הדלת נפתחת. קומה שלישית של בניין משרדים ישן ברמת גן, שלט על הדלת "אלברט הפקות והקלטות טבע (1988)”. אני מכניס את הראש, מנסה להציץ ולראות אם הוא שם.
“כן ילד, מה אתה רוצה?”
אני מתבייש. אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלי בערך, מסתכלת עלי. יש לה שיער כתום קצר.
היא מחכה לתשובה.
“אהה… אני כאן, אההה… אלברטו נמצא?”
אני מחזיק חזק את הקופסא של הדיסק שהבאתי. ממש חזק. העטיפה נסדקת קצת.
“מי מחפש אותו?” היא שוב מסתכלת עלי, כאילו אני חגב, ואני נזכר באחד הקטעים שאני הכי אוהב, דווקא מדיסק אחר, שירת החגבים. יש שם קטע שבו הסינטיסייזר מנגן בקול של כינורות, וברקע שומעים קולות של חגבים, כאילו גם מנגנים בכינורות. זה מדהים אותי ומרגש אותי.
“אני..”
“תשמע, ילד – אני לא יודע מה שמוליק מנסה הפעם, אבל אמרנו גם לעורך דין שלו וגם לו ונגיד גם לילד האידיוט שהוא שולח לנו – אין. נגמר הכסף. אם אתם רוצים לבוא לקחת את המאסטרים של ההקלטות המזויינות האלה, אתם מוזמנים, אבל אין לנו שום דבר אחר"
“אני לא יודע מי זה שמוליק, אני… קוראים לי גד, ואני במועדון המעריצים של אלברטו. יש לי יומהולדת 14 בעוד שבועיים וזה החלום שלי לפגוש אותו.”
“מועדון מעריצים?”
אני שולף את הכרטיס ששלחו לי בדאר לפני שלוש שנים, עם התמונה של אלברטו, מתחבק עם צב ים, מוקף בעיגול של דיסק.
המבט של האישה משתנה לשניה. היא מסתכלת עלי, ומסתכלת על הכרטיס.
“אתה הילד ההוא, שהיה עליו כתבה בעיתון, נכון, זה עם ה…”
“כן", אני עונה לה בקול ממולמל. אני לא כל כך שמח מהכתבה הזאת. מאז כל הזמן אנשים מזהים אותי וזה מביך אותי. אבל אם זה יעזור לי.
“טוב, תכנס. הוא בפנים. אבל אל ת.”
ואני פותח את הדלת ומתפרץ פנימה.
האמת היא שנורא התאכזבתי כשהבלש גילה לי את הכתובת של החברה של אלברטו. הייתי בטוח שזה יהיה איפושהו בגליל. אני זוכר איך שמחתי שהבנתי שהוא בכלל גר בישראל. קראתי ראיון איתו, אחרי שכבר ממש אהבתי את המוזיקה שלו, והוא סיפר איך לפני כמה שנים הוא התאהב בישראלית, ואז בנוף, ואז בישראל. זה מילא לי את החזה בגאווה נורא גדולה, שמוזיקאי כזה שיכול לגור בכל העולם, מחליט לגור כאן, בטבע הישראלי.
כשההגעתי לרמת גן, אז ראיתי שהבית שם די מכוער. אבל ידעתי גם שבטח בתוך הקומפלקס שלו הכל ירוק ומלא באקווריום עם דגים יפים, וכלי נגינה שהוא אסף מכל העולם. הוא מנגן על 14 כלים שונים, אתם יודעים. על כל הכלים בכל האלבומים שלו הוא מנגן לבד, מלבד "אש בקרח האינסוף", שזה שיתוף פעולה שלו עם פסנתרן מאוד מפורסם בשם קליידרמן.
כשנכסתי למסדרון שמאחורי הדלת, דבר ראשון ראיתי המון עשן, עשן קר כבר, וכבוי – הריח של הסיגריות. היה מין בלוק שעם שכזה, שעליו היה מודבק עם נעצים לוח שנה של חברת ביטוח "הפניקס". נכנסתי פנימה, והרחתי את הריח הזה, שהיה גם במונית שלקחה אותי לרמת גן.
“אה, סליחה? הלו?”
אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי פנימה. האישה אמרה שהוא בפנים, אז נכנסתי קצת יותר. המסדרון נכנס לתוך חדר גדול ומבולגן. על הקירות היו המון המון תקליטים – תקליטים! של אלברטו, מכל מני תקופות שלו. חלקם היו חתומים, וליד חלקם היו צילומים שלו עם כל מני זמרים ואנשים אחרים. היה שם טייפ ונורא סיקרן אותי לדעת מה אלברטו שומע בחדר האישי שלו, אז לא התאפקתי ולחצתי על פליי. כמעט התחלתי לבכות, כששמעתי את הגעיה הראשונה של אווז הבר, ואז את הסינטיסייזר מתחיל לנגן – בקול של "קול אנושי". מספר 32 בתוכנית מספור של מקלדת קורג. זה הדיסק שאני הכי אוהב בעולם, מאז ששמעתי אותו פעם ראשונה מתנגן בקניון, במעלית. לקח לי המון זמן לברר מי זה בדיוק מנגן שם, ולגלות איפה אפשר לקנות עוד דיסקים שלו, כי לא כל כך היה בחנויות דיסקים. בסוף מצאתי בקריית אתא חנות שנקראת "העין השלישית", שהיה להם קצת מבחר, וכל פעם שהיה לי כסף הייתי נוסע לשם במיוחד וקונה דיסק של אלברטו. הצלילים האלה, של הדולפינים והסינטיסייזר האנושי – אנשים לא מבינים את הגאונות של המוזיקה שלו. אבל אני מבין, ואני יודע שגם הוא מבין.
“לא איכפת לי אם תמכור את הזבל הזה לפרסומות, או כדי שזה יהיה הרעש שהחיתול עושה כשהתינוק מחרבן. המעקלים באים אלי הביתה, ופנינה כבר בהיסטריה. תעשה מה שצריך"
אני מסתובב, ורואה אותו נכנס. כמעט שלא זיהיתי אותו. הוא לבוש כמו איש רגיל – מכנסיים וחולצה שכתוב עליה "מכללת ווינגייט – אגף השתלמויות", ואין לו את החלוק הזה שהוא תמיד מצטלם איתו. הוא כנראה גם הסתפר נורא, כי כל השיער הכסוף שלו הפך להיות גושים קטים כאלה שנדבקים אחד לשני, ורואים לו את הקרקפת.
“חכה שניה" – הוא אומר לטלפון "מי אתה?” הוא מסתכל עלי.
"אני… אני מעריץ שלך.”
הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת, כאילו נפלתי עליו מהירח. נראה שהוא לא כל כך יודע מה להגיד, ויותר רוצה שאני אלך. שנינו שותקים.
“יש לי את כל האלבומים שלך, אלברטו, אפילו את אלה שהוצאת רק לתפוצה פנימית. אתה המוזיקאי שאני הכי אוהב והכי מעריך. כולם מסביב אומרים ש…”
“שניה, תעצור שניה, ילד.” הוא מסמן לי עם היד, כמו תמרור עצור. הוא קצת יותר גבוהה ממה שחשבתי, ויש לו הרבה שערות על הידיים.
“מוטי, אני חוזר אלייך עוד 2 דקות” הוא אומר, וסוגר את הטלפון שלו.
הוא מסתכל עלי שוב. הוא בטח מופתע מזה שאני הגעתי אליו ככה למשרד, אבל בטח הוא כבר מנוסה בזה, לא? פגש הרבה מעריצים בעבר – בשביל זה הרי יש לו מועדון מעריצים.
“אני חבר במועדון מעריצים שלך, אפילו!”, ואני שוב שולף את הכרטיס, שעזר לי עם האישה עם השיער הכתום.
העיניים שלו קצת מתרחבות, והגבות שלו מורמות למעלה, כשאני שולף. המבט שלו נהיה מוזר
“אלוהים אדירים, זה אתה, זה ששלח לי את כל המכתבים, זה ששלח את הדמי חבר. זה אתה מהמועדון מעריצים. הייתי בטוח שאתה קפלינסקי, שמנסה לשגע אותי אחרי שהפסדתי בהתערבות ההיא…”
הוא מדבר חצי לעצמו, וחצי אלי.
“תקשיב, ילד – נראה לי שכדאי שתלך מפה. אני מאוד עסוק ולדעתי אולי עדיף שפשוט תחזור הביתה.”
“אבל באתי כל הדרך מטבעון. אני מצטער שלא התקשרתי לקבוע קודם, פשוט כל הטלפונים היו מנותקים, ואף אחד לא מבין ו…”
“תראה, ילד, ממש חבל לי שהתאמצת כל כך, אבל באמת נראה לי שעדיף שתלך, זה לא מה שאתה חושב כאן.”
“קוראים לי גד קרני, אני אהיה בן 14 בעוד שבועיים, ויש לי סרטן. הרופאים אומרים שיש לי חצי שנה לחיות, ואני המעריץ מספר אחד שלך.” אני אומר את המילים בקול של הצהרה, כאילו אני קורא אותם בטקס יום הזכרון.
הוא מסתכל עלי במבט עייף, ואני יודע שהצלחתי. משהו בי שמח, אבל גם מתבייש, כי שוב אני מנפנף במחלה, ואני מרגיש שכל פעם שאני עושה את זה, אני בעצם מפסיד למחלה עוד שבוע מהחצי שנה שנשארה לי.
אלברטו נושם עמוק. “טוב. מה אתה רוצה שאני אגיד לך ילד. אני מצטער שיש לך סרטן. הנה, אני כאן. מה אתה רוצה עכשיו?”
הסתכלתי מסביב, על הפוסטרים המכוסים באבק, ועל הציפוי עץ שהיה על חלק מהקירות, שגם היה מכוסה באבק, ומלא בחלקים שהיו בהם פעם פוסטרים, והיו בהירים יותר.
קצת לא ידעתי מה להגיד.
“אני לא יודע. אני מעריץ ממש גדול שלך, וקראתי עלייך המון, את הראיונות שלך, ואת מה שכתבת בדיסקים שלך… אתה לא יודע כמה המוזיקה שלך מרגשת אותי.”
הוא גלגל את העיניים למעלה ואמר “נו באמת…”.
לא האמתי שהוא אמר את זה. לא האמנתי. ולא יכולתי יותר. כל היום הזה עלה – המונית מטבעון והתחנה המרכזית ורמת גן, והאישה בדלת כולם עלו לי ביחד בגרון והתפרצו לנשימה מקוטעת כזאת מלאה במילים:
“אתה לא יכול, אתה אל מבין כמה, וכשאני שומע אותם אני, וכשאני לבד ובאמת לבד, וגם בתורים, ואף אחד לא מבין, כולם אומרים שאתה מהמעליות, וכולם אומרים שזה זבל, וכל החברים שלי שומעים את הלינקין פארק ואת כל שאר הלהקות שלהם ורק אני נשאר נאמן לך ואף אחד לא מבין כמוני כמה אתה מרגיש וגאון ו…” (וכאן קצת הפסקתי, כי הייתי חייב לנשום). הדמעות עלו לי בעיניים וכיסו את כל הפנים שלי, אבל המשכתי לצעוק עליו “וכולם צוחקים עליו ועליך אבל אני לא ולא יכול להיות שאתה גם לא מבין אותי. כי אני מבין אותך”.
אלברטו לקח צעד אחד אחורה, והסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “יו'ר פור ריל, קיד”, הוא מלמל. הוא שם לי יד על הכתף, והתכופף קצת כדי להסתכל לי בעיניים. “תראה, ילד… אתה ילד טוב, וכשאמרתי לך שזה לא מקום בשבילך, אז תדע לך שהתכוונתי לזה. אבל עכשיו אני כאן, ואתה כאן… ומה אתה רוצה שיקרה עכשיו? למה ציפית?”
“לא יודע… ציפיתי לראות את הסטודיו שלך, ואת המקורות ההשראה שלך, ואיך אתה עושה מוזיקה, ושנדבר קצת על רגעים שמרגשים אותי ביצירות שלך ואני אראה מה אתה חושב עליהם, ושתחתום לי, שוב על כמה דיסקים…”. אלברטו התרומם, והתחיל ללכת. “בוא, בוא ילד.” הלכתי אחריו לקצה המסדרון, ונכנסנו לחדר עם דלת מעץ.
בפנים היה… בפנים היה אולפן, כמו שרואים בסרטים, כמעט – עם תבניות ביצים על חלק מהתקרה. אבל לא היו בו כל כך מיקרופונים, רק מקלדת. ישר ראיתי שזה Korg, שזה המקלדות שהוא משתמש בהם. נדמה לי שזה היה ה-Is30, שכל מי שמבין יודע שזה קלסיקה.
אלברטו התיישב ליד המקדלת, והסתכל עלי. היה לו מין סימן שאלה כזה בעיניים, אבל הוא פשוט התחיל לנגן. תוך שניה הייתי בגן עדן. כל היום וכל הדמעות שלי נמחקו, והתחיל לי חיוך כזה, כי הוא פשוט התחיל לנגן את הקטע השני של “Silence of dawn's night”. כשפתחתי עיניים, הוא הסתכל עלי, עדיין באותו מבט.
“אני מצטער לעשות לך את זה ילד, אבל אולי עדיף שתקבל את המנת מציאות שלך. תראה, אני לא יודע מה בנית לך בראש, אבל זה מה שיש…” הוא הצביע מסביב.
“זה אני, והסינטיסייזר. אין ממלכת חיות, אני לא לובש גלימה – זה מה שיש.” היה לו מין מבט מתחנן כזה, כאילו הוא ציפה שההסבר הזה ישכנע אותי. והוא כל הזמן המשיך לנגן את אותו קטע. ואז הוא לחץ על שני כפתורים, וזה נהיה שיר אחר לחלוטין! גם אחד שאני מכיר ואוהב. הצבעתי על המקלת. “אבל איך אתה יכול להגיד את זה – תראה איזו מוזיקה מדהימה אתה עושה!”.
הוא עצר לשניה מלנגן. הרים את הידיים, ואמר “ילד, תקשיב – איזה קסם? איזה? זה כולה 4 אקורדים. הנה – C, G7, F, AM, C, F. הנה – שומע?” והוא התחיל לנגן. כל פעם הוא ניגן אקורד שלוש פעמים, ואז הצליל השתנה. “כל המוזיקה שלך, שאתה מת עליה, זה שלוש-ארבע אקורדים. יש לי כל מני קולות במקלדת, ואני יכול להוריד את הטונים ולשחק עם הסולם, אבל ילד – דיסקים שלמים הוצאתי ככה. להדפיס עטיפות זה כולם, והקניונים קונים את הזבל הזה כי זה מרגיע להם את הקונים או אנערף מה. הנה – גילית את כל הסודות שלי, דיברנו על המוזיקה שלי, עכשיו מה?”
הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מצפה שאעלם. הייתי בשקט והסתכלתי עליו.
“היתה לי אישה שפעם רצתה לעשות אותי מפורסם – משם כל הכתבות שקראת, וכל השטויות האלה, אבל ילד – אם יש לך חצי שנה לחיות, אל תבזבז אותה בלשמוע את הזבל הזה.
הסתכלתי עליו, ועדיין שתקתי.
“מה אתה לא מבין? זה חרא, זה חרא של דבר. אני מנגן חרא, אני יוצר זבל, שאנשים קונים, וגם זה בקושי, אחרת לא הייתי כאן. מה אתה לא מבין?”. הוא כבר די צעק את זה, והפסיק לנגן.
קמתי ממנו, מהאולפן שלו. נשמתי עמוק, הכנסתי יד לתיק שלי, והוצאתי משם את ה-Ipod שלי. שמתי את האוזניות על האוזניים שלי, הסתובבתי לצאת מהחדר ובלי להסתכל עליו בכלל, שמתי את הפתיחה של “אש בקרח האינסוף”. ולחצתי פליי.
כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי
קורות ממלכת עילם 