כחלק מהתגשמות הנבואה שלי לגבי החנונים שיגאלו את העולם, אביתר טרון, איש רב מעללים ונכדו של מגה, מארגן כנס חנונים-ירוקים (greek, לאוו דווקא כאלה שמביאים מתנות). המטרה של הכנס היא בגדול להכניס אנשים יצירתיים ומוכשרים, שאכפת להם מאיכות הסביבה, לחלל אחד, ולתת לטבע לעשות את שלו.

הליינאפ נשמע מגניב, ומומלץ. לעוד פרטים: באתר הירוק להפליא של הכנס. 

עידוק תפס אותי ואת ג'וני במצב רוח שתוי, מבצעים קלאסיקות אייקון. איכות ההקלטה גרועה, אבל הוויסקי היה טוב.

עומר דיקמן החליט שמישהו מאיים על רגישותו והמיוחדות שלו אם מתארגן לו ערב לזכרו של אליוט סמית', שכולל כחלק מהליין-אפ של כ-14 זמרים שונים, גם את (רעשנים כמו של המן) נינט טייב(!). אויה!

לשם גילוי נאות: נטע אביב, המארגנת של הערב היא חברה טובה שלי, ועבדכם הנאמן כנראה גם ישיר בו, יחד עם יוסף סוויד מ"חם ומחמם בום", את "Say Yes".

אבל גם בלי הקשר הזה, כתבה מהסוג שעומר פרסם בוואלה תרבות היתה מוציאה אותי מדעתי. הקידוש הזה של ה"אחר" של ה"דחוי", וסלידה אוטומטית מכל מה שפופולארי ומיינסטרימי, מזכיר לי את אותן נערות גותיות שלא משנה מה, ישנאו את בריטני ויעריצו את טים ברטון/להקת מטאל/משהו דחוי שאפשר לשים על פוסטרים אחר. אל תבינו לא נכון. אני רחוק מלהיות נציג המיינסטרים. אין לי טלוויזיה בבית, אני חנון מדופלם עם המון פז"מ של להסתובב ביערות מחופש לטרול, וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, בדיוק כמו היחס שלי לאלוהים, גם היחס שלי למיינסטרים הוא לא סלידה אוטומטית. המיינסטרים משפיע עלי, פשוט לא מאוד.

לעומת זאת, גם עומר דיקמן וגם הנערות הגותיות מונעים לחלוטין מתרבות המיינסטרים. כמו ילדים בני 4 שיעשו ההפך מכל מה שתגיד להם, גם דיקמן וגם הנערות מבינים מה הוא המיינסטרים, וסולדים ממנו, לא משנה מה – העיקר להשאר מיוחד.

לא משנה שרוב האמנים שמופיעים בערב הזה – הדרה לווין ארדי, שי נובלמן, יוסי סוויד, ועוד הם אמני אינדי שעבדו ועובדים קשה במשך שנים כדי לשרוד בסצינת המוזיקה הישראלית – אמנים בעלי אמירה וקול משל עצמם. לא משנה שלפעמים גם דברים כמו "כוכב נולד" יכולים להוות קרש זינוק לאמנים מרשימים (ומי שלא מוכן להקשיב למרינה מקסימיליאן בלומין רק בגלל שהיתה בכוכב נולד – מגיע לו). העיקר שאפשר להיות שנונים ומיוחדים ולועגים וציניים כי מישהו פתאום נוגע במוסיקה שעומר דיקמן שומע כשהוא בוכה בלילה, ורוצה שגם אחרים יהנו ממנה.

חס וחלילה שנינט תברח מההגדרה הכל כך נוחה שהעומר דיקמנים של העולם שמו אותה "מפלצת רייטינג מרוקנת". חס וחלילה שנצטרך לשפוט דברים על פי מה שהם, לבחון אותם מחדש מדי פעם. אנחנו יודעים מאיפה הגעת, כפרה-קריית-גתית, ואיך עלית למעלה, ואין שום סיכוי שנכניס אותך לקודש הקודשים ה"אלטרנטיבי" שלנו. כי אם לא נוכל לצחוק ולהתנשא עלייך וכמותייך, מה ישאר לנו מהזהות שלנו?

"מעריצות של נינט… ילדה בת 12 עם טייטס ופוני" – חס וחלילה שהיא תחשף למוזיקה של אליוט סמית. חס וחלילה. איך עומר דיקמן יהיה מיוחד אם כל ילדה בת 12 תוכל לשיר את "miss misery"  או לזמזם את "son of sam"? 

כשאני מסתובב בפסטיבל אייקון, או יותר מזה – קורא בעמוד הראשי של "הארץ" כתבה שמתלבטת אם ללכת אליו או לפסטיבל הסרטים של חיפה – אני מתמלא בגאווה. לא כי הסרטים באייקון כולם טובים, אלא כי משהו שאני אוהב וחושב שהוא טוב, ולא זכה להערכה מספיק, פתאום נחשף עוד קצת לציבור. עומר, אליוט סמית' והמוזיקה שלו לא יעשו פחות נוגים, עצובים או יפים אם עוד אנשים יחשפו אליהם. די, די. אל תבכה.

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

לילה טוב, תל אביב.

אני לא יודע כמה זמן הפאה החמישית עוד תשרוד ברשת, אז אני מעתיק כתבה ישנה שלי משם, שיהיה גם באינטרנט שלי. תהנו.

"אז תסביר לי שוב – מה בדיוק אתם עושים שם?"
"לא הבנתי –זה משחק מחשב?"
"אתם אשכרה מתחפשים ויוצאים ליערות? מה אתם פסיכים? "

חנונים, מה לעשות, הם עם בלתי מובן על ידי השאר. במידה מסוימת, זה מה שמגדיר את חנוניותם – היכולת שלהם להתעמק בצורה כמעט אובססיבית במגוון של נושאים אזוטריים לשאר החברה. לפני מספר ימים זכיתי לקרוא הודעה נושנה, אשר צצה לה בבועת זמן לראש הפורום, ובה תוהה כותב אקראי האם אי פעם יהיו לנו חיים, האם נוכל לאהוב ולהאהב, לעבוד ולהתקיים. אם דוקרים אותנו, האם נדמם כשאר היהודים?
אולם, מכל עיסוקיהם השונים של החנונים, נראה שמשחקי התפקידים הם בסופו של דבר התחביב הקשה ביותר להסבר והקשה ביותר לקבלה. הצצה קטנה לעולם הבידור מראה שבסופו של דבר, כנראה שיש יותר מחנון אחד או שנים שם בחוץ (או שמא קומץ חנונים איכותי, החמוש במשאבי זמן וכסף העולים על כל דמיון): מתוך עשרת הסרטים המרוויחים בכל הזמנים, רק שלושה אינם קשורים למדע-בדיוני או פנטזיה.

רשימת הסרטים המדוברת משקפת תרבות פופולארית, אשר כשמה כן היא – פופולארית. ההפך מ"נידחת" או "אזוטרית". מיליארדי הדולרים אשר נתרמו לקופות הקולנוע על ידי אזרחי העולם, נתרמו על ידי אנשים שכנראה ששדות החנונים אינם זרים להם כל כך – אנשים שמבחינתם פרודו באגינס שווה את ה-13 דולר של כרטיס הקולנוע. הסרטון של טריומף, בובת הכלב מתוכניתו של קונן אובראיין אשר יורד על העומדים בתור לבכורה של אחד מסרטי מלחמת הכוכבים, משעשע ככל שיהיה, לועג לאחוז קטן מאוד ממכניסי הרווחים לקופתו של לוקאס. הרוב מגיע מסתם אנשים, אותם סתם אנשים שכאשר תנסה להסביר להם מה זה משחקי תפקידים, על אחת כמה וכמה משחקי תפקידים חיים, יביטו בך במבט מזוגג ויחפשו את היציאה הקרובה. מעניין, לא? מה בעצם מבדיל בין עיסוק חנוני אחד למשנהו?

הולדת הקול

מגרש כדורסל בברונקס. גברים גבוהים ומזיעים, במגוון גווני עור; סלים עם שרשראות מתחת לחישוק. הסצנה היא בדיוק כמו שראיתם בכל הסרטים, כולל המסרים הפרסומיים הסמויים. על הרצפה ניתן לראות בוודאות את סמלה של אלת הניצחון המודרנית, נייקי. מה שבתחילת השוט נראה כמו סצנה כמעט מחתרתית, מסתיים, כמו רוב התוכן היום, כמקושר לתאגיד כלכלי זה או אחר. עולם התוכן הגלובאלי – הסרטים, המוזיקה המגזינים, העיתונות, תוכניות הטלוויזיה וכו' – נשען בסופו של דבר על מספר שחקנים מצומצם למדי. כמו שבארץ, אם תנסו להתחקות אחרי המממנים והאחראים על רוב מה שתראו או תשמעו על המסך הקטן או מעל גלי האתר תגיעו ללא יותר מחמש משפחות, כך גם בעולם. מאחורי שלל שמות מותג עומדים כמה עשרות תאגידים, אשר נמצאים במערכת יחסים סבוכה מאוד איתנו, הצרכנים. כיום, אנו קונים יותר ויותר מותגים, ופחות ופחות מוצרים. מדובר בתהליך המשתרש בכל סביבת החיים שלנו, החל ממזון וכלה במוזיקה. אם תביטו מסביבכם, תגלו שרוב שוברי הקופות שנעשו בקיצים האחרון בוססו על מותג קיים (סרטי הקומיקס למיניהם, מלחמת העולמות), או ניסו להמציא אחד.
תוכן בידורי, (Entertainment) אשר כולל לצורך העניין גם את עולם הספרות, עובר בשנים האחרונות תהליך המשלים את הפיכתו לעוד "תעשייה". אם היסטורית, תהליך העברת התוכן התחיל אי שם מסביב למדורה, או בפונדק, כאשר לכל אחד מהסובבים יש סיפור לספר (סיפור אשר ייתכן והגיע ממאגר פולקלור משותף), אנו עדים היום לתהליך אשר בו התוכן, מגיע ממספר גורמים מצומצם יותר, אשר מצטמצם והולך. אנשים הולכים ומתרגלים שעבור תוכן חייבים לשלם, כי תוכן הוא עוד מוצר, בדיוק כמו לחם או חלב.

רבים מנסים לברוח מהמשוואה הזאת. אחת מהדרכים לעשות זאת היא להתיק את עצמך לשוליים, ולנסות "לא לשחק את המשחק". רצון זה הוא זה שגורם לכל גותית מתחילה לדעת שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לשנוא את בריטני, כי היא לא מגניבה ויותר מדי מיינסטרימית. אולם חברות תוכן לא קופאות על שמריהן: ישנו תהליך דיאלקטי מרתק בין המרכז ובין השוליים, אשר עיקרו החיזור התמידי של המרכז אחרי השוליים, הכנסת השוליים פנימה, והפיכתם למרכז החדש.

אם נזכר בסדרה "היו ימים" (Happy Days) פונז היה "קול", בעיקר עקב נטייתו לא להיות חלק מהמערך המשפחתי הרגיל אשר הוצג בתוכניות. הוא התלבש אחרת, התנהג אחרת, בקיצור – הוא היה "אאוטסיידר". גם היום, כשאנחנו קצת רחוקים משנות החמישים המאושרות של "היו ימים", ניתן לראות את הקול בשוליים. בניו יורק, לדוגמא, סוהו בשנות התשעים ו-ווליאמסבורג בתחילת שנות האלפיים נחשבו לשכונות המגניבות ביותר בעולם. נקודה. את התואר הן קיבלו בעיקר בגלל שהתגוררו בהן אמנים רעבים שנטשו את האזורים היקרים של ניו-יורק כדי לגור בלופטים מחורבנים בלי חימום או חשמל. ברגע שהראשון בהם נחשף, כל יאפי דרג ג' ומעלה רצה לגור בדיוק כמו הקולים וכיום לופט בסוהו או בטרייבקה עולה יותר מאשר האמן הראשון שגר בו יעשה כל ימי חייו. חברות תוכן, כאמור, לא קופאות על שמריהן. הן מחטטות בשוליים, נוברות בהם ולפעמים אפילו ממציאות את הקול האנטי-מיינסטרימי בעצמן. די לראות את סדרת המרצ'נדייזינג של "סיוט לפני חג המולד", עם ג'ק ראש-דלעת המככב מעל תיקים, מחברות ותחתונים כאילו היה "הלו קיטי", או אמנים כמו "אמינם", תוצר מהונדס למשעי של תרבות ה"קול", כדי להבין שגם החתרניים ביותר הופכים אט אט לעוד קהל יעד עם מאפיינים ברורים, הנלמד בקורסי שיווק שונים.

תוכנית הפירמידה וספקים מורשים

"אבל מה לכל זה ולמשחקי תפקידים וחנונים?", אני שומע מלמולים מקצווי הקהל. ובכן, תהליך הפיכתו של תוכן (ספרים, הצגות, סרטים, או כל תוכן אחר), למוצר צריכה אשר נקנה מיצרן-תוכן (אולפן הוליוודי, הוצאת ספרים, או תיאטרון), הוא הבסיס לכך שאנשים מתקשים כל כך לעכל את רעיון משחקי התפקידים. משחקי תפקידים, הם אחד מהמעוזים האחרונים של תוכן בידורי אשר לא מגיע מאף רשות מוסמכת, מגבוה. נכון, לעתים נעשה שימוש בחוקי מסגרת ורעיונות המסופקים על ידי חברות מסחריות, אך לרוב אין אצלנו שימוש מאסיבי במותג שלהם. הם לא מספקים לך את הסיפורים, לכל היותר רעיון לסיפור.

הרעיון הזה, של ייצור תוכן עצמאי, כל כך זר לתשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה, שהם פשוט לא מסוגלים לקבל אותו. בעולמנו, מקור הבידור שלנו צריך להיות חיצוני, ובעל תואר "ספק מורשה" – עקב היותו חלק מהשגרה הכלכלית המקובלת, או בעל אסמכתא כ"סמכות גבוהה יותר" מהחברה. ואם אתה לא "ספק מורשה", מה אז? לא התוכן שבו עוסקים משחקי התפקידים, אלא המסגרת היא זו שמשבשת כל כך את ההבנה של הז'אנר. ייתכן וחלק מהקוראים כבר חווה את מבט ההקלה על פניהם של בני שיחם כאשר הסבירו להם שמשחק תפקידים חי הוא בעצם סוג של "תיאטרון מאולתר" – תיאטרון זה משהו מובן. בתיאטרון יש גורם בעל הון, סימבולי או אחר, אשר מוריד עלינו תוכן מלמעלה. בתיאטרון יש טראנזקציה, לכן הוא מוכר. אנשים שמספרים זה לזה סיפורים זה מוזר. אנשים שיוצרים תוכן ביחד – תוכן שקשה לקשר למקור סמכות מוכר – זה מעורר חשד. זה לא מובן.

עקרון השכפול

משחקי תפקידים הם מפחידים ובלתי מובנים לא רק בגלל העובדה שהם מגיעים מספקי תוכן לא מורשים. כפי שהסברתי מעלה, מערכת השוק עובדת שעות נוספות על למצוא את אותם אנשים "לא מורשים" ולהכניס אותם מהשוליים למרכז, גם אם עדיין יש עליהם את תווית ה"מחתרתי". פעולה כזאת, מתבססת על היכולת לשכפל תוכן. אם מצאתי זמר ראפ מחתרתי, אקליט את שיריו ואשכפל אותם בייצור ההמוני, העומד בלב ליבו של המפעל הקפיטליסטי. משחקי תפקידים מעצם הוויתם הם מוצרים חד פעמיים, בלתי ניתנים לשכפול. לעולם לא תצליח לשכפל את צירוף המקרים הנדיר ההוא שגרם לדמות שלך לבעוט בעכוזו של מלך האלפים, כנגד כל ההיגיון, ובכך בסופו של דבר להשיג את חכת הקסמים של אגרבון. משחקי תפקידים הם מעין שריד מהתקופה של לפני המהפכה התעשייתית וייצור המוני ולכן מהווים בעצם קיומם סוג של אנכרוניזם אשר צורם לעין לאילו שלא רגילים לו.

חתרנים. כן, אתם.

משחקי תפקידים, אם כך, הם פעילות חתרנית, גם אם נדמה לכם שלא. בעולם שבו תוכן בידורי מגיע מלמעלה, כחלק ממערכת היררכית, המבוססת על תשלום, "הסמכה" וייצור המוני, ההתעקשות על לא לשחק במשחק הנ"ל היא חתרנית, ובצורה שקשה לשעבד. כל הרעיון העומד מאחורי משחקי תפקידים הוא היצירה של הסיפור שלי, של הגיבורים שלי – גיבורים אשר לא ידברו מספיק לשאר העולם כדי לייצר סדרה של תחתונים עם הדפס של הצללית שלהם. הקבלה של משהו כל כך חתרני כתחביב "לגיטימי" קשה מאוד לאנשים. ייתכן גם שרבים מהקוראים לא ירגישו שהם חתרנים באופן מיוחד, או ירצו בתואר הזה. אף על פי כן, שחקני משחקי תפקידים הם זן נדיר ביותר. המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. היא מתחילה בסשן השבועי שלכם.