היסטוריה

המלך לא רלוונטי

יובל, מורי ורבי לארניס, אמר לי פעם, כשדיברנו על סמינרים, שלדעתו אם  בסמינר אומנויות לחימה הצלחתי ללמוד דבר אחד, הרווחתי. אז אמנם כנס ולא סמינר, אבל אתמול הרווחתי. הכנס המדובר הוא כנס בנושא סייבר-טרור, שאירגנה חברתי קרן אלעזרי. קרן ניכנת בכוח על, שמאפשר לה גם להיות supreme ninja mage hacker lord, וגם לקרוא מגזיני אופנה נחשבים, מבלי שהסתירה האינהרנטית תגרום לקרע במרקם המציאות. קרן ופופוביץ', שותפה לפשע הצליחו להרים כנס לתפארת בתקציב שספק עם וועדת קישוט בחטיבת ביניים היתה מצליחה לעמוד בו.

הכנס הזה היה אחת החוויות המאתגרות ביותר שעברתי זה זמן רב. האתגר לא הגיע בגלל מצגות סתומות, או נתונים קשים מדי. הוא בכלל לא הגיע מהתוכן של הכנס (שנע מסופר-מעניין, דרך די מרגיע – טוב לדעת שיש בתהיל"ה אנשים שיודעים מה הם עושים, ועד קצת מובן מאליו). האתגר הגיע מה…פורמט.

לפני כחודש נפטר בנואה מנדלברוט. מנדלברוט היה מתמטיקאי, אחד מהאבות של תורת הכאוס, ממציא המונח פרקטל, וה-patron saint של דור שלם של סטלני שנות התשעים שהעבירו שעות רבות בבהיה מחוייכת בשומרי מסך צבעוניים. אחד הפרסומים הראשונים שלו, נקרא "How long is the coastline of Britain". שאלה מטופשת על פניה. אבל מנדלברוט הראה שהתשובה לשאלה הזאת תלויה מאוד ברזלוציה שאיתה אתה בודק. אם תיקח חוט ותעבור על כל מפרצון וזיז בקו החוף של בריטניה, תגיע למספר משמעותית יותר גדול מאם תמדוד אותו דרך תצלום אוויר.

במידה מסויימת, זה מסביר למה היה לי כל כך מאתגר אתמול בכנס. עברו שלוש או ארבע שנים מאז שהייתי סטודנט "אמיתי", שמגיע להרצאות. ובארבע השנים האלה קרו הרבה דברים. אחד מהם זה שאובחנו הפרעות הקשב שלי, אבל הדבר השני, המעניין יותר, הוא שלמדתי המון. פרוייקטים שונים שעשיתי (בניהם טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע של כלכליסט, שלצערי לא מופיע באינטרנט) שלחו אותי ללמוד על ירמיהו ויחזקאל, על מערכות דואר באימפריה הפרסית, על ההיסטוריה של קרטוגרפיה, אסטרטגיות התמודדות עם הומלסים, ועל יכולות לימוד שפה שניה של עיוורים. את כל הדברים האלה למדתי בעצמי, בבית. שיטת הלימוד שלי מתאימה לי. היא אסוצייטיבית, מלונקקת, רצה על הרבה טאבים. אני מתפרש או מעמיק בקצב שלי. וזה עובד לי.

אתמול בכנס, חלק מהמציגים חטאו בחטא ה-PPT הקדמון: הם כתבו את ההרצאה שלהם במצגת, ואז הציגו את המצגת תוך כדי שהם מקריאים את הטקסט שכתוב בשקפים. ייתכן ומתודת הרצאה זו פותחה במקור כדי להרצות לתלמידי גן ילדים, אשר אינם יודעים לקרוא לבד, והמשיכה משם בכוח המסורת. אבל בדיוק כמו המורה בתיכון שמקריא מהספר, מרצה או מציג שנוהג כך בעצם מכריז על עצמו כמיותר. בשנים האחרונות לא היתה לי הזדמנות להחשף (שוב) למודל הזה של העברת ידע, ולהווכח על בשרי כמה הוא פשוט לא מתאים לי, כמה קשה לי כשמישהו אחר שולט בקצב, שאני לא יכול לבחור במה לעשות זום ומתי. שמישהו משטיח את קו החוף של בריטניה.

הכנס שלשום ניסה להעביר מידע, ללמד, בצורה שבה בתכל'ס מלמדים היום, אבל גם לימדו לפני חמש-מאות שנים. Broadcast של ידע על ידי אנשים. זה קרה בכנס, אבל זה קורה ב-99.9% מהכיתות והכנסים, וזה מיותר. אפשר היה לשבת בבית ולראות את המצגות, או סרטוני ווידאו של נואמים. אין פה את אפקט ה"אנרגיה" של הופעה חיה. אם כבר עושים משהו בלייב, בוא ננצל את הייתרונות שיל לייב: היה לי פי אלף יותר מעניין לשמוע את המרצים הנכבדים מתווכחים מתדיינים על נושא, בלייב, מאשר לשמוע את הרעיונות הסטטים שהם הביאו איתם מהבית.

וזה לא רק לימודים. אני משתמש בדוגמת קו החוף של בריטניה כדי להסביר כמה קשה לי לחזור לעבוד במשרד. בשנה האחרונה עבדתי בעיקר מהבית. אני יודע שיש אנשים שזה ממש לא הקטע שלהם, שקשה להם להתמודד עם הפיתויים. אבל לי זה עובד מצויין. אחת הסיבות שזה עובד לי מצוין, היא כי זה מאפשר לי להיות קשוב לעצמי. כשאתה עובד במשרד, מצפים ממך להיות "עובד" כל הזמן. ובכך מתעלמים מהעובדה שגם כשאנחנו "עובדים", יש לנו רגעים בהם אנחנו מרוכזים יותר ומרוכזים פחות, בהם אנחנו עייפים, או סתם נמאס לנו. שקו החוף שלנו הוא לא קו ישר של פרודקטיביות, אלא מפרצונים וזיזים. כשאני עובד בבית, אין לי שום בעיה ללכת לנמנם חצי שעה כשאני יוצא ממוד עבודה, ואז לחזור ולעבוד כשאני פרודקטיבי באמת. צריך משמעת עצמית, נכון, אבל ככה אפשר לרתום את כל הפיתויים האלה שיש בבית, למען העבודה ולא נגדה.

מעניין לחשוב כמה זמן מנגנונים ומוסדות ימשיכו להיות מותאמים לעידן המהפכה התעשייתית, בזמן שהעולם מסביבם השתנה כבר שישים פעמים. האם מתישהו הפער יהיה כה גדול שהמכניקות הישנות פשוט יקרסו, שיבוא תלמיד תיכון או ילד אחר ויצעק כמה המלך כבר לא רלוונטי.

הספינה של תזאוס

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)

לילה לבן, בוקר סוד

לפני כשנה ניגנו בפארק הירקון את הרקוויאם של ורדי, בניצוחו של דניאל ברנבוים. מאחר ואני מחבב את היצירה הזאת מאוד, החלטנו ללכת – אני, ליאת ואבא שלי. אבא שלי הגיע לפנינו, ושמר לנו מקומות. אנחנו נדחסנו לתוך אוטובוס, זרמנו עם המוני האדם, וכשהגענו, כבר היה צפוף מכדי להגיע לאבי המסכן, שכמעט הלך מכות אם מישהו שניסה לגזול את המקום שלנו.

מהרגע שהגעתי לשם, הבנתי שעשינו טעות. אם לא הייתי שם עם ליאת, הייתי מסתובב והולך. אני איש חברתי ואוהב אדם, אבל אני לא מסוגל לסבול אירועים צפופים, רועשים, דחוקים וחמים. בילוי במועדון הוא מבחינתי סבל צרוף. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני אוהב להיות במקומות בהם אני יכול לשמוע את עצמי וחברי מדברים. יכול להיות שזה קשור לאיזשהו משהו אמנויות-לחימה-מרחב-אישי-מינימלי, אבל אירועים גדולים מכניסים אותי לסטרס. אחרי ביקור או שתיים בטעם העיר, הבנתי שאם יש מסעדה שאני מעוניין לאכול בה, אני מעדיף לשלם את המחיר המלא ולחוות אותה כמו שצריך, ולא להדחק עם כל עם ישראל כדי לקבל גרסת כאילו שלה על צלחת חד פעמית.

ולכן, לא עלה על דעתי בכלל ללכת לאירועי הלילה הלבן של תל אביב. זה לא נעשה מסנוביות בסגנון "אוף, שוב ההמונים מראשון לציון יציפו את העיר שלי?". לא – אני בטוח שהיו שם אירועים יפים, וזה יפה שחוגגים פה בתל אביב. אם רק אפשר לעשות את זה רחוק ממני בבקשה.

ייתכן והיו אנשים שלקחו את הכותרת "לילה לבן" ברצינות יתרה. זה התחיל בביטוי לתופעה מסוכנת, השילוב הקטלני של נערים משועממים בחופש הגדול, והוובזלות. כבר אתמול נשמעו נערות הוובזלות בלילה. לדעתי עלינו להלחם באש באש, ולטפטפ שמועה לאגף המודיעין של יחידת "עוז", שהוובזולות הן סממן אתני של עובדים זרים בלתי חוקים, סוג של מחאה נגד כל מה שיחידת "עוז" מסמנת, ולתת לטבע לעשות את שלו. הגל השני של שומרי הלובן היה ברסלב-מוביל קטלני, ב-02:00 בלילה, שהסיבה היחידה שכל נוסעיו עדיין חיים היא שאני לא מחזיק בבית שוטגאן. אני חייב להודות שגם כשהמרעישים העירו אותי, לא קצפתי ולא התעצבנתי, כהרגלי. עצם העובדה שהם בחוץ, בלילה הלבן, ואני בביתי לא בלילה הלבן מילאה אותי באושר מספיק כדי לחזור חיש מהר לתנומה מתוקה, ולא להתעורר מכעס.

הבוקר, לעומת זאת, היה אחרת, תל אביב לא פחות, ומענג להפליא. אורי קציר, מ"אפלטון", הזמין את קוראיו לסיור בתל אביב בעקבות חסמב"ה. וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע לפנות בוקר בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, שמח לראות שוב את כרמל (ואת דיידה, הכלב הבלוגר העברי הראשון), ולהכיר אישית את אורי, אורן ורועי (שמסתבר שאנחנו מכירים כבר 15 שנה…).

סיפרתי לאורי איך כילד בן 7 בלונדון, הורי החליטו שאני צריך לקרוא קלאסיקות עבריות, ודאגו לספק לי קילוגרמים של ספרי חסמב"ה, דני-דין, במקביל לכס"ח, ג'ינג'י ושאר גיבורי גלילה-רון-פדר (בלי עמית). מסתבר שהחסמב"ה האחרון יצא ב-1994 (!), ושהסדרה כולה יצאה לאורך כ-44 שנה (!!). הסיור התחיל ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף (מוקד מבצע החילוץ ההירואי של הספר הראשון של חסמב"ה), ונמשך סביב מקורות ההשראה של יגאל מוסינזון, אתרים מובילים בספרים (כולל, כמובן, המערה החשמלית), וכלל קריצות צד לפנינות תל אביביות ספרותיות נוספות (רחוב ארנון והבית הכחול). אורי התגלה כמדריך מושלם – רהוט, מעניין, ידען ברמה מטרידה, שאהבת הנושא ניכרת בו. אני גר בתל אביב כ-8 שנים. ליאת מתחלחלת כל פעם שאני אומר לה שאני רוצה לגדל כאן את ילדי (כאן או על הירח, אבל עדיף כאן – ילדים חזקים הם ילדים שיודעים לנשום פיח), אבל אני באמת אוהב את העיר הזאת. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, על ההיסטוריה שלה, ופינות חמד ופלא שמוקפות ב-SEP Field. הידעתם, למשל, שליד מלון הילטון יש בית קברות מוסלמי עתיק?

תמיד כשאנשים נוסעים ללונדון ושואלים אותי מה לעשות אני ממליץ להם להרשם לאיזה Walk – על ג'ק המרטש, למשל. והנה, פתאום יש לנו גם אחד כזה משלנו. תודה רבה, אורי.

וואחד רטרו

אז היה שבועות, או במילים אחרות, חג מתן תורה. אני יהוה אלוהיכם, לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני. שלושת אלפים וצ'ופצ'יק שנים אחרי, מונותאיזם נתפס כברירת המחדל שלנו. במידה מסויימת, מה שמבדיל בין ה"אקזוטי" ובין ה"נורמלי", הוא האם החברה מאמינה במספר אלים, או באל אחד, גם אם הממשק אליו הוא שונה. אחת הסיבות שליהדות היה כל כך קשה לקבל את הנצרות בהתחלה, היתה המשוואה הביזרית 3=1. אם שלוש (האב, הבן ורוח הקודש) שווה אחד, אז אחד שווה שלוש – ולכן הנוצרים נתפסו בעיני היהודים בהתחלה כעכו"מ – עובדי כוכבים ומזלות, או במילים אחרות "אנשים שלא מאמינים רק באל אחד". הדאיפיקציה הקלה של מריה לא הוסיפה באמת לכל הסיפור.

בשנים האחרונות, באינטרנט, אנחנו חיים בסביבה מונותאיסטית. יש לנו אל אחד, וקוראים לו גוגל. גוגל הוא אל מכניסטי – אם עובדים אותו נכון – קצת כמו כוהנים ב-D&D – יש נוסחאות, פולחנים ספציפיים שצריך לעשות –  הוא עושה דברים פחות או יותר צפויים, אם כי כמו כל אל, גם הוא לפעמים קפריזי ומשנה את דעתו. כל מי שרצה לפרסם משהו באינטרנט, היה חייב להבין איך עובדים את האל הזה. בדומה לארגון הדת היהודי, לא קמה כנסייה רשמית, שמגדירה איך עובדים נכון, ושכל מי שלא משתייך לה הוא מין (Heretic) – כל מי שרצה יכול היה להתחיל לעבוד את גוגל, ואם הוא היה טוב ומדוייק, גוגל עבד בשבילו.

הדבר המעניין הוא, שבתקופה האחרונה אנחנו הולכים וגולשים למערכת דתית אחרת. כי אם פעם הדבר העיקרי שיכולת לעשות כדי לפרסם את עצמך היה גוגל, היום פתאום אנשים מבינים שאפשר ורצוי גם לעשות שיווק חברתי. מה זה שיווק חברתי? איך עושים את זה? קח 2 מומחים לשיווק חברתי, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר – לפעמים סותר. יותר מזה – יכול להיות שכל אחד מהם עושה את הדבר שסותר את הדבר שהשני עושה, וזה עדיין עובד. ככל שהנתח של מדיה חברתית גדל, ככה אנחנו מתרחקים ממערכת דתית מונותאיסטית, וגולשים לעולם הפוליתאיזם. מצד אחד זה מדכא, כי פייסבוק עושה סחרחורת וטוויטר עושה לי רע, אבל מצד שני זה גם מעולה – כי בפוליתאיזם יש משהו הרבה יותר מגוון ומגניב. מבחר של אלים אומר שכל אחד יכול מצוא את השיטה שלו, שאנשים צריכים להיות יצירתיים ולחשוב ולא רק לנסות לפצח את רצון האל.

התקווה האמיתית שלי, היא שבשלב הבא גם כולנו נקבל פסלים קטנים ומגניבים של גאנשה, שיעזרו לנו באינטרנט.

שובה של הבוקמרק

מהותו של הים התיכון, כך כתב ההיסטוריון הצרפתי פרננד ברודל, היא החלפה. Exchange. החלפה היא כשאני בוחר משהו לתת, ומקבל בתמורתו משהו שאני רוצה. ה-Exchange שמדבר עליו ברודל הוא לא רק החלפה של סחורות ומוצרים, אלא גם של רעיונות, סיפורים, דתות. על פניו, ההפך מ-Exchange היא האוטרקיה, הניתוק. כל אותם אנשים שגרים בבקתות במונטנה או בחוות בודדים בגליל, בלי אף אחד מסביבם, ומגדלים את הביף ג'רקי שלהם לבד.

הנקסוס הפיזי של ההחלפה הוא העיר. המקום שבו אנשים רבים ומגוונים מוצאים את עצמם ביחד, ומביאים איתם את התרבות, המנהגים, האוכל שלהם. נכון, אפשר להשאר סגור גם בערים גדולות, אבל מי שרוצה, האפשרות שם. הסיכוי שלך להתקל במסעדה פיליפינית ככה במקרה בכפר מבודד בגולן היא נמוכה (למרות שגם יש הפתעות כאלה בחיים).

"כן, תל אביב זה אחלה כשצעירים, אבל כשבאים הילדים, אתה רוצה לתת להם איכות חיים". את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות בחודשים האחרונים, לרוב עם איזשהו טון מוכיח קלות, על זה שהבהרתי לצד השני בשיחה שמאוד אשמח לגדל את ילדי בתל אביב. משום מה אנשים מאמינים שהבחירה באוטרקיה, בבדלנות של ד' אמותי, מועילה יותר לילדים ולנפשם. זה לא שהרצון הזה זר לי לחלוטין. אני מאוד אוהב להיות בבית שלי, ומבין איך אנשים הולכים ומשתבבלים. אבל אני גם מאוד אוהב את החיבורים.

החלפה, במיטבה, היא תהליך דו סיטרי. אני נותן משהו, ומקבל משהו. קשה לקרוא לזה החלפה כשמישהו משדר אלי בכוח, ואני אנוס להתמודד עם המידע שלו. תחשבו על דיאלוג עם חבר אל מול המכוניות הסופר-רועשות של הברסלבים שמטיחות בכם את השירים שלהם בווליום פלילי.

אני בטוח שרוב האנשים שעברו למודיעין לא חומדים בסתר ליבם בקתה במונטנה. רובם היו רוצים להרגיש מחוברים לזרם ההחלפה הראשי. ובדיוק כאן נכנסת הטכנולוגיה המעולה של שני העשורים האחרונים. על פניו, אוטוסטרדת הסופר היווי ששוטפת אותנו, אמורה לגרום לכולם להיות מחוברים. הנה, למה לדבר על בדידות – לכולם יש פייסבוק. וכל האינטרנטים של כולם נמצאים במרחק קליק אחד, לא משנה אם אני גר בק"ק שיקגו, או בשוהם.

החלפה אמיתי עם אנשים זה קשה. צריך להקשיב להם, לחפש מה אתה אוהב. להיות מאזין פסיבי זה קל.

על גליון מרץ  1997 של Wired התנוססה לה יד כחולה, וטקסט בסגנון "תעצרו את האינטרנט, הנה ה-דבר הבא". הדבר הבא היה טכנולוגיית Push – משהו בסגנון "אתה תבחר מה מעניין אותך ואנחנו נביא לך את זה ישר לדסקטופ/שומר מסך מסורבל בלי שתצטרך לבחור או לעשות כלום". חברות כמו Marimba ו-Pointcast התחרו עם מייקרוסופט ובניהן על מי יבזבז יותר כסף על השטות הזאת. כולם חשבו שזה יעבוד כי היי – כולם אוהבים שהטלוויזיה מחליטה בשבילי מה לראות, אז אולי זה גם יעבוד באינטרנט.

כשהרדיו משדר אלייך ואתה לא אוהב את מה שמשודר, אתה יכול להחליף ערוץ או לנגן מוזיקה שלך. אבל אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים במצבים שבהם אנחנו מחוייבים לשידור, כביכול בחרנו בו – אולי כי הוא החיבור שלנו ל-"exchange". במצבים כאלה, אתה מפתח מערכת יחסים עם השידור, שכוללת הרבה פעמים תחושות של אשמה ופחד מפספוס. אני לא יודע מי עוד זוכר איך, אבל כשהטלוויזיה הרב ערוצית רק הגיע לישראל, היינו בהלם ולא ידענו איך להתמודד עם ההיצע העצום הזה. חברות הכבלים יצאו אז בקמפיין חינוכי, שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעבור על לוח המשדרים ולמרקר את התוכניות שאנחנו רוצים לראות (לקוראינו הצעירים: אני לא ממציא את זה). אחרת אוי ואבוי – נפסיד משהו שמשודר, וזו תהיה אשמתנו.

כל פעם שאני מנסה להשתמש בקורא רסס, אני מקבל את אותה תחושה. אני נכנס, ויש לי 560 פוסטים בבלוגים שאני חייב לקרוא. מודגשים בבולד. אני מרגיש, פיזית, את הלחץ והאשמה על הפספוס, לוקח נשימה ארוכה, ומתחיל "לאפס את התור". אני שונא את זה. זה לא exchange – זה התמודדות עם אוטו-ברסלבים.

אחת הסיבות שלא הצלחתי לשרוד בפייסבוק יותר משבוע הפעם, היתה הפיד – השידור הבלתי פוסק הזה של הכלללל, שצריך להתמודד איתו. כן, אני יודע שאני יכול להסתיר אנשים מסויימים, אבל בסופו של דבר – הפיד ממשיך לשדר. ורבי נחמן likes תפילה בשמחה גדולה.

הגעתי למצב אבסדורדי, שאני לא קורא אף בלוג, כי כולם מרוכזים בקורא רסס שלי, שמפחיד אותי. ואז הבנתי שקורא הרסס יכול ללכת להזדיין. שאולי זה נוסטלגי נורא, אבל אני חוזר להשתמש בסימניות. אם יש בלוג שמוצא חן בעיני, אוסיף אוסיף אותו לאוסף הסימניות שלי, וכשיתשק לי לקרוא בלוגים, או כל דבר אחר, אני לא אנסה להתמודד עם שטף המידע המשדר, אלא פשוט אלך, מבחירה מודעת, לסימניה הרלוונטית ואבקר את הבלוג in person. אינטרנט במשיכה, ממש אולד סקול. וככה אני אבחר את מי אני ארצה לשמוע, ועם מי אני רוצה להחליף.

אתם נמצאים כאן

"אודיסיאה" הוציאו ל"אינטרנט" את הכתבה שכתבתי להם על ההיסטוריה של מפות, מיפוי והקשר המפוקפק בינהם ובין המציאות וניווט. למי שמעוניין, אפשר לקרוא אותה כאן.

The input is the message

פרופסור גבריאל וימן, מהחוג לתקשורת באוניבריסטת חיפה, נשאל, יחד עם שאר סגל החוג, עם מי היה רוצה לשתות קפה. התשובה שלו לא היתה מפתיעה, בהתחשב במקצועו (מרשל מקלוהן), אבל מה שהיה מקסים היה הפירוט: "הייתי גם מספר לו איך נסעתי לטורונטו, כסטודנט צעיר ותפרן כדי לשמוע הרצאה שלו. לא אני ולא אחד בקהל הבין הרבה מדבריו הדי מבולבלים אבל היה מעניין והוא היה מוקף, כגורו אקדמי, באלפי חסידים שוטים ונלהבים.".

באם חסידיו של מקלוהן היו או הינם שוטים, אני חושב שאין דוגמאו תטובות יותר לאיך "המדיום הוא המסר" מטוויטר, הפיד של פייסבוק והודעות SMS. אנשים מדברים על המהפכה הגדולה שבהפיכת כל פיפס בחייו של אדם לתוכן, שמשודר לכל העולם. העניין הוא, שהמהפכה הגדולה באמת, אבל באמת, עוד בדרך. מהפכת האינפוט.

אבן הרוזטה - כתיבה ללא רווחים

פול סנגר, היסטוריון של קריאה, טוען,  בסדרה של מאמרים ובספרו "The Origins of Silent Reading", שכשבעולם העתיק (המערבי, כמובן), אנשים קראו, הם עשו זאת בעל פה – באם בקול רם ובאופן ציבורי, או במלמול באופן פרטי. מתישהו בימי הביניים הדבר הזה השתנה. סנגר טוען שהשינוי הזה הגיע בעקבות שינוי הצורה בה טקסטים נכתבו, נכתבו פיזית.

בעולם העתיק, הטקסטים נכתבובלירווחביןהמילים. לטענת סנגר, השינוי בצורת הקריאה הגיע בעקבות התוספת של הרווח. הרווח מופיע לראשונה בטקסטים   באירלנד במאה השביעית, והמגמה נודדת ליבשת במאות שאחרי זה. הוספת הרווח שינתה משהו באופן הפיזי שבו אנשים קולטים ומעבדים את המידע, והובילה לקריאה דמומה. הקריאה "בלב" שינתה לחלוטין את עצם המושג "קריאה".  מדובר על סוג המהפכות הכל כך גדול, שאנחנו כבר לא מרגישים בהם, אך הן משפיעות עלינו בכל יום, למעשה – ממש ברגע זה, כשאתם קוראים את הטקסט הזה.

סטיב ג'ובס טוען שהאייפד הוא ה"דבר המהפכני ביותר שאי פעם עבדתי עליו", אבל אם הוספה של רווח בין אותיות על נייר יכולה לשנות צורת קריאה שונה, מה יקרה כשמישהו סוף סוף יעשה את הקפיצת מדרגה המתבקשת באיך שאנחנו הופכים את המחשבות שלנו לייצוגים גרפיים? המעבר מכתיבה בעפרון, לעט, לעט נובע, לעט כדורי, היתה הדרגתית. בחלק מהמקומות הרצף הזה קיים עד היום, נתיב חניכה כתיבתי. בבית הספר באנגליה בו למדתי היה ב-Desk מקום לכסת דיו, ואני זוכר את הפעם הראשונה (אך לא האחרונה, ע"ע ADD ואיבוד עטים) שהוכרזתי כילד גדול, והלכנו ל-W.H Smith לקנות לי עט נובע אמיתי, כדי שאוכל אחר כך לשכוח את הרפילים שלו במכנסיים שלי ולהרוס מכונות כביסה שלמות.

הקפיצה מעולם העטים והעפרונות לעולם ההקלדה והמסך –  על המהירות שלו, הסטנדטיזציה שלו, היכולת לנוע קדימה ואחורה ולשנות טקסט, הוא עצום, והוליד  צורות תקשורת-מבוססות טקסט שפשוט לא היו קיימות בעולם של כתב היד.

כשסיטב ג'ובס הציג את האייפון בפעם הראשונה, עם ממשק המולטי-טאצ' שלו, לרוב העולם נשמטה הלסת, ובמידה מסויימת של צדק. אבל בתכל'ס, מה שהיה באייפון, ויש באייפד, היה עכבר משוכלל. בכל הנוגע לאינפוט של טקסט, האייפון הציע לנו את מקלדת ה-QWERTY הישנה והטובה, רק על מסך מגע.

בינתיים אין בשורה גדולה בתחום האינפוט. אני לא יודע מה תהיה הקפיצה שתעשה את המהפכה. אני יודע להגיד שזה כנראה לא יהיה כתב יד, וגם לא דיבור. אפילו אם יציעו לי היום ממשק זיהוי דיבור מושלם, אני בספק אם הייתי מכתיב את הרשומה הזאת בקולי. סוג הקשר שיש לך עם טקסט שיש בהכתבה הוא פשוט משהו אחר מכתיבה שלו.

הגענו לשלב שבו הגודל של המקלדת הוא זה שמעכב את מזעור המחשבים. האנרגטיקה פחות בעייתית, הפלט פחות בעייתי (אפשר להקרין, באם על מסך ובאם ישר לעין). המקלדת, האינפוט. זה הבעיה. מתישהו, מישהו יפצח את זה. זה לא יהיה פשוט, יהיו מלחמות פורמטים ושיטות, אבל בשלב מסויים נמצא דרך (ישירות מהמחשבות? זיהוי תנועת אצבעות?) לקפוץ מדרגה באיך אנחנו כותבים. ויש לי הרגשה שהפול סנגרים של העתיד, עשויים לכתוב על הרגע הזה.

סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. 1

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשיך לקרוא ←

הגיע הזמן להיות מלוכלך

הפוסט הארוך והיפה של שחר שילוח על חווית האמריקה שלה, הזכיר לי את המסע שלי לאמריקה לפני שנה וחצי. במיוחד הזדהתי עם הסכיזופרנית, בכלל וסכיזופרניית אוכל בפרט, שבין ניו יורק (או במקרה הזה – גם סאן פרנסיסקו וסיאטל), ובין שאר אמריקה. במקרה של שחר זה היא אינדיאנאפוליס . אינדיאנפוליס היא עוד עיר וקרייה באמריקה, בניגוד לחורים שבהם אני הסתובבתי, אבל הגבינה המותכת היא אותה גבינה מותכת, וה-Ranch Sauch לסלט הוא אותו רוטב.

חלק מהפרדוקס ממשיך גם לתוך ניו יורק עצמה. היחס של האמריקאים לנקיון הוא התגלמות הפילוסופיה הServiswashingmachineליברלית. רחובות ניו יורק מזוהמים. חבר ניו יורקי שלי (הולנדי במקור, אבל גר שם כבר כמה שנים) ציין לשבח את הניקיון ביפו (!), אל מול ניו יורק. “אצלנו אין את הפחים הירוקים הגדולים. כל אחד פשוט מוציא את האשפה שלו החוצה.”. אבל הציפייה היא שכל אחד יהיה אחראי לניקיונו האישי, ברמות שגובלות באובססיה. באף מקום אחר בעולם לא ראיתי שלטים שמסבירים לאנשים איך לשטוף ידיים, כולל הוראות מפורטות על איך לנגב אותם. זה נכון שהתרבות האמרקיאית היא היפר-מילולית גם כך (“walk” ו-“don’t walk” במקום האנשים הקטנים, למשל), אבל מדובר במשהו מעבר. Cleanliness is next to Godliness זה משהו שמוטמע עמוק בתרבות האמריקאית. כשלמדתי בישול בפירנצה, העובדה שהייתי טועם משהו ואז לא ישר רץ לחטא את הכף באלכוהול  מועשר באורניום התקבלה בחלחלה על ידי חברי האמריקאים לספסל הלימודים.

ההגדרה של מה זה “נקי", גם היא מתעדכנת. פעם נקי היה משהו שנשטף עם מים. אחרי זה סבון. היום יש לנו כל מני ג’לים אנטי בקטריאליים. מי יודע לאן עוד נגיע. פרופסור רות שוורץ-קואן, מאוניברסיטת פנסילבניה, מסבירה יפה בספרה  “More work for mother”, איך החדירה של מכונת הכביסה לחיינו, דבר שנחשב לאקט משחרר לרוב הנשים, בעצם הרימה את הרף למה מוגדר כ“נקי”, וכך למעשה העמיסה עוד עבודה על אמהות.

האובססיה האמריקאית לניקיון מתנגשת עם אובססיה נוספת, ניו יורקית/סאן פרנסיסקואית, לאורגני, אקולוגי. בכל חור בניו יורק של דברים אורגניים. כביסה אורגנית, אוכל אורגני, כיסאות אורגניים, שרקנים אורגניים.

המניע מאחוריה מעבר הדירה, אותו חווינו לא מזמן, היה מגורים משותפים, אך לא פחות מזה, הזדמנות להגשים את הפנטזיות החקלאיות של ליאת. אני מעריך שסחבתי משהו כמו 300 ליטר אדמה בחודשים האחרונים, ובקומה למטה ליאת שתלה גינת ירק אורגנית מפוארת. יש בה כל מני סוגים של ירקות שגדלים מאוד מאוד יפה. מי שעוד מבסוט מהסיפור הזה זה המזיקים השונים שאוכלים לנו אותם. תולעי ענק אה-לה-דיון, כנימות ומני חרקים שונים. אורגניים כולם. אני לא כל כך מחבב חרקים. Bug’s Life וגם Antz הפחידו אותי.

עכשיו, זה שדברים אורגניים הם קטנים יותר, את זה אנחנו כבר יודעים (אחלה תירוץ, בחורים). אסתתיקה מאוד אורגניהיא עניין של בחירה עד שזה נוגע לתכנותים העמוקים שלנו, אלא שלא רק גורמים לנו לעקם את האף בגלל שתראה איך היא נראית, אלא גורמים לנו להרגיש בחילה כי הכלים לא נקיים. ככל שאנחנו שואפים ליותר אורגני, ליותר אקולוגי, לפחות חומר משמר, אנחנו חייבים להבין שאנחנו נחשף ליותר ויותר דברים שכמבוגרים תוכנתנו לסווג כ”מגעילים”. כשלא מרססים אז יבואו חרקים, נוזל הניקוי האקולוגי מנקה פחות טוב מזה הכימי, כשאין חומר משמר המזון מתקלקל מהר יותר.

יהיה מעניין לראות איך אמריקה, איך אנחנו, נסתדר עם הרעיון של לחזור לתפיסות מגעיל/לא מגעיל של ילדים בגן, שלא מתביישים לאכול בוץ. האם נצליח לתכנת מחדש את רפלקסי הגועל שלנו בשם האידיאולוגיה האקו-אורגנית, או האם כל הטרנד הזה של האורגני/אקולוגי יהיה בסופו של דבר עוד עטיפה נוצצת למוצרים מסחריים ועגבניות מושלמות, שעליהם הודבקה מדבקה ביו-דיגבריידבל נוצצת שכתוב עליה “אורגני”. .

גוגל כאלוהות פולנית

בימיו הראשונים של האדם, למדנו מהר מאוד מה מהאדם, ומה לא. ברקים, תופעות טבע, אסונות – כל הדברים הללו הוצאו מתחום האדם, מאחר ונראה כאילו שליטתנו על מאורעות אלה מוגבלת (זה היה לפני שאל גור המציא את ההתחממות הגלובאלית). התופעות הנ”ל יוחסו לאלוהויות759-al-gore-fire, כוחות על. באם היה להם פנים ותכונות אישיות, ובאם, בסופו של דבר, הם הפכו לאלוהים כפי שאנחנו מכירים אותו היום (“מכירים… נו, שלום שלום, לא יותר”).

אני זוכר כשמייקרוסופט השיקה את ה-MSN Messenger שלה, אי שם בשלהי שנות התשעים. אני זוכר את הפליאה שחשתי לגבי הנסיון הפתטי של מייקרוסופט להתחרות ב-ICQ. למה שמישהו ירצה להגר למסנג’ר אחר, שנותן לו את אותו דבר, כשכל החברים שלו גם ככה נמצאים במסנג’ר הקודם? בראיה לאחור, ההצלחה של מסנג’ר מרשימה מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאותם הימים לא היו מנגנוני “בוא נזמין את כל החברים שלך באופן אוטומטי”, מה שקורה היום בתהליך הרשמה לכל שירות שני, ועוזר לבניית קהילה במהירות רבה יותר.

בשנים האחרונות אני נוטה לזנוח תוכנות לטובת שירותי WEB. פעם היה חשוב לי להשתמש בתוכנת דואר נפרדת. היום הכל בג’מיל. פעם הדבר הראשון שהיה עולה במחשב היה המסנג’ר. היום במילא כולם מופיעים בג’מיל.

כולם? לא, לא בטוח שכולם. פעם העולם היה פשוט. היית מוסיף מישהו למסנג’ר שלך, והוא היה מאשר אותך, או שלא. ואז הוא היה מופיע ברשימת החברים שלך, לנצח. כל עוד הוא לא מחק או חסם אותך, ולפעמים גם אם כן, תמשיך לראות אותו כל פעם שהוא מחובר ואתה מחובר. במסנג’ר שלי יש אנשים שלא דיברתי איתם עשור, ואני בספק אם הם זוכרים מי אני. הם שם כי הוספנו אחד את השני אי שם בעבר, וכי אני, באופיי, לא זורק דברים ולא מוחק דברים. כמו סטיקר זכרון לרבין.

גוגל הוא האלוהים הפרטי החדש שלכם. אני לא מדבר רק על העובדה שהמנגנון חיפוש שלו הוא סוג של חידה קפריזית שכהני SEO צריכים לדעת לעבוד. אני מדבר על ההשלכות המיידיות לחיי היום יום של כל אחד ממשתמשי הגוגל טוק.

המסנג’ר של גוגל עובד אחרת מזה של מייקרוסופט. הוא מיסתורי, יש לו חיים משלו. אין לי מושג ירוק, נגיד, איך אנשים מופיעים שם. נכון, יש את האפשרות הזאת של להזמין או לצרף אנשים, אבל לפחות רבע מהאנשים שבצ’אט שלי בגוגל הם אנשים שפשוט הופיעו שם לבד, אחרי שהתכתבי איתם, נגיד. אין לי מושג גם מתי אנשים נעלמים משם. פלוני יכול לככב יום יום ברשימת החברים שלי, ואז, יום אחד, להעלם לחצי שנה, רק כדי לשוב ליומיים, ואז שוב לחצי שנה. אני יודע שיש אנשים שמתחבאים, שחסמו אותי, שנסעו להודו. אני גם מודע לפונקציית ה”הצג את כולם”. זה לא עוזר. גם כשהפונקציה הזאת דולקת, פתאום אנשים מופיעים ונעלמים.

John_Collier_-_Priestess_of_Delphiלפני כמה שבועות נפגשתי עם בוב בורשר, אחד האנשים שהובילו את הפיתוח של ה-iPhone. בוב סיפר לי על מונח שרווח באפל: Automagic. “אם צריך לקנפג את זה, זה מסובך מדי”, טען בוב. והוא צודק. אפל היא התגלמות הדיקטטורה הנאורה, ואפילו לא מתביישת מזה. גוגל פחות דיקטטורית בגישה המוצהרת שלה. מערכת  ההפעלה שלה והדפדפן שלה מבוססים על קוד פתוח, היא סחבקית של מפתחים.

ב”עריצה היא הלבנה”, מסביר מני ש”אנשים מצפים שאם תכניס נתונים נכונים למכונה, תקבל בחזרה נתונים נכונים” (במקור, ה”honest data”).כולם יודעים שהמידע יכול להשתנות כתוצאה מטעויות, או בבאגים. גוגל לוקחת את זה צעד קדימה. היא מתערבת.

המטרה של גוגל היתה פעם לסדר את המידע בעולם. אחר כך זה הפך לסדר את המידע שלנו גם. כמו אמא פולנייה שמחליטה מה טוב בשביל הילדים שלה. גוגל יודעת מה טוב יותר בשבילכם. היא החליטה  מי החברים האמיתיים שלכם, אלה שאתם רוצים וכדאי לכם לשחק איתם כברירת מחדל. זה המחיר של האוטומג’יק. אין לנו זמן לסדר את הבית לבד, אז הבית מסודר כמו שהעוזרת חושבת שהוא צריך להיות מסודר.

האורקל של דלפי היה ממשק למידע ונבואות בעולם היווני העתיק. הוא גם היה בעל מודעות פוליטית, והמטרה של לא מעט ניסיונות השפעה – שוחד, לחצים ואיומים. אם האורקל בדלפי היה בכיס שלך, היה לך הרבה יותר קל בחיים, כי גם האויבים שלך הולכים אליו כדי לקבל נבואות. ממשק מרכזי למידע זה דבר עוצמתי מאוד, במיוחד בימינו ,כשמידע זה כל מה שיש לנו. אוטומג’יק זה נחמד, אבל השאלה היא האם זה לא מדרון חלקלק, שבסופו של דבר ניצב לא אובדן הפרטיות שלנו, אלא התערבות “אלוהית” באיך אנו חווים את המציאות שלנו?

עדכון:

רק כדי להוכיח כמה אני צודק, היום גוגל החזירה לרשימת הצ’אט שלי לפחות שבעה אנשים שלא היו שם בחצי שנה האחרונה. אני תוהה האם עלי לראות זאת כאישור לכך שאני בדרך הנכונה, או איום.