1. בכניסה לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.

 

אחת מהתפיסות המעניינות של מערכות GIS, מערכות מידע גיאוגרפיות דוגמאת "google earth", היא תפיסת השכבות. כשמסתכלים על מפה בגוגל-ארץ, נגיד, אז אפשר לבקש שכבות שונות. שכבה טופוגראפית, ושכבה של צילום לווין, ושכבה של חנויות, ושכבה של כבישים, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שמוסיפים, ככה גם אפשר להוריד.

בערב יום כיפור, שכבות נופלות מתל אביב. שכבת ההמולה העירונית. שכבת המכוניות. אבל יותר מעניין – שכבת השירותים. נתקעת בלי מלפפונים חמוצים וממש בא לך בשתים בלילה. אין. אתה רחוק ועייף ואין לך כוח ללכת – חבל. פגשת בחורה נחמדת ובא לך להזמין אותך לעלות לדרינק אבל אין לך אלכוהול בבית – תתאמץ לדבר יפה. נכון, אנחנו עדיין לא חוזרים לימי הביניים. יש תאורת רחוב, וברור שכל השירותים החיוניים נמצאים שם, למקרי חירום. אבל עדיין מעניין לראות את השכבות נופלות.

מעניין לראות גם מה נשאר כשם, כשמורידים אותם, מה בדרך כלל מסתתר מאחורי ההמולה, ופתאום נראה לעין. בהעדר התעסוקה, כל העובדים הזרים צובאים על רחובות עירם המארחת, ובהעדר ההמולה, הם גם נראים לעין, בולטים על רקע רוכבי האופניים ולובשי הלבן. הקבצנים וההומלסים, שנגמר מסביבם היום, והם נשארים אחרונים ברחוב.

לא היו הרבה מקומות שרציתי לבקר בהם פחות מסיני. אני דוב, כאמור, וככזה סובל מחום. אני לא איש של ים, אני לא אוהב לשבת במקום ולא לעשות כלום. רק המחשבה על זה משגעת אותי. ובכל זאת, בדיוק לפני חמש שנים, בהחלטה ספונטנית של רגע, הצטרפתי וצירפתי חברים יחדיו, והדרמנו בנסיעה לילית מהממת, כל הדרך ממרכז תל אביב אל מסוף טאבה, לאחד מהשבועות הנהדרים של חיי. כל פעם שיורדים את ירידות סדום אני נזכר בפעם הראשונה שירדתי אותם, בצבא, עם טרמפיסטים בדרך לריינבו, Dead Can Dance ברקע, והירח הכי גדול שראיתי מימי תלוי באוויר. ירח ענק, תופס חצי פריים.

זה מדהים כמה הזכרון שלנו מופעל חושים. צלילים, מראות ,ריחות. לאוויר היום בבוקר, גם בלב תל אביב, היתה איכות של סיני. לא השקט, ולא השלווה בוודאי. לא הריח של הים. אבל משהו בקרירות-שלפני-או-אחרי-חום, החזיר אותי לסיני. לחזור פיזית אני לא יכול, לא עכשיו ולא עוד הרבה זמן.

המודעות לכל זה התחילה כשקלטתי שאני שר את "עכשיו", של ג'וני שועלי. אחד מהשירים שעמיחי שר יותר בסיני, ויותר מששר אותם, ניגן את הריף המהפנט שלהם. יש כמה כאלה, ריפים, שלא צריך בכלל את המילים. לפעמים הן עוזרות, אבל אני יכול להקשיב רק לפריטה, במשך שעות. "עכשיו" הוא אחד מהם. Don't think twice, it's alright, של דילן, גם כן. הביצוע של שועלי בדיסק הוא מקסים, אין ספק, אבל לא באמת מתחרה בנגינה הנינוחה, העטופה בסיני, שעולה במוחי היום, כתגובה לרוח בוקר קרירה עם ניחוח קלוש של אוזון.

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

לילה טוב, תל אביב.

איש חכם אמר פעם "לעולם אל תשחק 'חמור ארוך' עם חדקרן."

זה משפט די חכם, ובאותה נימה, הייתי מציע גם את "לעולם את תשחק 'למי יש יותר גדול' עם ניו יורק". כי התשובה היא "לניו יורק". גם אם אתה גורילה ממש, ממש גדולה, כפי שהנסיון מלמד.

העובדה שאני נוסע לאמריקה קיבלה, בימים לפני עזיבתי, איכויות של דמות משנית של ניל גיימן – משהו שלא משנה כמה פעמים אמרתי אותו לאנשים, הם שמעו אותו, והצליחו לא לזכור או להבין אותו. הדבר עורר כבר כמה תגובות קומיות, על גבול ההיסטריה, כשקולגות גילו שאני נוסע בעוד יומיים ודרשו לדעת מי מחליף אותי. כשמילמלתי שבתי הקברות מלאים וכו', התגובה היתה כמעט רגשית.
ניו יורק.
קרן הגדירה זאת בצורה הטובה ביותר שרק אפשר: ניו יורק היא לא עיר לאנשים עם ADD.
אלוהים אדירים, כמה שהיא לא עיר לאנשים עם ADD.
בוא נגיד שמפרק הצוואר שלי לא עבד כל כך הרבה שעות כבר המון שנים, ששרירי העיניים שלי יכולים להרים אוטו קטן.

ניו יורק היא **באמת** עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. רק כדי לקבל פרספקטיבה – בבלוק (שזה כמו בלוג, רק עם אות אחרת) שבו אני גר, יש בערך 450 מסעדות הודיות, מתוכן בערך 100 כשרות, עם תעודה. למה? לדעתי, פשוט כדי שלא יגידו שאין.
עוד בעיה, היא שהם כותבים המון. מי שאי פעם  הלך איתי ברחוב נתקל בוודאי בתופעה המרנינה שאני חייב לקרוא **כל** שלט. ככה מגלים דברים מעניינים, דוגמת הסיור המפורסם, תמורת כ-20 ש"ח, לקבריהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, שפורסם בשינקין לפני כמה שנים. הבעיה עם זה, היא, כפי שהזכרתי, שבניו יורק כותבים ממש הרבה. כל פלייר להמבורגריה מצ'וקמקת מתאר כיצד עלי החסה האורגניים נקטפו ביד כשהם עדיין מלאים באגלי טל, ומונחים על לחמניה תוצרת בית שנקלתה לשלמות בתנור לבנים סיציליאני.
בקיצור, ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני.
ואני חייב לקרוא את הכל. לכל מסעדה כאן יש בחלון ראווה לפחות 4 ביקורות מעיתונים, החל מהניו-יורק טיימס וכלה ב"צומת השרון". ואני חייב לקרוא את כולם. אני יודע להגיד לכם מי המסעדות ההודיות הכשרות שליד ביתי טובה יותר, ולמה. מאחר והתופעה היא כלל עירונית זה, כמאמר השיר, קצת מפריע לתנועה.

בקיצור, לניו יורק יש גדול, ומפורט מאוד. עכשיו, זה מדהים – בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שלי כאן, אבל אחרי שש שנים, אני לא יודע אם אני קטנתי או שהעיר גדלה. את היומיים הראשונים שלי בניו יורק העברתי בלהרגיש כמו ג'וק: קטן, ועמיד בשואה גרעינית. מעבר לזה, אמריקה בשבילי היא כמו עולם מקביל, שאנחנו כמעט בטוחים שאנחנו מכירים, אבל בעצם לא. באירופה, אנשים מדברים בשפה שונה, אבל יש להם מכוניות וסלולארים כמונו. פה, הכל שונה. הכל שונה, והכל דומה, כי ראינו את זה במיליון סרטים ותוכניות טלוויזיה. כשאני מדבר אנגלית אף אחד לא טורח לחשוב שאני לא אמריקאי, אבל דווקא בגלל זה זה מלחיץ יותר, וגם מוזר יותר לאנשים כשאני טועה בגינונים הקטנים. המבט שהמוכר בסטארבקס (שבו ביליתי, עם מזוודות, את שלושת השעות הראשונות שלי באמריקה. אל תשאלו.) נתן בי כשציפיתי לקבל את השמיצ'יק הזה שחותמים עליו אחרי שנתתי את כרטיס האשראי שלי, היה תערובת של בוז, והפתעה. ותסכול משכר מינימום תאגידי מרושע.
כן כן, אני שומע את הכינורות שלכם מייללים, ט' המסכן בניו יורק.
אז זהו. שלא. כי כאן זה אמריקה, וכל ג'וק מלך. ולכן מוצא את עצמו עבדכם הנאמן ב-FAO Schwarz, המבוגר היחיד שמפזז את נשמתו על האורגן-הרצפתי-מ"ביג", מוקף בילדים שמממממש נהנים, ומבוגרים שעומדים בצד ומתבאסים שהם לא גם מנגנים. אפילו ניגנתי, בדילגוגים וצליעות קלות, את הפתיחה של הקונצ'רטו הברנדנבורגי החמישי של באך. באמת. בערך. ומוצא עצמי בטיפאני, מסתכל על תצוגה של שעוני פאטק פיליפ מהממת ומרגיש כמו מלך למרות שברור לכולם שאין לי שום כוונה לקנות כלום, כאשר מסביבי אנשים באו כדי לקנות באמת, שזה די מדהים. אולי המשפט הזה הבא יסביר לכם למה זה מדהים:מוכר, במבטא ניו-יורקי מעט אוחצ'אי אך מכובד: "כן, אנחנו בהחלט יכולים לעשות את זה בתשלומים – אין ספק שלפעמים קל יותר לשלם במשך שנה כל חודש 10,000 דולר מאשר שזה ירד בבום אחד…"  (הנ"ל מדבר על רכישת שעון אחד, ד"א).

ואפילו מוצא את עצמי בפסטיבל טרייבקה לקולנוע שהתחיל כאן, ושנדב הקסלמן, בן זוגה של קרן שהוזכרה כאן למעלה מציג בו סרט (מעולה!), ושניהם כאן, כאורחי הפסטיבל. מה שמוביל אותנו למסיבה ניו-יורקית מטורפת, למוזמנים בלבד (ולי!)  ב-Apple Store בסוהו, עם אלכוהול חופשי ומוזיקה מטורפת עד 2 בלילה. זה היה די כיף.

בקיצור, כל עוד לא מצפים להתנייד איתי ברגל במהירות גדולה מדי, ומגלים התחשבות לאפקט הגו'ק-בעולמו-הענק-של-אייל-שני, אז ניו יורק היא בסך הכל בסדר. כמו רעננה, רק קצת יותר לגובה. נראה לי שנשאר עוד כמה ימים.

מרכז המסחרי הישן של נווה-ים, שתיים וחצי אחר הצהריים. ריק בצורה חשודה, ויפה. הבתים עוברים לאט לאט שיפוץ, והשמש, לא חמה מדי, מתכתבת עם חוף סידני-עלי שליד, ועם אפולוניה. חזרתי מנתניה, וחשבתי לעבור אצל ריטה רומנו, לאכול אוכל טריפוליטאי טעים. אצל ריטה סגור. יש מכתב על ידית הדלת, ככה שזה לא מהיום.

יש המון שמים, ותחושה של פעם במרכז המסחרי. אפילו השם, המרכז המסחרי.

לא נעים שיחשבו שבאתי רק בשביל האוכל של הנייטיבז, אז אני מסתובב. יש שם חנות ירקות, ואני קונה קצת עגבניות ומלפפונים. לא זול, לא יקר מאוד. "מה קורה עם ריטה, סגור?", אני שואל את הירקנית. "כמעט סגרה, עכשיו פותחת רק בחמישי ושישי." "למה, את יודעת?" "לא, לא יודעת… אולי התנועה. אין תנועה.".

Well it's hotter 'n blazes and all the long faces
there'll be no oasis for a dry local grazier
there'll be no refreshment for a thirsty jackaroo
from Melbourne to Adelaide on the overlander
with newfangled buffet cars and faster locomotives
the train stopped in Serviceton less and less often
There's nothing sadder than a town with no cheer
Voc Rail decided the canteen was no longer necessary there
no spirits, no bilgewater and 80 dry locals
and the high noon sun beats a hundred and four
there's a hummingbird trapped in a closed down shoe store
This tiny Victorian rhubarb
kept the watering hole open for sixty five years
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer
no Bourbon, no Branchwater
though the townspeople here
fought her Vic Rail decree tooth and nail
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer

שלוש ורבע. יוצא מדיון. פותח פלאפון. 4 הודעות חדשות. אבא של י' נפטר. אני מופתע. ההלוויה התחילה לפני רבע שעה. פול גאז לרחבת החסד בירקון. אנשים לא עונים לפלאפון, כי זו הלוויה. תמר פ' שלחה לי פעם מאמר שמסביר ששדות תעופה נבנים בכוונה כדי לבלבל, כדי שהטרוריסטים יתבלבלו ויחידות ההתערבות לא. גם בתי קברות? לא הייתה לוויה שהייתי בה שלא הזעתי, לא משנה מתי בשנה. אי אפשר לראות כלום. הברושים מסתירים וכל כתם צבע גונב את העין. הלכתי הפוך. אולי אם הייתי ממשיך עוד הייתי מגיע מהצד השני. מסתובב. מגיע אחרי שכולם כבר הולכים חזרה לאוטו. חיבוק לי'. הצלחתי לאחר להלוויה.

לא פגשתי את אבא שלו אף פעם. אפשר לדבר על מוות בלי קלישאות?