חנונים

מצב האמנות

למרות היותי איש חברותי לכל הדיעות, אחד מהתענוגות הקטנים שאני מרשה לעצמי הוא לאכול, בגפי, תוך כדי קריאה. בדרך כלל מדובר בעיתון (עדיף צהוב, ולא מעמבה) או מגזין, אבל בבית… כפי שהגדירה זאת פעם מישהי – אני נהנה לקרוא על דברים שאני לא אוכל. ספרי הבישול שלי, כמעט כולם, גרים על שולחן המטבח, ואני נוהג לעיין בהם תוך כדי בליסה ולעיסה.

במקרה, בערימה היום, שמתי לב לתופעה פיזיקלית מוזרה: למרות ששתי ספרי הבישול הנ"ל נגעו זה בזה, לא התרחש אף פיצוץ, ושניהם לא נעלמו! אני מתכוון לספר "בישולה מהאגדות" ולספר המתכונים של "אורנה ואלה". הסיבה שחזיתי פיצוץ והעלמות, היא כי לפי מיטב השכלת המסע-בין-כוכבים שלי, זה מה שקורה כששני דברים שהם הופכיים לחלוטין נפגשים. חשבו חומר ואנטי-חומר.

לא יוכלתי לחשוב על שתי ספרים הפוכים יותר. בישולה זה מין ספר כזה שבו משתמשים המון בסויה ודבש ואבקת מרק. מהספרים שג'ינג'ר זה עוד טיפה אקזוטי. אצל אורנה ואלה, אם יש נגיד מתכון להמבורגר, אז הוא כולל הפניות למתכון נפרד לסלט, ללחמניה ולמיונז. באמונה.

ומזווית אחרת: מישהו שלח לי לינק לפרק הפיילוט של באטלסטאר גלקטיקה. המקורית, מסוף שנות השבעים. אני חסיד גדול מאוד של הסדרה המדומיינת-מחדש. מעבר לסיפור המצויין, מה שמאפיין אותה הוא משחק יוצא דופן, בימוי לא קונבנציונלי לסדרות מד"ב, וערכי הפקה לא רעים בכלל. גאלקטיקה המקורית, לעומת זאת is cheesy – לא רק בגלל האפקטים, אולי אפילו בלי שום קשר אליהם, אלא בעיקר בגלל המשחק, הבימוי, וכו'. אני בטוח שכאשר היא יצאה, היא נחשבה מתקדמת למדי לזמנה.

בקיצור, גאלקטיקה הישנה היא קצת בישולה החדשה.

השאלה המעניינת היא, עד כמה הגאלקטיקה הנוכחית טובה באמת, או עד כמה סתם היא מיישרת קו עם מצב האמנות – מה זה אומר להיות "סדרת טלוויזיה" ב-2007. האם בעוד 15 שנה נסתכל עליה ונצחק? עשיתי ניסוי שכזה עם הסרט "Willow". אז נכון, אופנת שנות השמונים שולטת ב-13 הממלכות, אבל הסרט, למרות שצולם ב-88, עדיין עובד. כנ"ל לגבי הנסיכה הקסומה, שאפילו ביחס למה שהיה מקובל ב-87 היה צנוע.

בישולה לא מעוניינת להיות ב-State of the Art. זה מין משהו כזה… לכווולם. ולכן אולי דווקא בגלל זה הספר יונצח כקלסיקה, יחד עם "מהמטבח באהבה". כשמעולם לא התיימרת להיות שיא האופנה, קשה לצאת ממנה, הרי… מעניין אם בעוד עשור, אגיב לסביצ'ה על מצע בורגול כמו שרובינו מגיבים היום לסיבוב ב"יוטבתה בעיר".

על כל פנים, לעתידה של No. 6, אני לא דואג.

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!