היסטוריה

I’ve seen the Future, It is Murder.

במקביל ללהטוטי העבר שאני מלהטט במאקו, אני חוזר בימים אלה לאוניברסיטה, על מנת לכתוב על העבר. על העתיד. יש פיטצ'ים, שבמשפט אחד מסבירים את הכל. דקסטר, למשל: הוא רוצח סידרתי שרוצח רק רוצחים סדרתיים. זהו. מובן, משכנע, מגניב.גם במקרה שלי, הפיטצ' מאוד פשוט: אני רוצה לכתוב על ההיסטוריה של העתיד. Star Trke בשנות השישים נראה כמו שנות השישים. אני רוצה לכתוב על זה. מדע בדיוני הוא קצה אחד של הספקטרום – הוא קוטלג כ-Fiction. מה שאולי יותר מגניב, זה אנשים שלקחו את עצמם ברצינות.

הבלוג הנפלא Paleo Future, המספק "הצצה לעתיד שלעולם לא היה" יש, לדוגמא, סדרת הדפסים מ-1910 שמתארות את החיים, על גווניהם השונים, בשנת 2000.זה כיף מאוד גדול בשבילי.
כאן ניתן לראות וועידת ווידאו בשנת אלפיים:

או את ילדי בית הספר המאושרים:

Now we make חנין (או שזה חמין – אני תמיד מתבלבל…)

אחד מהקליפים ש-CNN צילם, בזמן עצרת הניצחון של אובמה, הוא של ג'סי ג'יימס ג'קסון, האב, בוכה. במשך דקה וחצי או 2, פשוט רואים גבר שחור בגיל העמידה, עם דמעות זולגות מהעיניים. באותה מידה היו יכולים לצלם אותי היום בבוקר. עוד מקריאת נאום הניצחון של אובמה ונאום ההפסד של מקיין בעיתון, הרגשתי את עצמי מוצף, וכשראיתי את הנאום של אובמה לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות, כפי שראוי לעשות לנוכח חלומות, בלתי אפשריים כביכול בעולם ה"אמיתי", שמתגשמים גם אחרי שהתעוררת.

ועכשיו כל שנותר הוא להעיר דובים ממרבצם, ב-11 לנובמבר. 

יש מקום

באותה מידה שמעולם לא הרגשתי סנטימנטים דתיים, ובאותה מידה שאני עצמי לא איש של מסורת – כמעט אף מסורת, אני מודע לסנטימנטליות שלי כשמסורות מסתיימות, או נאבקות על חייהן. רחוב הרצל היה פעם מלא בשענים ובעלי מלאכה זעירים. היום יש בו שען אחד, דור שלישי. אף אחת מבנותיו לא בענייני שעונים, ולכן לא יהיה דור רביעי. מהמקום הזה, של ההסתכלות על מסורות נעלמות, התרגשתי מאוד כשעיני צדה מודעה שהודבקה על עמוד חשמל ליד הבית שלי, ובשכונה. "מצווה גדולה, השלמת מניין". בית כנסת, אחד מהרבים בצורה מפתיעה שמפוזרים סביב שינקין, מתקשה בלהשלים מניין. לא מדובר בחבד"ניקים המעצבנים שרוצים שרק תניח תפילין, אלא באנשים שרוצים איכשהו להמשיך עם המסורת שלהם, וצריכים קצת סיוע.

ועד כמה שאני לא איש של "בית אבא" ו"ארון הספרים", וכל כולי חילוניות זוללת סושי, לא יכולתי, בכל זאת, שלא להוציא אנחה, בדרך הביתה אתמול מארוחת החג. בגלי צה"ל שידרו ספיישל עם "הפרלמנט" – בוגרי רימון הטריים, וברשת ב' שידרו משהו לא ברור, שבשלב מסויים כלל את ששי קשת עושה קאבר לקזאבלן. הרימונים קיבלו משימת אישיות, לכתוב שירים עבור ראש השנה, ואחד אחד הם שרו אותם. ששי קשת שר את "יש מקום". עוני השפה והרעיונות, מוגבלות האקורדים, ובעיקר – השטאנץ החוזר בכל השירים של הפרלנטרים רק הודגש אל מול הביצוע של קשת לשיר מ"קזאבלן".

הקאזה שר על מסורת שחולפת, או חלפה מהעולם. מה שהתחיל בתור "זה מקום רחוק, מקום נפלא
שם מכל חלון שומעים תפילה", הפך היום ל"מצווה גדולה – עזרה בהשלמת מניין". עולמות נעלמים, גם אם החדשים טובים יותר, זה עדיין דבר עצוב, מרגש.

טלסקופ

באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".

למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 

בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.

לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.

בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.

Agnus Dei – editne gramine Angeliorum?

מזמן הבנתי שאני שה האלוהים. קודם כל, אני אוהב כבש. ומלבד זה, מאוד ברור שיש מידה מסויימת של חטאים שעליהם אני אמור לכפר, וכפי שהדברים נראים בזמן האחרון, הם יותר מאשר סך כל חטאי, מכובדים ככל שיהיו. ולכן, ילדים וילדות, כשאתם ישנים בבטחה במיטתכם, והבורא מחזיר נשמתכם לאפכם בבוקר, תדעו לכם שזה בגלל שאני סובל.
האמת, שהסבל הזה הוא נפלא. הוא סבל ממוקד, בחזית אחת, ובתמורה, אתה מקבל כל מני יכולות כמו החייאת מתים, ריבוי דגים ולחם, ותפקוד בצורה יוצאת מן הכלל בכל תחום מתחומי החיים.

הפונטיוס פילאטוס שלי הוא האיש אשר כונה בשנות השישים והשבעים "The Man" – יש לו משהו נגדי. הסטיגמטה (סטיגמטות?)שלי – מפולת בירוקרטית שהיתה קוברת גם את המעכר המשופשף ביותר. בשבוע אחד אני נאלץ להתמודד עם:
1. צנרת שיש לי מתחת לבלטות (ידעתם שיש כזה דבר בכלל?), שהוביל לכך שצוות של שלושה אינסטלטורים פרסיים הגיעו אלי הביתה, אחד כדי לעבוד, אחד כדי לפקח, ואחד כדי לשבת איתי, לשתות קפה ולדבר על השקעות במעו"ף. ברוטציה.
2. ביהמ"ש לתביעות קטנות ע"ש יוסאריאן, שמסרב להביא לי עותק של כתב התביעה שלי, שהם איבדו, כי הוא ארוך מדי, ואומר שהוא יוכל לעזור לי רק אם אני אביא לו את כתב התביעה, שהוא מסרב לתת לי.
3. משרד הרישוי, אשר מסרב בכל תוקף לשלוח את האגרה לטסט-שהייתי-צריך-לעשות-לפני-די-הרבה-זמן לכתובת מלבד הכתובת העלומה של אחותי, אשר נמצאת בהודו.
יו גט דה פיקצ'ר.
אבל מה זה לעומת היכולת להרבות דגים ולחם…

מצד שני, כאמור, כל **שאר** הדברים, נפלאים. אני כותב כמו מטורף, יוזם יוזמות מבריקות, מתקדם בכל מקומות העבודה שלי, פותח כיתת ארניס ברחובות בספטמבר, ואם הייתי לובש רק מעט יותר שחור, ייתכן ואנשים מהרחוב היו חושבים שאני נינג'ת-על ביונית.*

ככה זה כשאתה שה האלוהים.

* מיותר לציין שהמשפט הנ"ל הינו הטעיה לחדי העיין שבכם. אם אכן הייתי נינג'ת-על ביונית, אף אחד לא היה רואה אותי. ככה זה עם נינג'ות. (וכן, האתר הזה מצחיק בטירוף)

אוהל אינדיאני בסלון

אחד מהזכרונות השמורים ביותר שלי, הוא ההתנחלויות האינדיאניות שהיינו מקימים בסלון ברחוב הרצל, בכפר סבא. גרנו בבניה מאוד לא טיפוסית לאיזור – בקומה השישית בבניין בן 8 וקמות על ראש גבעה, עם חלונות גדולים שהשקיפו מזרחה.

זה היה בניין גדול, מלא בילדים באותה שכבת גיל. בעולם התל אביבי של היום אני כמעט שלא רואה אותם, את החבורות של הילדים הקטנים מאותה שכונה.

מדי פעם, היינו בונים אוהל – כמה שמיכות פיקה או צמר בין כמה כיסאות, וישנים בו את הלילה.  אני קלסטרופיל לא קטן – יש לי ממש חיבה למקומות קטנים. אני חובב מחילות, ולאוו דווקא מהסוג של יום כיפור.

יש משהו נפלא בשבירת השיגרה הזאת, נפלא ומוזר. שבוע שעבר ביליתי לילה במלון באזל, ברחוב הירקון בתל אביב, בגלל עבודה. יצאנו לפולה, והיה כל כך מוזר לחזור… לא לבית שלי.

אז החלטתי לעשות לי אוהל בבית גם עכשיו. לשחק עם שבירת השגרה הזאת. ביומיים האחרונים, ישנתי בחדר אחר מהחדר שלי. פרשתי מיטה בחדר העבודה, העברתי כרית או שתיים, ושם ישנתי. מוזר להתעורר, מוזר לישון. מרגיש ממש כמו מסיבת פיג'מות – תחושה של בית, אבל קצת אחרת.

היום הגיע הזמן לחזור, אני חושב.

התחלתי לקחת סמים וזה נפלא!

העובדה שההורים שלי קוראים את הבלוג שלי (היי אמא!) היתה, באופן טבעי, מרתיעה אותי מלכתוב כותרת או פוסט שכזה, אלמלא העובדה השמעשעת שהם אילו אשר מספקים לי אותם.
לא, אני לא שייך למשפחה היפית שבה ההורים והילדים יושבים סביב מדורת השבט, מגלגלים ג'וינט עסיסי ומקשיבים לקרוסבי סטיל נאש ויאנג. שם המשפחה הוא גוטמן, לא מייברג. מה שכן, קריירת הפצת הסמים של משפחתי החלה עקב מאבקי העיקשים בזאבי אדם, אנשים שמצליפים בעצמם, ויוספוס פלביוס. לא, לא מדובר בקריירה הסודית של לחימה אותה אני מטפח בשעות לילה, אלא בנושאים (המרתקים!) של עבודות שאני אמור להגיש על מנת לסיים את ה-NeverEnding תואר שלי.

ההורים הלא אחראים האלה, שדוחפים לילד בן ה-28 שלהם ריטלין. באמת. אני שומע את הסירנות מתחילות ליילל ברחוב רוטשילד 107.

ובכן מה אגיד ומה אומר… זה עובד.

האם אני כותב כמו מטורף? לא, אבל לפחות אני משיג ריכוז מושלם כאשר אני משחק במשחקים מטופשים באינטרנט.

טוב, אני כותב. הספק עבודה מרשים. ולא, לא איכפת לי אם זה פלסבו, או "הנוצה של דמבו", בשפה הגבי-ניצנית. אני גם כותב, וגם מעצבן את ל. רון האברד. יותר טוב מזה היה רק אם גם מקבלים גלידה בסוף.

1914

1914
Nineteen-fourteen! Oh, nineteen-fourteen!
Ah, some years shouldn't be let out of quarantine!
Well, this is one of them. Things get raw:
In Paris, the editor of Figaro
is shot dead by the wife of the French finance
minister, for printing this lady's – sans
merci, should we add? – steamy letters to
– ah, who cares!.. And apparently it's c'est tout
also for a socialist and pacifist
of all times, Jean Jaures. He who shook his fist
at the Parliament urging hot heads to cool it,
dies, as he dines, by some bigot's bullet
in a cafe. Ah, those early, single
shots of Nineteen-fourteen! ah, the index finger
of an assassin! ah white puffs in the blue acrylic!…
There is something pastoral, nay! idyllic
about these murders. About that Irish enema
the Brits suffer in Dublin again. And about Panama
Canal's grand opening. Or about that doc
and his open heart surgery on his dog…
Well, to make these things disappear forever,
the Archduke is arriving at Sarajevo;
and there is in the crowd that unshaven, timid
youth, with his handgun…. (To be continued).

 

(History of the 20th century (a roadshow) – Joseph Brodsky).

ההוכחה הניצחת שהעבר היה טוב יותר

הופעה אדירה של סטיבי וונדר ברחוב סומסום. כן. היה טוב יותר בעבר.

[gv data="_ul7X5js1vE"][/gv]