היסטוריה

מסה (לא כל כך) קצרה על אומנויות לחימה, לאס ווגאס.

כבר כמה זמן מתבשל אצלי משהו, על אומנויות לחימה. אולי זו החגורה השחורה שהגיע לא מזמן, אולי זה המאסטר מהפיליפינים שמגיע להתגורר בביתי לכמה שבועות עוד מעט. אולי מדובר במספר שיחות שערכתי עם אנשים בנושא.

זה לא מה שאתם חושבים.

באמת לא.

אחת מהאמיתות, אולי הקלישאות, של עולם אומנויות הלחימה, היא שכל השיטות מובילות בסופו של דבר לאותו מקום. שכל השיטות הן דרכים שונות לטיפוס על אותו הר. שוחחתי על כך עם חבר שלי, והוא שאל שאלה שנאלצתי לחשוב עליה: מהו אותו הר?

ניסיתי להסביר לו עד כמה גדול הפער בין מה שאנשים חושבים שהם עושים באומנויות לחימה, ובין מה שהם עושים באמת. גורם ההרג הלא-טבעי (מחלות וכדומה) מספר אחד, בישראל לפחות, הוא תאונות דרכים. בדרך לחגורה השחורה אני מעריך שהשקעתי בין 750 לאלף שעות אימונים. במהלך החמש שנים שזה קרה, לא השקעתי אפילו שעתיים בסדנת נהיגה מתקדמת/משטח החלקה.

בבר האהוב עלי אין מאבטח, וזה בסדר. אף אחד לא עושה אומנויות לחימה בשביל הגנה עצמית. הגנה עצמית, במובן הרחב של המילה. אנשים שדואגים לבטחונם האישי, ברמת ההגנה העצמית, היו עושים קורס נהיגה מתקדמת, משתדלים שלא לצאת למקומות מפוקפקים, בלי מאבטח.

ישנם מספר מסורות של אומנויות לחימה, ורוב האנשים אינם מודעים אליהם. לפני שנגש אליהם, בוא נשאל שאלה מנחה: בגולני, גבעתי, וכו', האם הלוחמים נלחמים בידיהם החשופות? כל עוד הם יכולים, התשובה היא לא. מה גורם למישהו לחשוב שהלך המחשבה הזה היה שונה לפני חמישים מאה, ואלף שנים? and yet, באופן פלאי, כמעט כל אומנויות הלחימה המלומדות היום, לא מתעסקות עם כלי נשק, בוודאי לא במובן השימושי שלהם (קרי, להשתמש בכלי נשק באמת, ולא סתם לעשות איתם ריקודים, או להשתמש בהם ככלי אימון ליד הריקה).

הקונג פו הסיני הוא לא האבא של כל אומנויות הלחימה. הוא גם לא בן 3000 שנה. אחד הדברים החשובים שיש לזכור, זה תפקיד המיתוס המכונן בעולם אומנויות הלחימה. את מי שזה מעניין, אפשר לראות אחד מנסה להתהוות ברגעים אלה, וכמה קשה לו, כי כולנו כבר פוסט מודרניסטים ובעלי אינטרנטים. לפני חמישים שנה, מאה שנה, זה היה עובד יופי. קונג פו זה משהו שקיים בערך מהמאה ה-17. קונג פו, לחימה מתוחכמת בידיים ריקות, התחיל בתור תנועה תרבותית בסין, בהשפעת ספרות חצי פנטסטית על אמני לחימה מופלאים (כן, פטריק קים הסיני בעצם יייסד את הגונג פו, לא בודיהארמה הנזיר), וסוג של תגובת נגד לכל מני שטיקים מערביים שהתחילו לזלוג לכיוון סין (הידעתם שרוב כסף שנכרה בדרום ומרכז אמריקה, עם ההשתלטות האירופאית על היבשת, הגיע בסופו של דבר לסין?).

קאט.

יש כל מני מסורות לחימה, בעיקר יפניות, שהן נסיון לשחזר ולשמר את טכניקות הכשרת הקרב של הסמוראים. קוראים לזה קוריו – שיטות עתיקות. האנשים האלה רציניים כמו שרק יפנים יודעים להיות רציניים. הם לומדים לירות בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוסים, וגם את טכניקות הקשירה עם החגורה. זה בדיוק כמו שבעוד מאתיים שנה אנשים יתאמנו על טירונות 07 של גולני. קצת כמו אנשים שהיום משחזרים קרבות ממלחמת האזרחים האמריקאית.

זה מגניב. אבל למה אנשים עושים את זה?

אומנויות לחימה פיליפיניות, וקצת אינדונזיות, הן אולי הדבר הכי קרוב להגנה עצמית (דרך לחימה) שאני מכיר באמת. למה? כי שם מלמדים נשק קודם. זה מדהים לחשוב על איך אנחנו עושים כל דבר עם כלים – אנחנו נוסעים באוטו כשרחוק לנו, אנחנו משתמשים במריצה כשכבד לנו, וכו' וכו'. אבל כשזה מגיע ללהגן על החיים שלנו, פתאום כלים זה טאבו. "עם מקל? עם סכין? אבל מה רע בדייים ריקות?". התשובה מאוד פשוטה: גוף האדם לא כל כך טוב בלחימה. אז אפשר להגביר את היכולת שלו להלחם. אפשר לרמות. וכשמדובר על החיים שלך, אולי לרמות זה בסדר…

מצד שני, עם כל הכבוד לחרבות, סכינים ואלות, להגנה עצמית בפני אלימות אפשר להגיע בחצי שעה בשבוע, עם גז מדמיע/תרסיס פלפל ואימוני שליפה.

הגנה עצמית. נהיגה מתקדמת. פאבים. כלי נשק.

אז למה, למה ללמוד את זה? למה להשקיע כל כך הרבה שעות.

אני עדיין לא בטוח.

חבר נסע ללאס וגאס, לעסקים. הוא בן 45, וזו הפעם הראשונה שלו בעיר.

אני נזכר: הפעם הראשונה שהגעתי לווגאס, בגיל 22, היתה הפעם הראשונה שלי באמריקה, כאדם בוגר. חטפתי הלם שלקח לי שבועות להתאושש ממנו. לקראת הסוף לאס ווגאס תקפה אותי. אין לי דרך להסביר את העובדה שעברתי ממצב בריא למצב של אובדן קול תוך שעה וחצי. זה מסוג הדברים שקורים בסרטים.

אנחנו לומדים אמנויות לחימה כדי להיות לאס ווגאס.

לא, אנחנו לומדים אומנויות לחימה מאותה סיבה שאנשים בנו את לאס ווגאס, בגלל אותו חזון.

לאס ווגאס היא הדיסנילנד של המציאות. It is the TRUE magic Kingdom. ב-Venetian פגשתי לראשונה שמיים מלאכותיים שהצליחו לבלבל אותי. העשן ש"יצא מהמדרכות" ב-NY, NY הצליח ללכוד את עיני מדי פעם. האנשים שבנו את ווגאס רוצים להיות מכשפים. סליחה. תיקון. הם רוצים להרוויח עוד ועוד כסף. והם הבינו שהדרך לעשות זו, היא להיות מכשפים. להיות מסוגלים לשלוט ולעצב לחלוטין את סביבתם. וכך גם אמני לחימה. יש קסם, כישוף, ביכולת להגיע לשליטה פיזית במרחב שלך – שליטה כל כך גדולה שגם הרצון של איש אחר לא יכול לערער עליה. אמני לחימה, למרות שמעטים מודעים לכך, בעצם כמהים להיות מכשפים.

או סתם מחפשים להרביץ לדברים. גם את האופציה הזאת לא פסלתי עדיין.

אתגר נוצץ

האם יש, או ניתן לעשות, תבנית WordPress בצורת דף גמרא/Gloss נוצרי?

הטקסט במרכז, והפרשנות (הערות) מסביב?

זה מקושקש, אבל מגניב למדי…

מצב האמנות

למרות היותי איש חברותי לכל הדיעות, אחד מהתענוגות הקטנים שאני מרשה לעצמי הוא לאכול, בגפי, תוך כדי קריאה. בדרך כלל מדובר בעיתון (עדיף צהוב, ולא מעמבה) או מגזין, אבל בבית… כפי שהגדירה זאת פעם מישהי – אני נהנה לקרוא על דברים שאני לא אוכל. ספרי הבישול שלי, כמעט כולם, גרים על שולחן המטבח, ואני נוהג לעיין בהם תוך כדי בליסה ולעיסה.

במקרה, בערימה היום, שמתי לב לתופעה פיזיקלית מוזרה: למרות ששתי ספרי הבישול הנ"ל נגעו זה בזה, לא התרחש אף פיצוץ, ושניהם לא נעלמו! אני מתכוון לספר "בישולה מהאגדות" ולספר המתכונים של "אורנה ואלה". הסיבה שחזיתי פיצוץ והעלמות, היא כי לפי מיטב השכלת המסע-בין-כוכבים שלי, זה מה שקורה כששני דברים שהם הופכיים לחלוטין נפגשים. חשבו חומר ואנטי-חומר.

לא יוכלתי לחשוב על שתי ספרים הפוכים יותר. בישולה זה מין ספר כזה שבו משתמשים המון בסויה ודבש ואבקת מרק. מהספרים שג'ינג'ר זה עוד טיפה אקזוטי. אצל אורנה ואלה, אם יש נגיד מתכון להמבורגר, אז הוא כולל הפניות למתכון נפרד לסלט, ללחמניה ולמיונז. באמונה.

ומזווית אחרת: מישהו שלח לי לינק לפרק הפיילוט של באטלסטאר גלקטיקה. המקורית, מסוף שנות השבעים. אני חסיד גדול מאוד של הסדרה המדומיינת-מחדש. מעבר לסיפור המצויין, מה שמאפיין אותה הוא משחק יוצא דופן, בימוי לא קונבנציונלי לסדרות מד"ב, וערכי הפקה לא רעים בכלל. גאלקטיקה המקורית, לעומת זאת is cheesy – לא רק בגלל האפקטים, אולי אפילו בלי שום קשר אליהם, אלא בעיקר בגלל המשחק, הבימוי, וכו'. אני בטוח שכאשר היא יצאה, היא נחשבה מתקדמת למדי לזמנה.

בקיצור, גאלקטיקה הישנה היא קצת בישולה החדשה.

השאלה המעניינת היא, עד כמה הגאלקטיקה הנוכחית טובה באמת, או עד כמה סתם היא מיישרת קו עם מצב האמנות – מה זה אומר להיות "סדרת טלוויזיה" ב-2007. האם בעוד 15 שנה נסתכל עליה ונצחק? עשיתי ניסוי שכזה עם הסרט "Willow". אז נכון, אופנת שנות השמונים שולטת ב-13 הממלכות, אבל הסרט, למרות שצולם ב-88, עדיין עובד. כנ"ל לגבי הנסיכה הקסומה, שאפילו ביחס למה שהיה מקובל ב-87 היה צנוע.

בישולה לא מעוניינת להיות ב-State of the Art. זה מין משהו כזה… לכווולם. ולכן אולי דווקא בגלל זה הספר יונצח כקלסיקה, יחד עם "מהמטבח באהבה". כשמעולם לא התיימרת להיות שיא האופנה, קשה לצאת ממנה, הרי… מעניין אם בעוד עשור, אגיב לסביצ'ה על מצע בורגול כמו שרובינו מגיבים היום לסיבוב ב"יוטבתה בעיר".

על כל פנים, לעתידה של No. 6, אני לא דואג.

Invtitaiton to a suicide

הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

 

לא נעים...

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.