איש חכם אמר פעם "לעולם אל תשחק 'חמור ארוך' עם חדקרן."

זה משפט די חכם, ובאותה נימה, הייתי מציע גם את "לעולם את תשחק 'למי יש יותר גדול' עם ניו יורק". כי התשובה היא "לניו יורק". גם אם אתה גורילה ממש, ממש גדולה, כפי שהנסיון מלמד.

העובדה שאני נוסע לאמריקה קיבלה, בימים לפני עזיבתי, איכויות של דמות משנית של ניל גיימן – משהו שלא משנה כמה פעמים אמרתי אותו לאנשים, הם שמעו אותו, והצליחו לא לזכור או להבין אותו. הדבר עורר כבר כמה תגובות קומיות, על גבול ההיסטריה, כשקולגות גילו שאני נוסע בעוד יומיים ודרשו לדעת מי מחליף אותי. כשמילמלתי שבתי הקברות מלאים וכו', התגובה היתה כמעט רגשית.
ניו יורק.
קרן הגדירה זאת בצורה הטובה ביותר שרק אפשר: ניו יורק היא לא עיר לאנשים עם ADD.
אלוהים אדירים, כמה שהיא לא עיר לאנשים עם ADD.
בוא נגיד שמפרק הצוואר שלי לא עבד כל כך הרבה שעות כבר המון שנים, ששרירי העיניים שלי יכולים להרים אוטו קטן.

ניו יורק היא **באמת** עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. רק כדי לקבל פרספקטיבה – בבלוק (שזה כמו בלוג, רק עם אות אחרת) שבו אני גר, יש בערך 450 מסעדות הודיות, מתוכן בערך 100 כשרות, עם תעודה. למה? לדעתי, פשוט כדי שלא יגידו שאין.
עוד בעיה, היא שהם כותבים המון. מי שאי פעם  הלך איתי ברחוב נתקל בוודאי בתופעה המרנינה שאני חייב לקרוא **כל** שלט. ככה מגלים דברים מעניינים, דוגמת הסיור המפורסם, תמורת כ-20 ש"ח, לקבריהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, שפורסם בשינקין לפני כמה שנים. הבעיה עם זה, היא, כפי שהזכרתי, שבניו יורק כותבים ממש הרבה. כל פלייר להמבורגריה מצ'וקמקת מתאר כיצד עלי החסה האורגניים נקטפו ביד כשהם עדיין מלאים באגלי טל, ומונחים על לחמניה תוצרת בית שנקלתה לשלמות בתנור לבנים סיציליאני.
בקיצור, ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני.
ואני חייב לקרוא את הכל. לכל מסעדה כאן יש בחלון ראווה לפחות 4 ביקורות מעיתונים, החל מהניו-יורק טיימס וכלה ב"צומת השרון". ואני חייב לקרוא את כולם. אני יודע להגיד לכם מי המסעדות ההודיות הכשרות שליד ביתי טובה יותר, ולמה. מאחר והתופעה היא כלל עירונית זה, כמאמר השיר, קצת מפריע לתנועה.

בקיצור, לניו יורק יש גדול, ומפורט מאוד. עכשיו, זה מדהים – בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שלי כאן, אבל אחרי שש שנים, אני לא יודע אם אני קטנתי או שהעיר גדלה. את היומיים הראשונים שלי בניו יורק העברתי בלהרגיש כמו ג'וק: קטן, ועמיד בשואה גרעינית. מעבר לזה, אמריקה בשבילי היא כמו עולם מקביל, שאנחנו כמעט בטוחים שאנחנו מכירים, אבל בעצם לא. באירופה, אנשים מדברים בשפה שונה, אבל יש להם מכוניות וסלולארים כמונו. פה, הכל שונה. הכל שונה, והכל דומה, כי ראינו את זה במיליון סרטים ותוכניות טלוויזיה. כשאני מדבר אנגלית אף אחד לא טורח לחשוב שאני לא אמריקאי, אבל דווקא בגלל זה זה מלחיץ יותר, וגם מוזר יותר לאנשים כשאני טועה בגינונים הקטנים. המבט שהמוכר בסטארבקס (שבו ביליתי, עם מזוודות, את שלושת השעות הראשונות שלי באמריקה. אל תשאלו.) נתן בי כשציפיתי לקבל את השמיצ'יק הזה שחותמים עליו אחרי שנתתי את כרטיס האשראי שלי, היה תערובת של בוז, והפתעה. ותסכול משכר מינימום תאגידי מרושע.
כן כן, אני שומע את הכינורות שלכם מייללים, ט' המסכן בניו יורק.
אז זהו. שלא. כי כאן זה אמריקה, וכל ג'וק מלך. ולכן מוצא את עצמו עבדכם הנאמן ב-FAO Schwarz, המבוגר היחיד שמפזז את נשמתו על האורגן-הרצפתי-מ"ביג", מוקף בילדים שמממממש נהנים, ומבוגרים שעומדים בצד ומתבאסים שהם לא גם מנגנים. אפילו ניגנתי, בדילגוגים וצליעות קלות, את הפתיחה של הקונצ'רטו הברנדנבורגי החמישי של באך. באמת. בערך. ומוצא עצמי בטיפאני, מסתכל על תצוגה של שעוני פאטק פיליפ מהממת ומרגיש כמו מלך למרות שברור לכולם שאין לי שום כוונה לקנות כלום, כאשר מסביבי אנשים באו כדי לקנות באמת, שזה די מדהים. אולי המשפט הזה הבא יסביר לכם למה זה מדהים:מוכר, במבטא ניו-יורקי מעט אוחצ'אי אך מכובד: "כן, אנחנו בהחלט יכולים לעשות את זה בתשלומים – אין ספק שלפעמים קל יותר לשלם במשך שנה כל חודש 10,000 דולר מאשר שזה ירד בבום אחד…"  (הנ"ל מדבר על רכישת שעון אחד, ד"א).

ואפילו מוצא את עצמי בפסטיבל טרייבקה לקולנוע שהתחיל כאן, ושנדב הקסלמן, בן זוגה של קרן שהוזכרה כאן למעלה מציג בו סרט (מעולה!), ושניהם כאן, כאורחי הפסטיבל. מה שמוביל אותנו למסיבה ניו-יורקית מטורפת, למוזמנים בלבד (ולי!)  ב-Apple Store בסוהו, עם אלכוהול חופשי ומוזיקה מטורפת עד 2 בלילה. זה היה די כיף.

בקיצור, כל עוד לא מצפים להתנייד איתי ברגל במהירות גדולה מדי, ומגלים התחשבות לאפקט הגו'ק-בעולמו-הענק-של-אייל-שני, אז ניו יורק היא בסך הכל בסדר. כמו רעננה, רק קצת יותר לגובה. נראה לי שנשאר עוד כמה ימים.