Howlin Guttman sings The Blues

קטע מהבלוז המאולתר במפגש השירה של קפה הטוש…
[gv data="kj-sIay8a68"][/gv]

ומזווית אחרת….

[gv data="cvpZHSvVyIc"][/gv]

Silent all these / Five Years

מתישהו בשנות השבעים המאושרות, דיויד בואי הופיע יחד עם העכבישים מהמאדים. למאורע הגיע לא אחר מאשר סאלבדור דאלי, אשר ניסה לגנוב את ההופעה בכך שהתייצב מוקף בלא פחות מארבעה כפילי זיגי סטארדסט. בואי, חיית צומי עצבנית, לא נשאר חייב, והחליף משהו כמו 4 תלבושות במהלך ההופעה.

ואף אחד מהם לא היה טורי איימוס.

או כך נראה, לפחות. טורי, יקירת המדור, אשר הופיע אתמול באמפי ברעננה (אחד מה-venues הטובים בארץ, דרך אגב!), ניסתה מאוד מאוד להיות דיויד בואי אתמול. החל מהספק עוויתות, ספק פילאטיס, ספק פנטומימה שבהם השתמשה כדי לתקשר עם הקהל, דרך החלפת התלבושת באמצע ההופעה למשהו גלאם רוקי לחלוטין, ולה בפאה/שיער האדומים שהזכירו, לי לפחות, את בואי בתקופת ה-Aladdin Sane שלו. בואי טורי, הולכים הביתה

אבל טורי היא לא בואי. לא איכפת לי שהיא לא תהיה הנערה השברירית, או הנערה השברירית עם שוטגן וחזיר יונק מהשד, אבל היא פשוט לא דיויד בואי. נכון, רוק זה כיף, אבל כשעושים רוק עם פסנתר (או שנים, או שלושה), צריך להזהר לא להראות כמו קית' אמרסון, או ז'אן מישל ז'אר. לא שטורי נראתה כמוהו, אבל… ובכן… היה דמיון מסויים.

מוזיקה? כן, היתה שם מוזיקה. נעשתה שם עבודת מחקר מקיפה ומרשימה – טורי שרה לא מעט חומר מהאלבומים הישנים שלה, וכל אחד מהשירים היו בדיוק השירים שאני לא אוהב, מלבד ביצוע מקסים מאוד ל- Hello Mr. Zebra.

בקיצור – הדיסוננס הקוגניטיבי והמעמד של טורי בארץ גורר תגובות בסגנון "היה אדיר…", אבל אחר כך, הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו "כן, היה טוב, אבל לא יותר מזה". היא פשוט לא נגעה. לא יודע למה.

ללא ספק החדשות הטובות ביותר שקראתי בעיתון בשנה האחרונה

טורי איימוס מגיעה לארץ.

איזה אושר.

ההוכחה הניצחת שהעבר היה טוב יותר

הופעה אדירה של סטיבי וונדר ברחוב סומסום. כן. היה טוב יותר בעבר.

[gv data="_ul7X5js1vE"][/gv]

אין כמו…

יום העצמאות תמיד מוצמד לזכרונות איומים על קצף, להקות של בני נוער פראיים, תחושה שמורכבת מ"מוכרחים להיות שמח" ו"מוכרחים להוציא את **כל** הצדדים של הישראליות בערב אחד, במיוחד המגעילים". מאחר ואני כבר לא בן 12, גם זיקוקים עושים לי את זה, רק בצורה מוגבלת, המסקנה היתה די ברורה.
נשארים בבבית.

השנה, משום מה, זה הלך אחרת. מסיבות שונות (שיתבהרו אולי בהמשך), הרגשתי צורך לחגוג. לפעמים העצמאות היא סתם תירוץ. מסיבת רחוב בפלורנטין, בלווית הננס האדום, שמתעקש להציג אותי בפני אנשים זרים בתור "הקולונל". צועדים במעלה רחוב פלורנטין, בואכה ויטל, וכל מה שמזמזם לי בראש, מתחת לסוגי המוזיקה השונים שבוקעים מהרמקולים שמפוזרים לאורך הרחוב הזה, זה שיר ההלל לתל אביב של אלון אולארצ'יק, מהעיבוד הבימתי (החמוד להפליא) ל"מקום אחר ועיר זרה". (בהסבה לשמאל, ובזמזום:) אין עוד מקום כמו תל אביב…

המסיבה עצמה היתה מופת לשמחה, נינוחות, מרחב. בהופעות רוק קורה לי המון שהפלישה הזאת למרחב האישי שלי הופכת אותי לעצבני, חשדן. בהופעות תמיד יש תחרות – מי יראה יותר טוב, יתקרב יותר טוב לבמה. אין נינוחות. מה שהדהים אותי זה שכל המסיבה, פשוט נהנתי. לא היה שום דבר מאיים, כולם חייכו מסביבי, לא הייתי צריך באף אחד על שום דבר. פשוט נפלא.

אחת התובנות המרכזיות והמדהימות שלי מהמסיבה הזאת, היא כמה קל ליצור חללים נפרדים, גם בלי בעצם לעשות שום דבר. בפלורנטין פינת ויטאל ניגנו Drum and Base חזק מאוד, והיו שם מאות אנשים. בויטאל פינת קורדוברו, ניגנו כמה חברים פאנק מקפיץ, בלייב. המרחק בין הרמקולים הגדולים של פלורנטין ובין אילו של קורדוברו היה אולי 150 מטר. אם היית בוחר למקד את עדשת תשומת הלב שלך לשם, היית בעצם שומע, בעוצמה די גדולה, גם את הדראם-אנד-בייס. אבל היכולת לתחום בעצמינו את המרחב שלנו, ולהכריז "אני פה, זה העולם שאני מגדיר", היא מופלאה בעיני.

דבר מופלא נוסף הוא התפתחותם של גזע אומפה-לומפאים תל אביבי. אנשים קטנים עם מריצות גדולות או עגלות תינוק, מלאות בתקוות או פחיות שתיה.

ולסיום, פלא נוסף הוא העובדה שהמסיבה הזאת נראתה בערך כמו הסיום של Big Fish – לאט לאט, אתה מבין שהקהל שמסביבך מוקף מהאנשים שמרכיבים את היום יום העירוני שלך. מוכר המיצים מהרחוב, זו מחנות התקליטים, ההומלס מפינת בוגרשוב וקינג ג'ורג'. כולם גמרו משמרת, ובאו לרקוד ברחוב.

(וכן מי היה מאמין, אבל כמעט הצלחתי להגיד, ברצינות, את המשפט "לא, עדיף אצלך – אצלי פשוט מתארח מתנקש פיליפיני בבית".)

אלים אמריקאים

בעקבות ההודעה של ואן דר גראף, בנוגע לפנטזיות הקמת מגע מול גורמים נערצים, הרהרתי שוב בכמה מוזר זה להיות מישהו כמו ניל גיימן (או ג'ון לנון, להבדיל). לקרוא את סאנדמן, למשל, או לשמוע אלבומים של הביטלס (או הכניסי כל נכס תרבותי משמעותי שאת מרגישה נוח איתו כאן) היו חוויה מכוננת בשבילי – או לפחות השפיעו עלי, על טעמי, על תפיסת העולם שלי, במידה מסויימת.

וזו חוויה שניל גיימן לעולם לא יחווה. כשחושבים על זה, מדובר במעין סנדרום מינכהוזן שכזה.