בעקבות הגילוי המשעשע של אפי פוקס, אני נאלץ לחשוף את מקום עבודתו של הפרופסור המכובד, בדרום שדרות רוטשילד, בתל אביב.

די אר נוט רילי מור דאן מיטס די איי, יו סי?

בקיצור – לא, לא היה שום דרך מלבד מכונת הזמן של דאג וטוני להעביר את גלי הנוסטלגיה שאנשים מקשרים עם פרסומת הצעצועים הגדולה הזאת, ולכן, לפי מיטב המסורת, 10 הערות על המצב.

1. אני יודע שזה שטחי, אבל הבחורה שם מהממת. מאז שראיתי את ג'ניפר קונלי בפעם הראשונה (לא, לא בלבירינת', למרות שגם שם היא די שווה) לא התלהבתי ככה מבחורה על המסך הגדול.

2. יש גבול דק בין… עזבו. יש גבול די עבה בין הומאז' וציטוטים ובין "לא טרחתי לחשוב על שוט מקורי אחד בכל הסרט.". רבאק, מייקל ביי פשוט נבר בזכרונו, ואמר "המממ… אין לי כוח לשוט סיום. בוא ניקח משהו מארמגדון…"?

3. לידיעת הוליווד: נכון, שניהם יצורים דמיוניים, אבל הרובוטריקים אינם, אני חוזר אינם גרמלינים. גם לא הקטנים.

4. יש פרודקט פלייסמנט בוטה, ויש לעג לרש. השוט שבו יש חיפושית אבל בסוף במבל-בי הוא אוטו צהוב אחר היה דריכה אכזרית על המעט שהיה טוב בשנות השמונים.

5. בכלל, רוב הסרט הוא סוג של שיר הלל לדטרויט.

6. רובוטריקים אינם מטריקס-טריקים. הם אמורים לזוז כמו רובוט, לא כמו קיאנו ריבס בבונדג' בלתי נראה.

7. אנליסטיות בלונדיניות עם מבטא אוסטרלי בפנטגון. What will they think of next?

8. אם אתם מסוג האנשים שמתחרפנים מחורים בעלילה או בתסריט, דאגו לביטוח אובדן כושר עבודה לפני שאתם הולכים לסרט. יש סכנה שהמוח שלכם פשוט יבעבע מרוב קטנוניות.

9. זוכרים את הבדיחה עם הפיל? אז הפילים לא לבד. אם למדתי דבר אחד מהסרט הזה זה שרובוטריקים, בדומה לאחיהם בעלי החדק – גם הם מתחבאים ממש טוב.

10. פרננדו סוקרה, מסתבר, הצליח לברוח מהכלא ולהגיע לקאטר. עד מתי בן-מיעוטים-שובה-לב-יולי-2007?

הביקורת הראשונה שלי ב"הארץ ספרים". היה מוזר, ואף אדיפלי משהו, לכתוב ביקורת פושרת על טולקין…

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.