שירים מבית אבא וקונץ-פטנט

בימים האחרונים אני מוצא עצמי מתלבט קשות בסוגיית פול מקרטני – האם ללכת או לאוו. מצד אחד, אין ספק שמדור בהזדמנות חד פעמית לראות כפיל של חיפושית בארץ הקודש. אני מת על הביטלס, ומבייש עד כמה שזה עשוי להיות, חלק ניכר מהשירים שאני אוהב הם של פול. מצד שני, אין מה לעשות – אני שונא הופעות גדולות שכאלה. הופעה של כמה מאות אנשים זה נפלא, אפילו כמה אלפים, באולם עם מושבים. עשרות אלפים עומדים ומתחכחכים – מכניס אותי לחלחלה. אני שמח מאין כמותי שלא הלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס, לא משנה באילו אותות ומופתים נשבעו ההולכים.

ולכן, ככל הנראה אוותר על ההופעה של פול בארץ.

הופעה נוספת שאאלץ לוותר עליה, היא של אבישי כהן, הבסיסט. הסיבה שאאלץ לוותר אליה היא לא כי לא רציתי ללכת, אלא פשוט כי היא נופלת על חתונה של חבר טוב. אבישי כהן הוא תופעה מעניינת. יש 2 אבישי כהן בג'אז-הישראלי-באמריקה. הראשון הוא הבסיסט שניגן עם צ'יק קוריאה, והשני הוא החצוצרן של Third World Love. אני חייב להודות שלמרות חיבתי הידועה לג'אזיסטים ישראלים באמריקה, איכשהו נמנעתי מאבישי כהן הבסיסט עד לפני כשנתיים. אולי זו חיבתי הסמולנית ("ניאו-מרכסיסטית מוכה", כפי שמכנה זו ק' אלאכזרי) לאנדרדוגים, שגרמה לי לחבב את הכהן המתחיל ולא את הכהן המצליח. אולי בגלל שהג'אז שלו תמיד נתפס אצלי כטיפה מלוקק מדי, כמשהו שיאפים שומעים במערכת שלהם כמוזיקת רקע צייטגייסית. אם כבר באסיסט, תביאו לי דב עם ליפה כמו עומר אביטל.

כל זה החזיק מעמד עד "Continuo", האלבום שהוציא אבישי כהן ב-2006 ושהיה חלק ממערכת הקפיצים שתפסה אותי בהתרסקות איומה שעברתי באותה תקופה. ויפהיפה. מאז אנחנו חברים. לכן, נורא הסתקרנתי כששמעתי ברדיו, לפני כמה שבועות שיר בעברית, שהייתי מוכן להשבע בכל היקר לי שהוא של אבישי כהן. הדרך שבה הפסנתר ניגן ברקע, וכל ההלחנה היתה כל כך הוא, שהייתי מוכן להתערב על הרבה. וחבל שלא עשיתי זאתץ הייתי מנצח. מסתבר שכהן החליט להוציא אלבום של שירה, ובעברית, "שעות רגישות" שמו. לפחות חלקו הגדול בעברית – חלקו בלאדינו, ספרדית, ארמית. שירים מבית אבא. שלו, כנראה. שלי שר בגרמנית.
קניתי, בטח שקניתי. בהתלהבות. יחד עם החדש של התפוחים (שעליו נדבר בהזדמנות אחרת). מה אמר… חבל. טיפה מאכזב. כהן הוא מוזיקאי גדול, בזה אין ספק, ובקטעים שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות – קרי להלחין ג'אז ולשיר מעל זה, זה יוצא פשוט יפה. השיר השני באלבום – אהבה חדשה, כדוגמא. אבל יש יותר מדי קטעים שבהם הוא מרגיש לא בטוח עם עצמו – בעיבודים לזמירות שבת, בשירים מבית אבא, ואז הוא מרגיש צורך לעטוף את המוזיקליות הנהדרת והפשוטה שלו בכל מני קונץ-פטנטים הפקתיים, כמו ה"כביכול גראמופון" של הקטע הראשון. אילו קביים, שאין בהם צורך, ושנדמה שכהן החליט להעזר בהם כי לא הרגיש מספיק יציב על הקרקע של המוזיקה הישראלית, ושל יציאה מתפקיד "נגן הג'אז" לתפקיד הזמר. מרגישים את האי-נינוחות הזאת, וחבל, במיוחד כשמשווים אותה, למשל, לנינוחות המוחלטת של האלבום של עומר קליין, שעליו כבר דיברנו – שגם הוא שואב ממסורות עממיות, אבל עושה זאת בנוחות.

עדיין, כשיפה, אז יפה נורא, כפי שאפשר לראות למטה.
[gv data="5qThjpU8sYE"][/gv]

אבק

הדלת נפתחת. קומה שלישית של בניין משרדים ישן ברמת גן, שלט על הדלת "אלברט הפקות והקלטות טבע (1988)”. אני מכניס את הראש, מנסה להציץ ולראות אם הוא שם.
“כן ילד, מה אתה רוצה?”
אני מתבייש. אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלי בערך, מסתכלת עלי. יש לה שיער כתום קצר.
היא מחכה לתשובה.
“אהה… אני כאן, אההה… אלברטו נמצא?”
אני מחזיק חזק את הקופסא של הדיסק שהבאתי. ממש חזק. העטיפה נסדקת קצת.
“מי מחפש אותו?” היא שוב מסתכלת עלי, כאילו אני חגב, ואני נזכר באחד הקטעים שאני הכי אוהב, דווקא מדיסק אחר, שירת החגבים. יש שם קטע שבו הסינטיסייזר מנגן בקול של כינורות, וברקע שומעים קולות של חגבים, כאילו גם מנגנים בכינורות. זה מדהים אותי ומרגש אותי.
“אני..”
“תשמע, ילד – אני לא יודע מה שמוליק מנסה הפעם, אבל אמרנו גם לעורך דין שלו וגם לו ונגיד גם לילד האידיוט שהוא שולח לנו – אין. נגמר הכסף. אם אתם רוצים לבוא לקחת את המאסטרים של ההקלטות המזויינות האלה, אתם מוזמנים, אבל אין לנו שום דבר אחר"
“אני לא יודע מי זה שמוליק, אני… קוראים לי גד, ואני במועדון המעריצים של אלברטו. יש לי יומהולדת 14 בעוד שבועיים וזה החלום שלי לפגוש אותו.”
“מועדון מעריצים?”
אני שולף את הכרטיס ששלחו לי בדאר לפני שלוש שנים, עם התמונה של אלברטו, מתחבק עם צב ים, מוקף בעיגול של דיסק.
המבט של האישה משתנה לשניה. היא מסתכלת עלי, ומסתכלת על הכרטיס.
“אתה הילד ההוא, שהיה עליו כתבה בעיתון, נכון, זה עם ה…”
“כן", אני עונה לה בקול ממולמל. אני לא כל כך שמח מהכתבה הזאת. מאז כל הזמן אנשים מזהים אותי וזה מביך אותי. אבל אם זה יעזור לי.
“טוב, תכנס. הוא בפנים. אבל אל ת.”
ואני פותח את הדלת ומתפרץ פנימה.
האמת היא שנורא התאכזבתי כשהבלש גילה לי את הכתובת של החברה של אלברטו. הייתי בטוח שזה יהיה איפושהו בגליל. אני זוכר איך שמחתי שהבנתי שהוא בכלל גר בישראל. קראתי ראיון איתו, אחרי שכבר ממש אהבתי את המוזיקה שלו, והוא סיפר איך לפני כמה שנים הוא התאהב בישראלית, ואז בנוף, ואז בישראל. זה מילא לי את החזה בגאווה נורא גדולה, שמוזיקאי כזה שיכול לגור בכל העולם, מחליט לגור כאן, בטבע הישראלי.
כשההגעתי לרמת גן, אז ראיתי שהבית שם די מכוער. אבל ידעתי גם שבטח בתוך הקומפלקס שלו הכל ירוק ומלא באקווריום עם דגים יפים, וכלי נגינה שהוא אסף מכל העולם. הוא מנגן על 14 כלים שונים, אתם יודעים. על כל הכלים בכל האלבומים שלו הוא מנגן לבד, מלבד "אש בקרח האינסוף", שזה שיתוף פעולה שלו עם פסנתרן מאוד מפורסם בשם קליידרמן.

כשנכסתי למסדרון שמאחורי הדלת, דבר ראשון ראיתי המון עשן, עשן קר כבר, וכבוי – הריח של הסיגריות. היה מין בלוק שעם שכזה, שעליו היה מודבק עם נעצים לוח שנה של חברת ביטוח "הפניקס". נכנסתי פנימה, והרחתי את הריח הזה, שהיה גם במונית שלקחה אותי לרמת גן.
“אה, סליחה? הלו?”
אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי פנימה. האישה אמרה שהוא בפנים, אז נכנסתי קצת יותר. המסדרון נכנס לתוך חדר גדול ומבולגן. על הקירות היו המון המון תקליטים – תקליטים! של אלברטו, מכל מני תקופות שלו. חלקם היו חתומים, וליד חלקם היו צילומים שלו עם כל מני זמרים ואנשים אחרים. היה שם טייפ ונורא סיקרן אותי לדעת מה אלברטו שומע בחדר האישי שלו, אז לא התאפקתי ולחצתי על פליי. כמעט התחלתי לבכות, כששמעתי את הגעיה הראשונה של אווז הבר, ואז את הסינטיסייזר מתחיל לנגן – בקול של "קול אנושי". מספר 32 בתוכנית מספור של מקלדת קורג. זה הדיסק שאני הכי אוהב בעולם, מאז ששמעתי אותו פעם ראשונה מתנגן בקניון, במעלית. לקח לי המון זמן לברר מי זה בדיוק מנגן שם, ולגלות איפה אפשר לקנות עוד דיסקים שלו, כי לא כל כך היה בחנויות דיסקים. בסוף מצאתי בקריית אתא חנות שנקראת "העין השלישית", שהיה להם קצת מבחר, וכל פעם שהיה לי כסף הייתי נוסע לשם במיוחד וקונה דיסק של אלברטו. הצלילים האלה, של הדולפינים והסינטיסייזר האנושי – אנשים לא מבינים את הגאונות של המוזיקה שלו. אבל אני מבין, ואני יודע שגם הוא מבין.

“לא איכפת לי אם תמכור את הזבל הזה לפרסומות, או כדי שזה יהיה הרעש שהחיתול עושה כשהתינוק מחרבן. המעקלים באים אלי הביתה, ופנינה כבר בהיסטריה. תעשה מה שצריך"

אני מסתובב, ורואה אותו נכנס. כמעט שלא זיהיתי אותו. הוא לבוש כמו איש רגיל – מכנסיים וחולצה שכתוב עליה "מכללת ווינגייט – אגף השתלמויות", ואין לו את החלוק הזה שהוא תמיד מצטלם איתו. הוא כנראה גם הסתפר נורא, כי כל השיער הכסוף שלו הפך להיות גושים קטים כאלה שנדבקים אחד לשני, ורואים לו את הקרקפת.

“חכה שניה" – הוא אומר לטלפון "מי אתה?” הוא מסתכל עלי.

"אני… אני מעריץ שלך.”

הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת, כאילו נפלתי עליו מהירח. נראה שהוא לא כל כך יודע מה להגיד, ויותר רוצה שאני אלך. שנינו שותקים.

“יש לי את כל האלבומים שלך, אלברטו, אפילו את אלה שהוצאת רק לתפוצה פנימית. אתה המוזיקאי שאני הכי אוהב והכי מעריך. כולם מסביב אומרים ש…”

“שניה, תעצור שניה, ילד.” הוא מסמן לי עם היד, כמו תמרור עצור. הוא קצת יותר גבוהה ממה שחשבתי, ויש לו הרבה שערות על הידיים.
“מוטי, אני חוזר אלייך עוד 2 דקות” הוא אומר, וסוגר את הטלפון שלו.

הוא מסתכל עלי שוב. הוא בטח מופתע מזה שאני הגעתי אליו ככה למשרד, אבל בטח הוא כבר מנוסה בזה, לא? פגש הרבה מעריצים בעבר – בשביל זה הרי יש לו מועדון מעריצים.

“אני חבר במועדון מעריצים שלך, אפילו!”, ואני שוב שולף את הכרטיס, שעזר לי עם האישה עם השיער הכתום.
העיניים שלו קצת מתרחבות, והגבות שלו מורמות למעלה, כשאני שולף. המבט שלו נהיה מוזר

“אלוהים אדירים, זה אתה, זה ששלח לי את כל המכתבים, זה ששלח את הדמי חבר. זה אתה מהמועדון מעריצים. הייתי בטוח שאתה קפלינסקי, שמנסה לשגע אותי אחרי שהפסדתי בהתערבות ההיא…”

הוא מדבר חצי לעצמו, וחצי אלי.
“תקשיב, ילד – נראה לי שכדאי שתלך מפה. אני מאוד עסוק ולדעתי אולי עדיף שפשוט תחזור הביתה.”

“אבל באתי כל הדרך מטבעון. אני מצטער שלא התקשרתי לקבוע קודם, פשוט כל הטלפונים היו מנותקים, ואף אחד לא מבין ו…”

“תראה, ילד, ממש חבל לי שהתאמצת כל כך, אבל באמת נראה לי שעדיף שתלך, זה לא מה שאתה חושב כאן.”

“קוראים לי גד קרני, אני אהיה בן 14 בעוד שבועיים, ויש לי סרטן. הרופאים אומרים שיש לי חצי שנה לחיות, ואני המעריץ מספר אחד שלך.” אני אומר את המילים בקול של הצהרה, כאילו אני קורא אותם בטקס יום הזכרון.

הוא מסתכל עלי במבט עייף, ואני יודע שהצלחתי. משהו בי שמח, אבל גם מתבייש, כי שוב אני מנפנף במחלה, ואני מרגיש שכל פעם שאני עושה את זה, אני בעצם מפסיד למחלה עוד שבוע מהחצי שנה שנשארה לי.

אלברטו נושם עמוק. “טוב. מה אתה רוצה שאני אגיד לך ילד. אני מצטער שיש לך סרטן. הנה, אני כאן. מה אתה רוצה עכשיו?”
הסתכלתי מסביב, על הפוסטרים המכוסים באבק, ועל הציפוי עץ שהיה על חלק מהקירות, שגם היה מכוסה באבק, ומלא בחלקים שהיו בהם פעם פוסטרים, והיו בהירים יותר.
קצת לא ידעתי מה להגיד.
“אני לא יודע. אני מעריץ ממש גדול שלך, וקראתי עלייך המון, את הראיונות שלך, ואת מה שכתבת בדיסקים שלך… אתה לא יודע כמה המוזיקה שלך מרגשת אותי.”
הוא גלגל את העיניים למעלה ואמר “נו באמת…”.
לא האמתי שהוא אמר את זה. לא האמנתי. ולא יכולתי יותר. כל היום הזה עלה – המונית מטבעון והתחנה המרכזית ורמת גן, והאישה בדלת כולם עלו לי ביחד בגרון והתפרצו לנשימה מקוטעת כזאת מלאה במילים:

“אתה לא יכול, אתה אל מבין כמה, וכשאני שומע אותם אני, וכשאני לבד ובאמת לבד, וגם בתורים, ואף אחד לא מבין, כולם אומרים שאתה מהמעליות, וכולם אומרים שזה זבל, וכל החברים שלי שומעים את הלינקין פארק ואת כל שאר הלהקות שלהם ורק אני נשאר נאמן לך ואף אחד לא מבין כמוני כמה אתה מרגיש וגאון ו…” (וכאן קצת הפסקתי, כי הייתי חייב לנשום). הדמעות עלו לי בעיניים וכיסו את כל הפנים שלי, אבל המשכתי לצעוק עליו “וכולם צוחקים עליו ועליך אבל אני לא ולא יכול להיות שאתה גם לא מבין אותי. כי אני מבין אותך”.

אלברטו לקח צעד אחד אחורה, והסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “יו'ר פור ריל, קיד”, הוא מלמל. הוא שם לי יד על הכתף, והתכופף קצת כדי להסתכל לי בעיניים. “תראה, ילד… אתה ילד טוב, וכשאמרתי לך שזה לא מקום בשבילך, אז תדע לך שהתכוונתי לזה. אבל עכשיו אני כאן, ואתה כאן… ומה אתה רוצה שיקרה עכשיו? למה ציפית?”

“לא יודע… ציפיתי לראות את הסטודיו שלך, ואת המקורות ההשראה שלך, ואיך אתה עושה מוזיקה, ושנדבר קצת על רגעים שמרגשים אותי ביצירות שלך ואני אראה מה אתה חושב עליהם, ושתחתום לי, שוב על כמה דיסקים…”. אלברטו התרומם, והתחיל ללכת. “בוא, בוא ילד.” הלכתי אחריו לקצה המסדרון, ונכנסנו לחדר עם דלת מעץ.

בפנים היה… בפנים היה אולפן, כמו שרואים בסרטים, כמעט – עם תבניות ביצים על חלק מהתקרה. אבל לא היו בו כל כך מיקרופונים, רק מקלדת. ישר ראיתי שזה Korg, שזה המקלדות שהוא משתמש בהם. נדמה לי שזה היה ה-Is30, שכל מי שמבין יודע שזה קלסיקה.

אלברטו התיישב ליד המקדלת, והסתכל עלי. היה לו מין סימן שאלה כזה בעיניים, אבל הוא פשוט התחיל לנגן. תוך שניה הייתי בגן עדן. כל היום וכל הדמעות שלי נמחקו, והתחיל לי חיוך כזה, כי הוא פשוט התחיל לנגן את הקטע השני של “Silence of dawn's night”. כשפתחתי עיניים, הוא הסתכל עלי, עדיין באותו מבט.

“אני מצטער לעשות לך את זה ילד, אבל אולי עדיף שתקבל את המנת מציאות שלך. תראה, אני לא יודע מה בנית לך בראש, אבל זה מה שיש…” הוא הצביע מסביב.
“זה אני, והסינטיסייזר. אין ממלכת חיות, אני לא לובש גלימה – זה מה שיש.” היה לו מין מבט מתחנן כזה, כאילו הוא ציפה שההסבר הזה ישכנע אותי. והוא כל הזמן המשיך לנגן את אותו קטע. ואז הוא לחץ על שני כפתורים, וזה נהיה שיר אחר לחלוטין! גם אחד שאני מכיר ואוהב. הצבעתי על המקלת. “אבל איך אתה יכול להגיד את זה – תראה איזו מוזיקה מדהימה אתה עושה!”.

הוא עצר לשניה מלנגן. הרים את הידיים, ואמר “ילד, תקשיב – איזה קסם? איזה? זה כולה 4 אקורדים. הנה – C, G7, F, AM, C, F. הנה – שומע?” והוא התחיל לנגן. כל פעם הוא ניגן אקורד שלוש פעמים, ואז הצליל השתנה. “כל המוזיקה שלך, שאתה מת עליה, זה שלוש-ארבע אקורדים. יש לי כל מני קולות במקלדת, ואני יכול להוריד את הטונים ולשחק עם הסולם, אבל ילד – דיסקים שלמים הוצאתי ככה. להדפיס עטיפות זה כולם, והקניונים קונים את הזבל הזה כי זה מרגיע להם את הקונים או אנערף מה. הנה – גילית את כל הסודות שלי, דיברנו על המוזיקה שלי, עכשיו מה?”

הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מצפה שאעלם. הייתי בשקט והסתכלתי עליו.

“היתה לי אישה שפעם רצתה לעשות אותי מפורסם – משם כל הכתבות שקראת, וכל השטויות האלה, אבל ילד – אם יש לך חצי שנה לחיות, אל תבזבז אותה בלשמוע את הזבל הזה.

הסתכלתי עליו, ועדיין שתקתי.

“מה אתה לא מבין? זה חרא, זה חרא של דבר. אני מנגן חרא, אני יוצר זבל, שאנשים קונים, וגם זה בקושי, אחרת לא הייתי כאן. מה אתה לא מבין?”. הוא כבר די צעק את זה, והפסיק לנגן.

קמתי ממנו, מהאולפן שלו. נשמתי עמוק, הכנסתי יד לתיק שלי, והוצאתי משם את ה-Ipod שלי. שמתי את האוזניות על האוזניים שלי, הסתובבתי לצאת מהחדר ובלי להסתכל עליו בכלל, שמתי את הפתיחה של “אש בקרח האינסוף”. ולחצתי פליי.

Think with your heart או עומר קליין עושה לי לבכות/לרקוד

את Third World Love גיליתי… לפני המון שנים. קצת אחרי שהאלבום הראשון שלהם יצא, השמיעו אותם ב-88, והלכתי לראות הופעה שלהם בג'ה-פאן. וכך חזרתי על דפוס גוטמני טיפוסי – לגלות תופעה חדשה, ולהפיץ אותה במיסיונריות אדוקה בין כל חברי. הם היו כל כך מעולים, כל כך גרובים, כל כך רקידים, וכשיונתן אבישי עלה עם המבט המסטול שלו וניגן ושר את "אבנים קטנות", חשבתי שאני בגן עדן. לא היה לי חבר באותה תקופה שלא נגרר להופעה שלהם, כולל אבא שלי, בג'ה פאן. אני באמת מרגיש אחראי במידה מסויימת לתופעה הישראלית המיוחדת של הרכב ג'אז שמוכר אלפי תקליטים. 

ואז זה קצת דעך. זה לא שלא אהבתי את המוזיקה – למרות שהדיסקים שלהם אף פעם לא היו כמו לראות אותם בהופעה חיה. אולי זה היה הפופולאריות שלהם, שהפכה אותם להמוניים יותר או אינטימיים פחות, אולי זו היתה ההופעה ההיא, ביום מהביל של קיץ, שהיתה אמורה להתחיל ב-21:00 והתחילה ב-00:30, שעיצבנה אותי כל כך. אולי זה היה בגלל ההופעה ההיא בזאפה, שבה פגשתי חבר שלי, שהסתכל עלי, ועל הקהל, ומלמל "third world love – הופעות לאנשים כמוך".

אבל את אשר שבלב, קשה להזיז, ובאהבה הרי עסקינן, עולם שלישי או לאוו. שמעתי אותם מופיעים עם תזמורת המהפכה. היה משהו מדהים בלראות נגנים מהתזמורת קמים על הבמה ורוקדים כי הגרוב היה פשוט חזק מהם, מדהים ומובן להפליא.

אז נכון, עומר קליין הוא לא מהם, הוא ג'אזיסט אחר שגר בניו יורק, והוא עשה קסם, בדיסק החדש/ראשון שהוא מוציא. בדיוק כמו ז'אן בפטיסט גרנווי, גיבורו של "הבושם", שיודע למצות את הארומה של ידיות דלת וסמכות, כך יודע עומר קליין למצות תמצית נוכחת אך לא מאפילה של מוזיקה ישראלית קלאסית – יוני ריכטר, מתי כספי, וכו'. הוא מיצה את התמצית, והוא נוסך אותה ובוזק אותה בעדינות על הג'אז שלו. זה לא In your face, וכשזה כן, זה גורם לך לחייך, לפזם, לרקוד. עשו לעצמכם טובה. באמת. מגיע לכם. 

Sketches of Tel Aviv

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

So Say

לילה טוב, תל אביב.

רקדן קטן

מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.

Topsy Turvy

יש משהו מאוד מוזר בלמצוא דיסק של ניל יאנג באוטו של אמא שלך. זה קצת כמו לפתוח מגירה בבית הורייך, ולגלות באנג – לא אחד עמוס ושחוק, אלא דווקא אחד כזה שקונים בפיצוציות. זה לא שזה רע, זה פשוט נראה מאוד לא שייך, במיוחד אם הורייך אינם בסנגון עדות שנות השישים, שזה קטגוריה נפרדת של מוזר.

הכל מתהפך בימים האחרונים. הכל החל במסע למזרח, לקניון איילון, לראות את בייוולף, או כפי שאמא שלי, שלגלגה על ההגייה הלא נכונה שלי, קראה לזה: מפרץ הזאבים. הסרט עצמו מהנה, בדרכיו השונות, אבל האירוע החשוב ביותר שקרה בו היה ללא ספק החלצו של טלפוני הכסוף מכיסי, אה-לה the one ring, והמפגש המדומיין עם בעליו החדשים, החמדנים. החיים שלי, אתם מבינים, היו קשורים בכסוף ההוא בעבותות הזמן. מילא הטלפונים של אנשים – שם נעזר בשרותיו של הג'מיל, שעדיין מכיל את הטלפונים של כולם מהפעם ההיא שפרצו לי לדירה. הבעיה העיקרית היא היומן.

היומן שבפלאפון (נראה לי מטופש להחזיק אחד נפרד), מהווה, יחד עם הריטלין, את חוד החנית כנגד הפרעות הקשב והריכוז. כל אחד עוזר במשהו אחר. היומן, למשל, עוזר לי להגיע למקומות בזמן ולא לשכוח פגישות שאני יזמתי עם חצי מהמשרד שלי. הריטלין, לדוגמא, עוזר לי לא למצוא את עצמי ביום חמישי באחת בלילה נעול מחוץ לדירה שלי מכוסה במיץ של עוף רקוב, בלי ארנק או פלאפון. אכן מקרים קשים, ואמיתיים להפליא.

וכך מצאתי את עצמי, עם פלאפון זמני, של נוקיה, ואוטו זמני, של אמא. האוטו לא קשור באמת לכל הסיפור, זה פשוט קרה כך. יש משהו מאוד מטריד, ברמה בסיסית, בכך שהכל הפוך. המעבר מנוקיה לסוני-אריקסון היה מסובך מספיק – כי הכל שם הפוך. המעבר הזמני חזרה מבלבל לחלוטין. גם מכוניות צרפתיות לאוו דווקא משתדלות להדמות לאחיותיהן הגרמניות בהנדסת אנוש.

מסקנת הביניים מסיפור זה, במסגרת ה"חוקים" בבלייזר: לא משנה איזה סלולארי יש לך, תמיד באיזשהי מגרה תמצא מטען של נוקיה. מסקנות נוספות בהמשך.

נפלתי חזק

בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.

מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.

הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.

ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.

בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים  לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.

השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.

הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?

אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.

דקסטר ודיקסי

מארש דונדורמה הוציאו דיסק שני, ועבדכם הנאמן היה אפילו שותף בחגיגות ההשקה שלו, כהופעת חימום להופעה שלהם בלבונטין 7, לפני שבועיים, בתל אביב.

הדיסק, טעמים חדשים, מקסים ביותר. יש בו הכל – החל ממוזיקה חסידית, דרך מוזיקה טורקית וכלה בדיקסי (קצת), ודיוק אלינגטון, והכל עם הרבה סטייל וטקס בישבן. זו לא הופעה חיה שלהם, שהיא כאמור מומלצת מאוד, והדיסק גם לא מנסה להיות אחת. הוא פשוט דיסק טוב. מארש גדלו בשנים האחורנות, הן כמבצעים, ובמיוחד ככותבים. הלחנים שם אינטיליגנטים, עשירים ושמחים. ובעיקר, מארש מוכיחים שהם הרבה מעבר לגימיק.

גם דקסטר.

את הסדרה "דקסטר" התחלתי לראות באותו איחור אופנתי שבו פתחתי בלוג, קרי – לאחר שכל העולם כבר סיים לראות את העונה הראשונה (והיחידה) שם. לאחר שתי פרקים מהנים למדי, הייתי חייב לשאול חבר איך הסדרה ממשיכה. פחדתי מאוד מסיום עונה טוויסטי ("הגיבור הוא בעצם הרוצח עם פיצול אישיות") שהיה גורם לכל הסדרה to suck מאוד. החבר הרגיע וטען שלא רק שלא בכך הדברים אמורים, אלא שהסדרה מצלחיחה להתעלות מעבר לגימיק שלה, ואכן כך.

דקסטר מעניינת, לא רק בגלל העלילה (הטובה), והמשחק (המעורב מאוד). היא מעניינת גם כטקטס… פוליטי. דקסטר ואחותו הם כמעט הלבנים היחידים בסדרה, כאשר כל שאר הדמויות הן… אחרות – בעיקר קובניות. במשחקי קווסט ישנים, משנות השמונים והתשעים, תמיד היה קל מאוד לראות מה החפצים שצריך לקחת. גם החפצים וגם הרקע היו מצויירים, אבל החפצים נראו, כמאמר דודו גבע "חשוד מאוד/ זה נראה לי מודבק". ההתעקשות על PC בסדרות אמריקאית רבות נראית בדיוק כך – ע"ע Prison Break, לדוגמא. פרננדו סוקרה, הדמות ההיספנית הידידותית ממצה את ההיספאניות שלו בלהיות עממי, ידידותי, ולהגיד "מאמי" ו"פאפי" הרבה.

בדקסטר, יש כמעט בכל פרק, דיאלוגים שלמים שמתקיימים בספרדית, ובלי תרגום.

ייתכן שזה בגלל שהסיפור הזה פשוט נבלע ברעש רקע גדול יותר (למי יש זמן להסתכל על המבטא של הדמויות כשכל הזמן יש רצח, רצח, רצח), אבל זה עדיין מעניין.

בהמשך לדיון שהתפתח כאן; באחד הפרקים, רואים שד של בחורה, כולל פטמה, כולל הכל. התרשמתי מזה ש"העיזו". בקול רם. זוגתי לצפייה הרימה גבה ושאלה אם זה מה שאמור לזעזע את הקהל, ולא העובדה שהדמות הראשית היא רוצח, והסדרה מלאה בגופות מבותרות ומנוקזות דם.

זה באמת מעניין שרצח זה סבבה, אבל להגיד Fuck גורר הרמת גבה.

רפואה ורוקנרקול

הוא היה המוזיקאי של דורו, מהאנשים שמסוגלים להקסים נחשים ולהרגיע חיות בקול שירתם, והיא היתה המוזה שלו, אהבת חייו.

כשהאדמה לקחה אותה, הוא לא היה מוכן להשלים, והחליט לנסות לרדת ולחלץ אותה, רק שכמובן, זה נגמר ברע.

אורפיאוס המודרני הוא אורמוס קאמה, ואורידיקה – ווינה אפסרה. הם הודים, או פרסים, או מה שבדרך כלל מאכלס את הסיפורים של סאלמן רושדי, במקרה זה "האדמה מתחת לרגליה". נפלא ונהדר. באנגלית, אם אפשר.
הרבה זמן לא הייתי בהופעה של הדרה. פעם היינו חברים קרובים, ואפילו זכיתי להיות ב"תודות" של כמה דיסקים שלה (יחד עם עוד מליון איש, אבל היי…). זה הזכיר לי שוב, כמה היא מוכשרת, כמה היא פרפורמרית מצויינת ואשת מילים יוצאת מן הכלל, עם כשרון מוזיקלי שמנסה לרדוף אחרי השניים הראשונים, בהצלחה מסויימת אך לא שלמה.

ואם ברפואה עסקינן: המחשב גוסס, ולכן אני משתמש במחשב השני. גם עליו יש אובונטו, אבל טרם היה לי כוח להתקין את הפלא של העולם המערבי – adblock plus. ופתאום נזכרתי איך גוגל עושים כסף, ובכלל, שיש כזה דבר שנקרא "פרסומות באינטרנט".

יש לי חולשה לפרסומות, וככל שהמוצר שהם מפרסמים הזוי יותר, כך אני נהנה יותר לצרוך אותן. הייתי יושב מרותק, בזמנו, לערוץ הקניות ולתוכניות שהיו בלבנון לפניו, ובוהה בחצי שעה של פרסומות למכונות לתלתול שיער, ווקים אורגינאליים, סכיני פלא, וערכות לבניית ציפורניים. התחליף לזה עכשיו הוא תרופות הפלא והדיאטות הקסומות, אשר מסתבר מוסתרות ממני על ידי הפלא של העולם המערבי. זה איום. אחרת, איך הייתי יודע על קיומו של חומר המרפא את כל, אבל כל המחלות, כולל סרטן, כולל איידס? איך הייתי מתוודע לדר. הגיינה, דר. אהבה ודר. שמש? או איך היו מצליחים לשכנע אותי שהפעם, עם הנוסחא הישראלית שמבוססת על חומרים שמיובאים מהודו וצרפת הגיעו לדיאטה האולטימטיבית? אפילו בהערות שלהם אנשים מבסוטים!

תענוג.

ואם כבר תענוג ורוקנרול:

טום וויטס עושה קאבר ל"long way home" של נורה ג'ונס, ב-Orphans המשולש שלו

Though it could be, of course,

the other way around.

(עדכון: כן, זה שיר שהוא כתב, במקור).