק לא מבוטל מהסגנון שלהם בעצמם, כולל קאטות והיסטוריה. לפחות אחד מהם לוחם טוב, שהעמיד דורות של תלמידים מצויינים. חיי השתפרו פלאים בעקבו אימון קצר טווח אצל מאמנת אישית, שבאה לפתור בעיה ספציפית וממוקדת, ועשתה זו בהצלחה.

בשלוש השנים האחרונות, אני עובד עם מטפלת נפלאה. התרומה של הטיפול לחיי האישיים, למי שאני, בתהליך לא קצר כלל אך מפעים באיכותו ובעומקו, היא פנומנלית. המטפלת שלי היא פסיכולוגית אמיתית –  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, עם התמחות בשיטה שנקראת התמקדות. במבט ראשון ההתמקדות נראית כמו עוד שיטת גוף-נפש שכמותה ניתן למצוא בשפע בחדר ההסבה של ה-24רופי. אבל במבט שני, מסתבר שמי שייסד אותה, יוג'ין ג'נדלין, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שעבד עם קרל רוג'רס, ושטרח לחקור ולפרסם את מה שהוא חוקר, בשפה הבינלאומית של מחקר אקדמי, אבל גם נגיש להדיוטות. הוא לא הסתגר בהילת היהורה שלו, בטוח שמה שהוא המציא כל כך רדיקלי וקיצוני שאף אחד לא יבין את זה ולכן הוא לא יטרח אפילו לשחק במשחק של שאר הילדים, אלא ילך למדבר ויעביר שם סדנאות. מה שיצא לו הוא נהדר לדעתי, אבל לא זו הנקודה.

יש אנשים עם כשרון טבעי גדול יותר ל"מכות", ויש פחות. אני נמצא בקטגוריה של ה"פחות". ראיתי אנשים בלי שום הכשרה רשמית בלחימה עומדים יפה מול (ואפילו מפרקים), אמני לחימה מאומנים. כי יש להם את זה. אבל פה בדיוק נפרדים הילדים מהמבוגרים. כי אלה שיש להם מתחלקים אחר כך ל-2 סוגים – אלה שמבינים שטובים ככל שיהיו, היו חכמים וגאונים לפניהם, ושהם יכולים לעמוד על הכתפיים שלהם, ואלה שחושבים שהם מספיק טובים בגלל ש"יש להם את זה". הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאיש עם אינטואיציה, חוכמה ויכולת תקשורת בין-אישית טובה ילך ללמוד להיות מטפל, יכשיר את עצמו ברצינות. הדבר הכי מאכזב יהיה שמישהו כזה יחליט לעשות קיצור דרך, ללמוד איזו שיטה בשקל מאיזה גורו או מורה ל-NLP, ויחשוב שהוא יכול לטפל. יותר מזה – נכון שיש פסיכולוגים מוסמכים מזעזעים. אבל כשצריך לעבור איזשהו מסלול בקרה, המסננת תסנן לפחות חלק בולט מהם. כשאין מסננת, שום דבר לא עובר סינון. 

כולם מדברים על מבחן התוצאה. אבל אף אחד לא מדבר על האלטרנטיבה. בגלל שנפש האדם היא לא דבר מדיד, אז קשה להגיד דברים כמו "אתה מרגיש נפלא בעקבות הטיפול שלך ברייקי-דולפינים, אבל אם היית מדבר עם פסיכולוג מוכשר, היית מרגיש פי 2 יותר נפלא". אבל אני מאמין שזה נכון. כמו אדם שמסרב לטעום כל חייו שוקולד/וויסקי/יין משובח, כי שוקולד פרה טעים לו נורא. זה לא ששוקולד פרה לא טעים, זה שיש עוד דברים שלא ידעת שבכלל קיימים בשוקולד, ועד שלא תטעם, לא תדע לא משנה כמה ינסו להסביר לך. העניין קשה כפליים, מאחר ופסיכולוגים הם דבר ארטיזנלי – no two are the same, וגם אם אתה מצאת אחד טוב, לרוב לא תחלוק אותו עם חברייך.

אני מאמין גדול באינטואיציה,טוב לב וחוכמה, אבל אני מאמין גדול עוד יותר בידע אנושי קולקטיבי ומצטבר, ושהוא צריך להוות את ההשראה שממנה גוזרים את כישורי הטיפול שלך, יחד עם אינטואיציה, טוב לב וחוכמה. אתה חושב שיש לך משהו חדש וחדשני לתרום? נהדר! אבל אתה לא חושב ששווה, רק לשניה, לבדוק אם אפשר ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים שגם להם היה משהו חדשני וחדש לתרום? אני תמיד נזכר באידיוט שבשיעור הראשון ב"מבוא לפילוסופיה מודרנית", החליט שזה הזמן (שיעור הפילוסופיה הראשון שלך בתואר) והמקום (אולם 144 בגילמן, שמאכלס כ-400 איש) להתווכח עם המרצה על למה דקארט טעה. אחי – שב, תרגע, שתה משהו, תקרא ספר או שתים, ואז נסה לנסח את הטענה שלך. אני אשמח להקשיב לך, גם אם לא גמרת את התואר, אבל יהיה לי הרבה יותר קשה להתייחס אלייך ברצינות אם תבוא אלי עם טיעונים בסגנון "מי שרוצה שהתעודה תלמד אותו פילוסופיה – שיבושם לו.". יכול להיות שההפסד שלי. יכול להיות שלא.

תוספת מאוחרת:

גילוי נאות וכל השאר: את טל צפריר פגשתי בסדנא במדבר, שהעביר המורה שלו, מיכאל. אני לא נהנתי בסדנה הנ"ל, אבל, חברים טובים שלי, כולל אחת שאת דעתה אני מעריך מאוד, מטופלים אצל טל ומיכאל כבר שנים, ומבסוטים לאללה. אני לא טוען שטל או מיכאל הם שרלטנים. ייתכן שהם מטפלים מעולים, ולכן, דווקא בגלל זה, כאב לי לראות גם את טל משתמש באותה קלישאה של "מי שרוצה שתעודה תטפל בו, שיבושם לו". איך אדם מהרחוב ידע להבדיל בין מטפל טוב למטפל שרלטן, אם כולם אומרים ש"תעודה זה בשביל לתלות על הקיר"? ברור שתעודה היא לא תנאי מספיק, אבל הם ייתכן שהיא, או צורה אחרת של קוואליפיקציה, הם תנאי הכרחי?

במובנים רבים, אני אהבל. האהבלות שלי מביעה את עצמה, בחלק ניכר מהמקרים, בכך שאני מכניס את עצמי שוב ושוב למצבים שברור לכל בר דעת שאין שום סיבה שאהיה בהם, ושום סיכוי שאהנה מהם. דברים כמו סדנאות וויפאסנה, או מסעות רוחניים במדבר שבו אתה צריך להקים לעצמך את האוהל, או אומנויות לחימה סיניות שהולכים בהם במעגלים במשך שעה. אי שם ברבע העליון של "רשימת הדברים שט. גוטמן לא צריך לעשות", נמצאת יוגה.

מעלותיה של היוגה ברורות לחלוטין – התעמלות טובה, בריאה, משחררת נפש וגוף. מצד שני, כל הקונספט הזה של פעילות גופנית לשם הפעילות הגופנות, עדיין לא ברור לי לחלוטין. כשאני רוכב על אופניים, אני מגיע למקומות. באומנויות לחימה לומדים להרביץ, ואפילו בטיפוס יש מטרה – להגיע למעלה. נכון שהדרך חשובה יותר מהיעד בכל אחד מהפעילויות הללו, אבל יש בהם יעד. יוגה, אירובי ומעל הכל ספינינג תמיד נראו לי כתרגיל בחוסר תוחלת.

אך מאחר ואני, כאמור, אהבל, ומאחר וגברת רוסו טוענת בתוקף שהגב שלי במצב מזעזע ומה שיעזור לו זה תנוחת הכלב, או הלוחם, או תנוחת בצק העלים, ומאחר ובחדר הכושר שלי יש חוג יוגה ויניאסה, החלטתי לתת לזה סיכוי.

אני חייב להתנצל מראש על כך שרפרטואר הרשמים שלי מתרגול היוגה עצמו יהיה מצומצם. הסיבה לכך, היא שהמוח שלי פשוט נפעם מהמוזיקה שמדריכת היוגה בחרה לשים כפסקול מרגיע למתיחות והתנוחות. הוא הורכב מצירוף בלתי אפשרי של 3 מילים: בייבי פינק פלויד.אבל אני מקדים את המאוחר.

יש משהו מאוד מביך בלהכנס לחוג חדש, לחלוטין, בלי לדעת אפילו מי המדריכה. החלטתי להתביית על הבחורה שנראתה הכי גמישה ושהיה לה את הטרנינג הכי מתקדם, אך לפני שהצלחתי להביך את עצמי, המדריכה האמיתית נכנסה. יש משהו מאוד מבלבל בלהכנס לחוג חדש כשאתה רגיל להיות פזמ"ניק בחוג אחר. זה כאילו מין סידרת ריאליטי כזאת שלוחקים רקדן היפ הופ ומכניסים אותו ללמוד בלט. באמנויות לחימה מתעסקים עם גוף ועם תנועה, אבל זה לא מונע ממך להיות מגושם כשזה מגיע ליוגה. במילים אחרות – הייתי ממש גרוע ורוב הזמן נראה כאילו תרגלתי את תנוחת הפיל במצוקה.
בייבי פינק פלויד. אחרי בייבי מוצארט, בך, בטהובן ובארטוק, החליט, ככל הנראה, תאגיד הרשע הבין-לאומי בייבי בע"מ, שצריך להוציא גרסת מידי-מובייל של להיטי פינק פלויד. וכך את עינויי היוגה השונים שעברתי, העברת לצלילי ווריאציית שיר הערש של  Echos, mother בגרסה לעוללים, ואת The Great Gig in the Sky, רק שבמקום זמרת כושית מצווחת היה מעין קסילופון נעים כזה. זה היה הזוי משמעותית יותר מהנסיון לגרום לי להניף את רגל שמעל למעלה אחורה בזמן שאני נושם לתוך הגב.

עוד לא החלטתי עם יוגה זה בשבילי או לא. מה שברור, זה שהפסקול חייב, אבל חייב להשתנות.

1. בכניסה לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.

 

"אל תבהל אם תראה גברת עם ציצים וזקן על הארלי דיווידסון", זו הייתה האזהרה שקיבלתי מנטע אביב לגבי סיאטל. "הם כולם יצורים שם", היא טענה בתוקף. וייתכן והיא צודקת. למען האמת, סביר מאוד להניח שהיא צודקת. בסיאטל יש יותר מכוני קעקועים ו-Body-Mod מאשר מקומות שמוכרים פיסטוק חלבי בתל אביב. פשוט כדי להבהיר את הנושא: למקבילה הסיאטלית ל"העיר" קוראים "The Stranger". בעוד ש"העיר" מארגן פסטיבלי אוכל, "הזר" מארגן תחרויות פורנו.

אז סיאטל עיר משונה. הבה נעשה לנו רגע של עברית, בהנחיית הבאבא-באפי. משונה, מלשון – שינוי (כן, אני יודע שמלשון שונה, אבל זה לא מתאים לסיפור). שינוי, כידוע באנגלית זה Transform, או, בגירסה המקובלת יותר – Transformer. הטראנספורמרים, הם הרובוטריקים, הם זן מאוד מיוחד של רובוטים שגרים באינטרטרון, וייחודם הוא שבדומה לגיבור כל סרט אנימה שראיתי אי פעם, הם מסוגלים לשנות את צורתם. בניגוד לגיבור האנימה, שנוטה להיות גם נער, גם דרקון, גם דולפין וגם מעדן חלב, הרובוטריקים נוהגים להיות גם רובוטים, וגם כלי רכב, כאלה או אחרים. סוגייה מעניינת, שמן הסתם עמדה אל מול עיניו של המתרגם בטלוויזיה החינוכית, היא ש"טריק", זה שבא אחרי ה"רובו", משמעותו בסלנג אנגלי אינטראקציה בין זונה ללקוח – To turn a trick. מהתלה אינטר-טקסטואלית זו אינה מקרית, מן הסתם, מאחר וגם אלבומו הגדול של לו ריד, המזכיר גם הוא אינטראקציות דומות, נקרא Transformer.

אם כך, סיאטל היא עירם של הרובוטריקים. במה הדבר מתבטא? ובכן, קודם כל, כפי שציינתי, ברצון האנושי להפוך מדבר אחד לדבר אחר. נגיד, מדבר שאין לו נזם בגודל של הארלם באף, לדבר שיש לו. מדבר שאין לו נקודת-חן-שעשויה-מיהלום-מזוייף-באמצע-החזה, לאדם שיש. הם מאוד חזקים פה, ברובוטריקיה.

מלבד זה, הנטייה לשלוט גם במרחב מעדן החלב וגם במרחב הדולפינים מוצאת לה ביטוי, כאן בסיאטל, גם בתחום הקמעונאי. זה נכון שהשילוב, למשל, של חנות ספרים שהיא גם בית קפה הוא לא חדש, אבל בסיאטל החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה. לדוגמא, גלרייה שבה מוכרים גם מכוניות על שלט רחוק. או גלרייה שבה מוכרים גם נעליים. או גלריה שבה מוכרים גם ספרוני הדרכה קטנים על איך לתקן את האוטו על שלט רחוק. כדי להיות גלריה בסיאטל, מסתבר, רצוי שיהיו באמתכתכם כמה עצמות או דברים מפחידים. ברוב הגלריות שנכנסתי אליהם כאן, יש אוסף לא ברור של פוחלצים ועצמות לבנות, או כל מני עורבים מפוסלים מגומי-מרעה-טבעי-אורגני. זה עובד. זה באמת עובד, זה פשוט לאו דווקא מלבה את הייצר לרכוש מכונית על שלט רחוק.

עוד סימפטום של השינוי הנ"ל, הוא הרצון לשנות את הגובה. בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, בסיאטל קיבלתי את חיידק הטיפוסים. לא, הטיפוס הוא לא מהסוג שצריך לייבש ביצות כנגדו, אלא מהסוג שעושים על הקירות. כמו איתמר. תבינו – החצי השני של סיאטל, זה שלא עסוק בלדחוף לעצמו נזם מטורף לעין, עסוק עד אימה בכל סוג של ספורט אתגרי שרק אפשר לחשוב עליו. סיאטל היא עיר נהדרת לזה – שבילי אופניים והמון ירוק והרים וים ומה שלא תרצו. גם אין פה יותר מדי שרב, אבל יש גשם. כשרק נחתתי בסיאטל, המארחים שלי, ששניהם מטפסים, הפגישו אותי עם כמה חברים שלהם, שגם הם כולם מטפסים. בערך ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי להם, ופסקתי חד משמעית שמדובר בקבוצה של אנשים חולי נפש.

עכשיו, דמיינו שהפריים מתהפך, ואני, עם ריתמה ונעלי טיפוס, עולה במעלה הקיר, בטיפוס הרביעי שלי באותו שבוע (ולא האחרון!). אומרים שכל הדברים הטובים בחיים הם או משמינים, או יקרים, או לא מוסריים. אני שמח לבשר שגיליתי משהו שהוא מרזה, זול, ומוסרי (עד כמה שידוע לי. ייתכן והקירות שטיפסתי עליהם אינם קירות סחר הוגן). זה מדהים. זה רוב מה שעשיתי כאן, למען האמת, זה ולשתות בירה מדהימה. יש כאן כמות בלתי נתספת של מיקרו-מבשלות, שעושות בירה טעימה מאוד. הסוג השולטטטט כאן הוא אייל, בירה אדמדמה, בדיוק כמו שאני אוהב.

היום אני עוזב, וממשיך לעיר בעלת השם הבלתי סביר "וואלה וואלה". למרות שזה נשמע כאילו אני נוסע להשתתף בסרט מצוייר, אני בעצם הולך לפגוש את אחד האנשים המסוכנים ביותר בעולם. מזל שהוא לצידי.