רשמים מהדרום העמוק, וממעבה העיר

1. בכניסהאוגר אורגני לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.

 

גרין גיק שיק

כחלק מהתגשמות הנבואה שלי לגבי החנונים שיגאלו את העולם, אביתר טרון, איש רב מעללים ונכדו של מגה, מארגן כנס חנונים-ירוקים (greek, לאוו דווקא כאלה שמביאים מתנות). המטרה של הכנס היא בגדול להכניס אנשים יצירתיים ומוכשרים, שאכפת להם מאיכות הסביבה, לחלל אחד, ולתת לטבע לעשות את שלו.

הליינאפ נשמע מגניב, ומומלץ. לעוד פרטים: באתר הירוק להפליא של הכנס. 

אצל ברטה בקפה תמר

1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.

דרור יקרא

הבנתי שההתהלכות ברחובות תל אביב בעת יום כיפור, היתה בעצם סוג של הצצה למציאות אלטרנטיבית, שבה במדינת ישראל ישמרו שבת. מכוניות לא ינסעו על הכבישים, אנשים לא יפתחו טלוויזיות בקול רם, ילדים יסעו  באופניים. הכל סגור, מלבד שירותי חירום.

אני לא יודע אם הייתי בוחר את זה כמצב תמידי, אבל יש בזה משהו. אוויר נקי. אין רעש. הולכי הרגל מסתובבים על הכבישים, עושים להם ריקליימינג.

למען הסר ספק, ספק שעשוי להתעורר מקריאת פוסטי היידישקייט האחרונים שלי, אין לי שום רגשות או חסכים דתיים. אני לא מתחבר לאבינו שבשמיים או אימנו שבאדמה. אני לא סולד מהם או מפחד מהם, רגשות שבמבט קרוב יותר, בעצם קצת דומים לאהבה (עיין ערך אחוז ההומואים הלטנטיים בקרב ההומופוביים הקיצוניים) – זה פשוט ממש לא הקטע שלי. אבל דווקא בשמירת שבת יש קטע. זה כאילו מישהו חכם בשלב מסויים הבין שחייבים, חייבים יום אחד שבו פשוט לא עובדים. לא משנה מה. ומאחר והוא ידע כמה תחמנים אנחנו, האנשים, הוא עשה הגדרה כל כך רחבה של "עבודה", שאותה אסור לעשות, שפשוט לא תהיה ברירה לאדם אלא לנוח.

מנוחה זה דבר חשוב, אבל לא דחוף, ולכן, כמו כל הדברים החשובים אך הלא דחופים, היא נוטה להשכח ולהדחות. מי שחשב על רעיון השבת, כאילו בא ואמר "תקשיבו: אני יודע שאתם חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילכם, אבל א. אני לא בטוח שאתם צודקים וב. גם אם אתם צודקים, קורה יותר מדי פעמים ששיקול הדעת שלכם לא לעניין. ולכן, ואני יודע שאתם לא תאהבו לשמוע את זה, בתור מישהו שמבין טוב יותר בשבילכם מה טוב לכם, אני מוריד פה הוראות מאוד לא גמישות, כדי שאי אפשר יהיה לעשות להן יותר מדי hacking. שיהיה לפחות מופע אחד של מנוחה שלא ישאר ברביע ה'חשוב לא דחוף', אלא יהיה תמיד ב'חשוב דחוף'. חשוב שתנוחו. אז תנוחו."

דרך אגב, יש את הטענה הנגדית של "כן כן, זה חשוב יום מנוחה, אבל שכל אחד יקח מתי שהוא רוצה, ולמה מכריחים אותי בשבת". זו טענה מעניינת. התשובה אליה מבחינתי היא ברורה מאוד: כשיש תקן אחד להשוות אליו, מאוד ברור מי מיושר ומי לא, ולכן היכולת לאתר פאשלות ולטפל בהן, קלה יותר. כשכולם לוקחים חופש באוגוסט, כל אוגוסט, קורים פחות מקרים של אחד שכל הזמן רוצא לצאת חופש במהלך השנה וכל פעם, איכשהו קופץ בלת"ם והוא נאלץ לבטל את החופשה שלו.
האם אני מתחיל לשמור שבת בזמן הקרוב? לא. אף פעם לא הייתי טוב עם סמכות – אני לא איש של עול. אבל ככל שהלחץ גדל יותר בחיי, בעבודה, ככה אני מבין כמה חשוב לדעת לקדש את החופש, ולהבדיל את הקודש האישי שלי, מהחול.

שכבות

אחת מהתפיסות המעניינות של מערכות GIS, מערכות מידע גיאוגרפיות דוגמאת "google earth", היא תפיסת השכבות. כשמסתכלים על מפה בגוגל-ארץ, נגיד, אז אפשר לבקש שכבות שונות. שכבה טופוגראפית, ושכבה של צילום לווין, ושכבה של חנויות, ושכבה של כבישים, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שמוסיפים, ככה גם אפשר להוריד.

בערב יום כיפור, שכבות נופלות מתל אביב. שכבת ההמולה העירונית. שכבת המכוניות. אבל יותר מעניין – שכבת השירותים. נתקעת בלי מלפפונים חמוצים וממש בא לך בשתים בלילה. אין. אתה רחוק ועייף ואין לך כוח ללכת – חבל. פגשת בחורה נחמדת ובא לך להזמין אותך לעלות לדרינק אבל אין לך אלכוהול בבית – תתאמץ לדבר יפה. נכון, אנחנו עדיין לא חוזרים לימי הביניים. יש תאורת רחוב, וברור שכל השירותים החיוניים נמצאים שם, למקרי חירום. אבל עדיין מעניין לראות את השכבות נופלות.

מעניין לראות גם מה נשאר כשם, כשמורידים אותם, מה בדרך כלל מסתתר מאחורי ההמולה, ופתאום נראה לעין. בהעדר התעסוקה, כל העובדים הזרים צובאים על רחובות עירם המארחת, ובהעדר ההמולה, הם גם נראים לעין, בולטים על רקע רוכבי האופניים ולובשי הלבן. הקבצנים וההומלסים, שנגמר מסביבם היום, והם נשארים אחרונים ברחוב.

עכשיו

לא היו הרבה מקומות שרציתי לבקר בהם פחות מסיני. אני דוב, כאמור, וככזה סובל מחום. אני לא איש של ים, אני לא אוהב לשבת במקום ולא לעשות כלום. רק המחשבה על זה משגעת אותי. ובכל זאת, בדיוק לפני חמש שנים, בהחלטה ספונטנית של רגע, הצטרפתי וצירפתי חברים יחדיו, והדרמנו בנסיעה לילית מהממת, כל הדרך ממרכז תל אביב אל מסוף טאבה, לאחד מהשבועות הנהדרים של חיי. כל פעם שיורדים את ירידות סדום אני נזכר בפעם הראשונה שירדתי אותם, בצבא, עם טרמפיסטים בדרך לריינבו, Dead Can Dance ברקע, והירח הכי גדול שראיתי מימי תלוי באוויר. ירח ענק, תופס חצי פריים.

זה מדהים כמה הזכרון שלנו מופעל חושים. צלילים, מראות ,ריחות. לאוויר היום בבוקר, גם בלב תל אביב, היתה איכות של סיני. לא השקט, ולא השלווה בוודאי. לא הריח של הים. אבל משהו בקרירות-שלפני-או-אחרי-חום, החזיר אותי לסיני. לחזור פיזית אני לא יכול, לא עכשיו ולא עוד הרבה זמן.

המודעות לכל זה התחילה כשקלטתי שאני שר את "עכשיו", של ג'וני שועלי. אחד מהשירים שעמיחי שר יותר בסיני, ויותר מששר אותם, ניגן את הריף המהפנט שלהם. יש כמה כאלה, ריפים, שלא צריך בכלל את המילים. לפעמים הן עוזרות, אבל אני יכול להקשיב רק לפריטה, במשך שעות. "עכשיו" הוא אחד מהם. Don't think twice, it's alright, של דילן, גם כן. הביצוע של שועלי בדיסק הוא מקסים, אין ספק, אבל לא באמת מתחרה בנגינה הנינוחה, העטופה בסיני, שעולה במוחי היום, כתגובה לרוח בוקר קרירה עם ניחוח קלוש של אוזון.

שלום כיתה א’

כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.

אבק

הדלת נפתחת. קומה שלישית של בניין משרדים ישן ברמת גן, שלט על הדלת "אלברט הפקות והקלטות טבע (1988)”. אני מכניס את הראש, מנסה להציץ ולראות אם הוא שם.
“כן ילד, מה אתה רוצה?”
אני מתבייש. אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלי בערך, מסתכלת עלי. יש לה שיער כתום קצר.
היא מחכה לתשובה.
“אהה… אני כאן, אההה… אלברטו נמצא?”
אני מחזיק חזק את הקופסא של הדיסק שהבאתי. ממש חזק. העטיפה נסדקת קצת.
“מי מחפש אותו?” היא שוב מסתכלת עלי, כאילו אני חגב, ואני נזכר באחד הקטעים שאני הכי אוהב, דווקא מדיסק אחר, שירת החגבים. יש שם קטע שבו הסינטיסייזר מנגן בקול של כינורות, וברקע שומעים קולות של חגבים, כאילו גם מנגנים בכינורות. זה מדהים אותי ומרגש אותי.
“אני..”
“תשמע, ילד – אני לא יודע מה שמוליק מנסה הפעם, אבל אמרנו גם לעורך דין שלו וגם לו ונגיד גם לילד האידיוט שהוא שולח לנו – אין. נגמר הכסף. אם אתם רוצים לבוא לקחת את המאסטרים של ההקלטות המזויינות האלה, אתם מוזמנים, אבל אין לנו שום דבר אחר"
“אני לא יודע מי זה שמוליק, אני… קוראים לי גד, ואני במועדון המעריצים של אלברטו. יש לי יומהולדת 14 בעוד שבועיים וזה החלום שלי לפגוש אותו.”
“מועדון מעריצים?”
אני שולף את הכרטיס ששלחו לי בדאר לפני שלוש שנים, עם התמונה של אלברטו, מתחבק עם צב ים, מוקף בעיגול של דיסק.
המבט של האישה משתנה לשניה. היא מסתכלת עלי, ומסתכלת על הכרטיס.
“אתה הילד ההוא, שהיה עליו כתבה בעיתון, נכון, זה עם ה…”
“כן", אני עונה לה בקול ממולמל. אני לא כל כך שמח מהכתבה הזאת. מאז כל הזמן אנשים מזהים אותי וזה מביך אותי. אבל אם זה יעזור לי.
“טוב, תכנס. הוא בפנים. אבל אל ת.”
ואני פותח את הדלת ומתפרץ פנימה.
האמת היא שנורא התאכזבתי כשהבלש גילה לי את הכתובת של החברה של אלברטו. הייתי בטוח שזה יהיה איפושהו בגליל. אני זוכר איך שמחתי שהבנתי שהוא בכלל גר בישראל. קראתי ראיון איתו, אחרי שכבר ממש אהבתי את המוזיקה שלו, והוא סיפר איך לפני כמה שנים הוא התאהב בישראלית, ואז בנוף, ואז בישראל. זה מילא לי את החזה בגאווה נורא גדולה, שמוזיקאי כזה שיכול לגור בכל העולם, מחליט לגור כאן, בטבע הישראלי.
כשההגעתי לרמת גן, אז ראיתי שהבית שם די מכוער. אבל ידעתי גם שבטח בתוך הקומפלקס שלו הכל ירוק ומלא באקווריום עם דגים יפים, וכלי נגינה שהוא אסף מכל העולם. הוא מנגן על 14 כלים שונים, אתם יודעים. על כל הכלים בכל האלבומים שלו הוא מנגן לבד, מלבד "אש בקרח האינסוף", שזה שיתוף פעולה שלו עם פסנתרן מאוד מפורסם בשם קליידרמן.

כשנכסתי למסדרון שמאחורי הדלת, דבר ראשון ראיתי המון עשן, עשן קר כבר, וכבוי – הריח של הסיגריות. היה מין בלוק שעם שכזה, שעליו היה מודבק עם נעצים לוח שנה של חברת ביטוח "הפניקס". נכנסתי פנימה, והרחתי את הריח הזה, שהיה גם במונית שלקחה אותי לרמת גן.
“אה, סליחה? הלו?”
אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי פנימה. האישה אמרה שהוא בפנים, אז נכנסתי קצת יותר. המסדרון נכנס לתוך חדר גדול ומבולגן. על הקירות היו המון המון תקליטים – תקליטים! של אלברטו, מכל מני תקופות שלו. חלקם היו חתומים, וליד חלקם היו צילומים שלו עם כל מני זמרים ואנשים אחרים. היה שם טייפ ונורא סיקרן אותי לדעת מה אלברטו שומע בחדר האישי שלו, אז לא התאפקתי ולחצתי על פליי. כמעט התחלתי לבכות, כששמעתי את הגעיה הראשונה של אווז הבר, ואז את הסינטיסייזר מתחיל לנגן – בקול של "קול אנושי". מספר 32 בתוכנית מספור של מקלדת קורג. זה הדיסק שאני הכי אוהב בעולם, מאז ששמעתי אותו פעם ראשונה מתנגן בקניון, במעלית. לקח לי המון זמן לברר מי זה בדיוק מנגן שם, ולגלות איפה אפשר לקנות עוד דיסקים שלו, כי לא כל כך היה בחנויות דיסקים. בסוף מצאתי בקריית אתא חנות שנקראת "העין השלישית", שהיה להם קצת מבחר, וכל פעם שהיה לי כסף הייתי נוסע לשם במיוחד וקונה דיסק של אלברטו. הצלילים האלה, של הדולפינים והסינטיסייזר האנושי – אנשים לא מבינים את הגאונות של המוזיקה שלו. אבל אני מבין, ואני יודע שגם הוא מבין.

“לא איכפת לי אם תמכור את הזבל הזה לפרסומות, או כדי שזה יהיה הרעש שהחיתול עושה כשהתינוק מחרבן. המעקלים באים אלי הביתה, ופנינה כבר בהיסטריה. תעשה מה שצריך"

אני מסתובב, ורואה אותו נכנס. כמעט שלא זיהיתי אותו. הוא לבוש כמו איש רגיל – מכנסיים וחולצה שכתוב עליה "מכללת ווינגייט – אגף השתלמויות", ואין לו את החלוק הזה שהוא תמיד מצטלם איתו. הוא כנראה גם הסתפר נורא, כי כל השיער הכסוף שלו הפך להיות גושים קטים כאלה שנדבקים אחד לשני, ורואים לו את הקרקפת.

“חכה שניה" – הוא אומר לטלפון "מי אתה?” הוא מסתכל עלי.

"אני… אני מעריץ שלך.”

הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת, כאילו נפלתי עליו מהירח. נראה שהוא לא כל כך יודע מה להגיד, ויותר רוצה שאני אלך. שנינו שותקים.

“יש לי את כל האלבומים שלך, אלברטו, אפילו את אלה שהוצאת רק לתפוצה פנימית. אתה המוזיקאי שאני הכי אוהב והכי מעריך. כולם מסביב אומרים ש…”

“שניה, תעצור שניה, ילד.” הוא מסמן לי עם היד, כמו תמרור עצור. הוא קצת יותר גבוהה ממה שחשבתי, ויש לו הרבה שערות על הידיים.
“מוטי, אני חוזר אלייך עוד 2 דקות” הוא אומר, וסוגר את הטלפון שלו.

הוא מסתכל עלי שוב. הוא בטח מופתע מזה שאני הגעתי אליו ככה למשרד, אבל בטח הוא כבר מנוסה בזה, לא? פגש הרבה מעריצים בעבר – בשביל זה הרי יש לו מועדון מעריצים.

“אני חבר במועדון מעריצים שלך, אפילו!”, ואני שוב שולף את הכרטיס, שעזר לי עם האישה עם השיער הכתום.
העיניים שלו קצת מתרחבות, והגבות שלו מורמות למעלה, כשאני שולף. המבט שלו נהיה מוזר

“אלוהים אדירים, זה אתה, זה ששלח לי את כל המכתבים, זה ששלח את הדמי חבר. זה אתה מהמועדון מעריצים. הייתי בטוח שאתה קפלינסקי, שמנסה לשגע אותי אחרי שהפסדתי בהתערבות ההיא…”

הוא מדבר חצי לעצמו, וחצי אלי.
“תקשיב, ילד – נראה לי שכדאי שתלך מפה. אני מאוד עסוק ולדעתי אולי עדיף שפשוט תחזור הביתה.”

“אבל באתי כל הדרך מטבעון. אני מצטער שלא התקשרתי לקבוע קודם, פשוט כל הטלפונים היו מנותקים, ואף אחד לא מבין ו…”

“תראה, ילד, ממש חבל לי שהתאמצת כל כך, אבל באמת נראה לי שעדיף שתלך, זה לא מה שאתה חושב כאן.”

“קוראים לי גד קרני, אני אהיה בן 14 בעוד שבועיים, ויש לי סרטן. הרופאים אומרים שיש לי חצי שנה לחיות, ואני המעריץ מספר אחד שלך.” אני אומר את המילים בקול של הצהרה, כאילו אני קורא אותם בטקס יום הזכרון.

הוא מסתכל עלי במבט עייף, ואני יודע שהצלחתי. משהו בי שמח, אבל גם מתבייש, כי שוב אני מנפנף במחלה, ואני מרגיש שכל פעם שאני עושה את זה, אני בעצם מפסיד למחלה עוד שבוע מהחצי שנה שנשארה לי.

אלברטו נושם עמוק. “טוב. מה אתה רוצה שאני אגיד לך ילד. אני מצטער שיש לך סרטן. הנה, אני כאן. מה אתה רוצה עכשיו?”
הסתכלתי מסביב, על הפוסטרים המכוסים באבק, ועל הציפוי עץ שהיה על חלק מהקירות, שגם היה מכוסה באבק, ומלא בחלקים שהיו בהם פעם פוסטרים, והיו בהירים יותר.
קצת לא ידעתי מה להגיד.
“אני לא יודע. אני מעריץ ממש גדול שלך, וקראתי עלייך המון, את הראיונות שלך, ואת מה שכתבת בדיסקים שלך… אתה לא יודע כמה המוזיקה שלך מרגשת אותי.”
הוא גלגל את העיניים למעלה ואמר “נו באמת…”.
לא האמתי שהוא אמר את זה. לא האמנתי. ולא יכולתי יותר. כל היום הזה עלה – המונית מטבעון והתחנה המרכזית ורמת גן, והאישה בדלת כולם עלו לי ביחד בגרון והתפרצו לנשימה מקוטעת כזאת מלאה במילים:

“אתה לא יכול, אתה אל מבין כמה, וכשאני שומע אותם אני, וכשאני לבד ובאמת לבד, וגם בתורים, ואף אחד לא מבין, כולם אומרים שאתה מהמעליות, וכולם אומרים שזה זבל, וכל החברים שלי שומעים את הלינקין פארק ואת כל שאר הלהקות שלהם ורק אני נשאר נאמן לך ואף אחד לא מבין כמוני כמה אתה מרגיש וגאון ו…” (וכאן קצת הפסקתי, כי הייתי חייב לנשום). הדמעות עלו לי בעיניים וכיסו את כל הפנים שלי, אבל המשכתי לצעוק עליו “וכולם צוחקים עליו ועליך אבל אני לא ולא יכול להיות שאתה גם לא מבין אותי. כי אני מבין אותך”.

אלברטו לקח צעד אחד אחורה, והסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “יו'ר פור ריל, קיד”, הוא מלמל. הוא שם לי יד על הכתף, והתכופף קצת כדי להסתכל לי בעיניים. “תראה, ילד… אתה ילד טוב, וכשאמרתי לך שזה לא מקום בשבילך, אז תדע לך שהתכוונתי לזה. אבל עכשיו אני כאן, ואתה כאן… ומה אתה רוצה שיקרה עכשיו? למה ציפית?”

“לא יודע… ציפיתי לראות את הסטודיו שלך, ואת המקורות ההשראה שלך, ואיך אתה עושה מוזיקה, ושנדבר קצת על רגעים שמרגשים אותי ביצירות שלך ואני אראה מה אתה חושב עליהם, ושתחתום לי, שוב על כמה דיסקים…”. אלברטו התרומם, והתחיל ללכת. “בוא, בוא ילד.” הלכתי אחריו לקצה המסדרון, ונכנסנו לחדר עם דלת מעץ.

בפנים היה… בפנים היה אולפן, כמו שרואים בסרטים, כמעט – עם תבניות ביצים על חלק מהתקרה. אבל לא היו בו כל כך מיקרופונים, רק מקלדת. ישר ראיתי שזה Korg, שזה המקלדות שהוא משתמש בהם. נדמה לי שזה היה ה-Is30, שכל מי שמבין יודע שזה קלסיקה.

אלברטו התיישב ליד המקדלת, והסתכל עלי. היה לו מין סימן שאלה כזה בעיניים, אבל הוא פשוט התחיל לנגן. תוך שניה הייתי בגן עדן. כל היום וכל הדמעות שלי נמחקו, והתחיל לי חיוך כזה, כי הוא פשוט התחיל לנגן את הקטע השני של “Silence of dawn's night”. כשפתחתי עיניים, הוא הסתכל עלי, עדיין באותו מבט.

“אני מצטער לעשות לך את זה ילד, אבל אולי עדיף שתקבל את המנת מציאות שלך. תראה, אני לא יודע מה בנית לך בראש, אבל זה מה שיש…” הוא הצביע מסביב.
“זה אני, והסינטיסייזר. אין ממלכת חיות, אני לא לובש גלימה – זה מה שיש.” היה לו מין מבט מתחנן כזה, כאילו הוא ציפה שההסבר הזה ישכנע אותי. והוא כל הזמן המשיך לנגן את אותו קטע. ואז הוא לחץ על שני כפתורים, וזה נהיה שיר אחר לחלוטין! גם אחד שאני מכיר ואוהב. הצבעתי על המקלת. “אבל איך אתה יכול להגיד את זה – תראה איזו מוזיקה מדהימה אתה עושה!”.

הוא עצר לשניה מלנגן. הרים את הידיים, ואמר “ילד, תקשיב – איזה קסם? איזה? זה כולה 4 אקורדים. הנה – C, G7, F, AM, C, F. הנה – שומע?” והוא התחיל לנגן. כל פעם הוא ניגן אקורד שלוש פעמים, ואז הצליל השתנה. “כל המוזיקה שלך, שאתה מת עליה, זה שלוש-ארבע אקורדים. יש לי כל מני קולות במקלדת, ואני יכול להוריד את הטונים ולשחק עם הסולם, אבל ילד – דיסקים שלמים הוצאתי ככה. להדפיס עטיפות זה כולם, והקניונים קונים את הזבל הזה כי זה מרגיע להם את הקונים או אנערף מה. הנה – גילית את כל הסודות שלי, דיברנו על המוזיקה שלי, עכשיו מה?”

הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מצפה שאעלם. הייתי בשקט והסתכלתי עליו.

“היתה לי אישה שפעם רצתה לעשות אותי מפורסם – משם כל הכתבות שקראת, וכל השטויות האלה, אבל ילד – אם יש לך חצי שנה לחיות, אל תבזבז אותה בלשמוע את הזבל הזה.

הסתכלתי עליו, ועדיין שתקתי.

“מה אתה לא מבין? זה חרא, זה חרא של דבר. אני מנגן חרא, אני יוצר זבל, שאנשים קונים, וגם זה בקושי, אחרת לא הייתי כאן. מה אתה לא מבין?”. הוא כבר די צעק את זה, והפסיק לנגן.

קמתי ממנו, מהאולפן שלו. נשמתי עמוק, הכנסתי יד לתיק שלי, והוצאתי משם את ה-Ipod שלי. שמתי את האוזניות על האוזניים שלי, הסתובבתי לצאת מהחדר ובלי להסתכל עליו בכלל, שמתי את הפתיחה של “אש בקרח האינסוף”. ולחצתי פליי.

כוכבים ותקרה

בפלאציו ווקיו, בפירנצה, רואים כיצד התקרה של חדרי השינה צוירה ועוצבה בכוכבים-לא-זוהרים-בחושך, שעדיין שימחו את דרי החדר. החדרים בארמון קטנים, אבל כנראה שסיפקו את דייריו באותה תקופה.

אחד מהמשפטים המנחים אותי, המאירים את חיי, הוא ציטוט של אוסקר ווילד, בו נתקלתי לראשונה בספר של צ'ארלס דה-לינט, The Ivory and the Horn:

"We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars".

ברור לי לחלוטין שכולנו בביבים. כולנו סובלים מאיזה חטא קדמון של ילדות או נערות שנסך בנו את חוסר הבטחון העצמי הבסיסי הזה, זה שגורם לרובינו לא לרקוד ולכתוב למגרה. מעטים מאיתנו מודעים למצבנו הביבי, אך מעיזים הסתכל אל הכוכבים. ויש כאלה, שכלל לא מודעים למיקומם – האנשים שכל כך טובים בלשקר לעצמם, שלא רואים שהם בביבים, ולכן לאוו דווקא מרגישים צורך להסתכל אל הכוכבים.

אני מכיר מעט כאלה, אולי אחד, שלא מודע למיקומו, והוא פטתי בעיני.

השאלה הנשאלת, היא עד כמה מותר לנו להעז להביט לכוכבים, עד כמה מותר לנו להאמין לסיפור שלנו, למרות שהעובדות טופחות על פנינו שוב ושוב? מתי צריך מתווך הנדל"ן הכושל, שלא מצליח למכור אפילו נכס אחד, להודות במציאות כפי שהיא, ולחדול מנסיונות ה"ליצר מציאות" שלו? אל תבינו לא נכון – למרות שראיתי את "הסוווווווד", אני לא בטוח שאני מסוגל לשגר אנרגיה שתייצר לי חנייה בתל אביב או תשנה את המציאות לעולם של בריכות שחייה ותענוגות. אבל אני כן בטוח ביכולת שלנו ליצור את המציאות בה אנחנו חיים.

אבל מתי צריכים להקשיב לקולות מבחוץ, ולהבין שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה עדיף שלא תנהג?

Acid incense and balloons

איש חכם אמר פעם "לעולם אל תשחק 'חמור ארוך' עם חדקרן."

זה משפט די חכם, ובאותה נימה, הייתי מציע גם את "לעולם את תשחק 'למי יש יותר גדול' עם ניו יורק". כי התשובה היא "לניו יורק". גם אם אתה גורילה ממש, ממש גדולה, כפי שהנסיון מלמד.

העובדה שאני נוסע לאמריקה קיבלה, בימים לפני עזיבתי, איכויות של דמות משנית של ניל גיימן – משהו שלא משנה כמה פעמים אמרתי אותו לאנשים, הם שמעו אותו, והצליחו לא לזכור או להבין אותו. הדבר עורר כבר כמה תגובות קומיות, על גבול ההיסטריה, כשקולגות גילו שאני נוסע בעוד יומיים ודרשו לדעת מי מחליף אותי. כשמילמלתי שבתי הקברות מלאים וכו', התגובה היתה כמעט רגשית.
ניו יורק.
קרן הגדירה זאת בצורה הטובה ביותר שרק אפשר: ניו יורק היא לא עיר לאנשים עם ADD.
אלוהים אדירים, כמה שהיא לא עיר לאנשים עם ADD.
בוא נגיד שמפרק הצוואר שלי לא עבד כל כך הרבה שעות כבר המון שנים, ששרירי העיניים שלי יכולים להרים אוטו קטן.

ניו יורק היא **באמת** עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. רק כדי לקבל פרספקטיבה – בבלוק (שזה כמו בלוג, רק עם אות אחרת) שבו אני גר, יש בערך 450 מסעדות הודיות, מתוכן בערך 100 כשרות, עם תעודה. למה? לדעתי, פשוט כדי שלא יגידו שאין.
עוד בעיה, היא שהם כותבים המון. מי שאי פעם  הלך איתי ברחוב נתקל בוודאי בתופעה המרנינה שאני חייב לקרוא **כל** שלט. ככה מגלים דברים מעניינים, דוגמת הסיור המפורסם, תמורת כ-20 ש"ח, לקבריהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, שפורסם בשינקין לפני כמה שנים. הבעיה עם זה, היא, כפי שהזכרתי, שבניו יורק כותבים ממש הרבה. כל פלייר להמבורגריה מצ'וקמקת מתאר כיצד עלי החסה האורגניים נקטפו ביד כשהם עדיין מלאים באגלי טל, ומונחים על לחמניה תוצרת בית שנקלתה לשלמות בתנור לבנים סיציליאני.
בקיצור, ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני.
ואני חייב לקרוא את הכל. לכל מסעדה כאן יש בחלון ראווה לפחות 4 ביקורות מעיתונים, החל מהניו-יורק טיימס וכלה ב"צומת השרון". ואני חייב לקרוא את כולם. אני יודע להגיד לכם מי המסעדות ההודיות הכשרות שליד ביתי טובה יותר, ולמה. מאחר והתופעה היא כלל עירונית זה, כמאמר השיר, קצת מפריע לתנועה.

בקיצור, לניו יורק יש גדול, ומפורט מאוד. עכשיו, זה מדהים – בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שלי כאן, אבל אחרי שש שנים, אני לא יודע אם אני קטנתי או שהעיר גדלה. את היומיים הראשונים שלי בניו יורק העברתי בלהרגיש כמו ג'וק: קטן, ועמיד בשואה גרעינית. מעבר לזה, אמריקה בשבילי היא כמו עולם מקביל, שאנחנו כמעט בטוחים שאנחנו מכירים, אבל בעצם לא. באירופה, אנשים מדברים בשפה שונה, אבל יש להם מכוניות וסלולארים כמונו. פה, הכל שונה. הכל שונה, והכל דומה, כי ראינו את זה במיליון סרטים ותוכניות טלוויזיה. כשאני מדבר אנגלית אף אחד לא טורח לחשוב שאני לא אמריקאי, אבל דווקא בגלל זה זה מלחיץ יותר, וגם מוזר יותר לאנשים כשאני טועה בגינונים הקטנים. המבט שהמוכר בסטארבקס (שבו ביליתי, עם מזוודות, את שלושת השעות הראשונות שלי באמריקה. אל תשאלו.) נתן בי כשציפיתי לקבל את השמיצ'יק הזה שחותמים עליו אחרי שנתתי את כרטיס האשראי שלי, היה תערובת של בוז, והפתעה. ותסכול משכר מינימום תאגידי מרושע.
כן כן, אני שומע את הכינורות שלכם מייללים, ט' המסכן בניו יורק.
אז זהו. שלא. כי כאן זה אמריקה, וכל ג'וק מלך. ולכן מוצא את עצמו עבדכם הנאמן ב-FAO Schwarz, המבוגר היחיד שמפזז את נשמתו על האורגן-הרצפתי-מ"ביג", מוקף בילדים שמממממש נהנים, ומבוגרים שעומדים בצד ומתבאסים שהם לא גם מנגנים. אפילו ניגנתי, בדילגוגים וצליעות קלות, את הפתיחה של הקונצ'רטו הברנדנבורגי החמישי של באך. באמת. בערך. ומוצא עצמי בטיפאני, מסתכל על תצוגה של שעוני פאטק פיליפ מהממת ומרגיש כמו מלך למרות שברור לכולם שאין לי שום כוונה לקנות כלום, כאשר מסביבי אנשים באו כדי לקנות באמת, שזה די מדהים. אולי המשפט הזה הבא יסביר לכם למה זה מדהים:מוכר, במבטא ניו-יורקי מעט אוחצ'אי אך מכובד: "כן, אנחנו בהחלט יכולים לעשות את זה בתשלומים – אין ספק שלפעמים קל יותר לשלם במשך שנה כל חודש 10,000 דולר מאשר שזה ירד בבום אחד…"  (הנ"ל מדבר על רכישת שעון אחד, ד"א).

ואפילו מוצא את עצמי בפסטיבל טרייבקה לקולנוע שהתחיל כאן, ושנדב הקסלמן, בן זוגה של קרן שהוזכרה כאן למעלה מציג בו סרט (מעולה!), ושניהם כאן, כאורחי הפסטיבל. מה שמוביל אותנו למסיבה ניו-יורקית מטורפת, למוזמנים בלבד (ולי!)  ב-Apple Store בסוהו, עם אלכוהול חופשי ומוזיקה מטורפת עד 2 בלילה. זה היה די כיף.

בקיצור, כל עוד לא מצפים להתנייד איתי ברגל במהירות גדולה מדי, ומגלים התחשבות לאפקט הגו'ק-בעולמו-הענק-של-אייל-שני, אז ניו יורק היא בסך הכל בסדר. כמו רעננה, רק קצת יותר לגובה. נראה לי שנשאר עוד כמה ימים.