And if you are the ghost of New York City / Then won’t you stick around

Ne Me Quitte Pas mon cher.

אז ככה: לאלה ממכם ששולחים לי הודעות היסטריות, בטוחים שאני שונא אותם, או שנחטפתי על ידי מורדים טמילים, אז לא. פשוט עזבתי את ניו יורק, ולכן חיבור האינטרנט הזמין נעלם יחד עם גורדי השחקים. כמו כן, בשבוע האחרון שלי בניו יורק הייתי עסוק בעיקר בלגלות כמה זוויות שונות של כאב אפשר להפיק מבליעה. זה לא נשמע טוב, אבל זו דרכי הייחודית להגיד שהייתי חולה ולא הרפתקאתי במיוחד, ולכן לא שמעתם על זה. יצא לי לחשוב הרבה על ניו יורק כשהייתי שם. אחד הקסמים של ניו יורק זה שבמקביל לזה שיש שפע לא נתפס בכלל של אפשרויות, הוא קיים כאפשרות אמיתית. למה הכוונה, אני שומע מאחורה. ובכן, בניו יורק, הגיאוגרפיה לא מהווה שיקול. מישהו "השטיח" את המרחק: הכל בניו יורק הוא במרחק רכבת אחת או שתיים. עשרים דקות גג ואתם שם – לא משנה איפה זה שם. ולכן הקהל הפוטנציאלי של כל מסעדה הודית גלאט כושר הוא לא השכונה שלה – הוא כל ניו יורק.

לאחר ניו יורק, הצלחתי בערמומיות למצוא מענה הולם וזול עד מאוד לכל סוגיית הטילים – הן הבליסטים והן תלולי המסלול. לא צריך שום חומרים מתקדמים. כל מה שצריך לעשות זה ללכת לרדיו שאק, ולקנות ג'י.פי.אס. המכשיר עצמו, הג'יפיעס (כך באיות יידי), הוא מכשיר חביב ועדין. לעומת זאת, ההתמודדות עם העטיפה הפלסטיקית הקשיחה שלו, היה תרגיל בלהיות סרט מצויר. כמו בשיר ההוא, של גידי גוב – ניגשתי, גיששתי, ביקשתי, החננתי (אך זה ממשיך, בניגוד לשיר ב…) נשכתי, מעכתי, חתכתי, רתחתי. המכשיר סגור, הקופסא אומרת לא. היום ארוך, הזמן קצר לי, מניווט לוויני, עוד לא נגמר לי. את כל השלבים הללו הייתי חייב לעבור עד שמכשיר גיפיעס חדש יעטר את חלון רכבי המצ'וקמק, ואוכל להתקדם אל עבר השקיעה הניו אינגלנדית. על מנת לפטור את משברי הטילים השונים, יש רק לצפות אזורים בעייתיים באותו פלסטיק קסום. באמת. העוברים ושבים התקבצו סביבי ומחאו כפיים כשהצלחתי, סוף סוף, לחלץ את השרץ.ֿמה שמביא אותנו למחזוריות החיים, העליות והמורדות.

לפני שנים רבות, יצא לי לנהל שיחה עם דר. אברהם מידן, טכנולוג ופילוסוף. אני הייתי אז קורא Wiredנלהב, ואברהם היה, ועודנו, טכנולוג ראשי ומנכ"ל של חברת תוכנה לא קטנה. אני זוכר (במבוכה מסויימת) איך הסברתי לו איך האינטרנט זה העתיד וכו. ייתכן, סביר מאוד להניח, אפילו, שנפנפתי בידיים הרבה. דר. מידן שמע את טיעוני, וסיפר לי את סיפורם של הצבעונים, הבועה של המאה ה-17. כמו האינטרנטים, כך גם בועת הצבעונים תתפוצץ, טען הדוקטור הטוב. ֿכנראה שהצבעונים שמעו שההיטק בירידה, כי אמריקה מלאה בצבעונים. הם יפים להפליא, וממלאים, יחד עם פריחת הדובדבן, את רחובות העיר. או שמא צריך להגיד – הערים?

כן, מלבד הצבעונים, גם כל הקלישאות על עצים אדומי עלים ומזחים עם לובסטרים נכונות. מאוד יפה כאן. רק שהאמריקאים כל הזמן מתעקשים שהאיזור הזה היסטורי, למרות שהדבר הכי עתיק כאן הוא בערך מהמאה ה-17, שזה די מצחיק, בנינו. במסגרת הניו אינגלנד, ביקרתי בניופורט. ניופורט היא מעין עיירת קיט לעשירים ולבנים. הבתים יפים, יש כמה "אחוזות" של ממש עשירים וממש לבנים, יש חוף ים, ויש פסטיבל ג'אז. כן, זה הניופורט מההופעה של דיוק אלינגטון. רק מה – עונת התיירות עוד לא בדיוק התחילה. ולכן יצא לי לחוות את ניופורט עם ניחוח מאוד מסויים. ניחוח של טבריה – עוד עיירה היסטורית נטושה ליד מקור מים גדול ויפה. נשבע לכם, למרות כל הקלאם צ'אודר, יש קווי דמיון מטרידים. רק פחות ערסים. משם, לבוסטון. בוסטון היא מקום חביב. פעם אחרונה שהייתי כאן, היה לפחות מ-24 שעות, וזה די מה שהתחיל את התחביב שלי דאז (שנת 2001), ללכתוב יומני מסע על ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות. אני מצרף אותו, לעיונכם, אבל זכרו שהוא… ובכן… יש שם רפרנס למכשירים "מתקדמים" שהיו מאוד מתקדמים בזמנו. הבוסטון של היום, היא שונה. את רוב הזמן אני מבלה בהרוורד, שהיא מקום נפלא כי בקפיטריה שלו מגישים צי'ראשי. כולם מסביב בטוחים שזה דבר סביר והגיוני.

מחר אני נוסע לחוץלארץ, לקנדה. שמעתי שיש שם דובים.

2 מחשבות על “And if you are the ghost of New York City / Then won’t you stick around

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s