Town with no cheer

מרכז המסחרי הישן של נווה-ים, שתיים וחצי אחר הצהריים. ריק בצורה חשודה, ויפה. הבתים עוברים לאט לאט שיפוץ, והשמש, לא חמה מדי, מתכתבת עם חוף סידני-עלי שליד, ועם אפולוניה. חזרתי מנתניה, וחשבתי לעבור אצל ריטה רומנו, לאכול אוכל טריפוליטאי טעים. אצל ריטה סגור. יש מכתב על ידית הדלת, ככה שזה לא מהיום.

יש המון שמים, ותחושה של פעם במרכז המסחרי. אפילו השם, המרכז המסחרי.

לא נעים שיחשבו שבאתי רק בשביל האוכל של הנייטיבז, אז אני מסתובב. יש שם חנות ירקות, ואני קונה קצת עגבניות ומלפפונים. לא זול, לא יקר מאוד. "מה קורה עם ריטה, סגור?", אני שואל את הירקנית. "כמעט סגרה, עכשיו פותחת רק בחמישי ושישי." "למה, את יודעת?" "לא, לא יודעת… אולי התנועה. אין תנועה.".

Well it's hotter 'n blazes and all the long faces
there'll be no oasis for a dry local grazier
there'll be no refreshment for a thirsty jackaroo
from Melbourne to Adelaide on the overlander
with newfangled buffet cars and faster locomotives
the train stopped in Serviceton less and less often
There's nothing sadder than a town with no cheer
Voc Rail decided the canteen was no longer necessary there
no spirits, no bilgewater and 80 dry locals
and the high noon sun beats a hundred and four
there's a hummingbird trapped in a closed down shoe store
This tiny Victorian rhubarb
kept the watering hole open for sixty five years
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer
no Bourbon, no Branchwater
though the townspeople here
fought her Vic Rail decree tooth and nail
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer

נייר ואוטונומיה

יש לי יחס מאוד מעורער לכל מה שקשור לנייר, בצורותיו השונות. בעוד שאני מחבב ספרים, ואפילו ירשתי מאבי את החיבה לקריאת עיתונים, אני לא ממש יודע איך… להתנהל איתו.

מנוי לעיתון אין לי, בעיקר בגלל שאני יודע איך הבית יראה – ערמות על ערמות של עיתונים. חשבונות, אם היו מגיעים בדואר אלקטרוני, היו משולמים מיד, אבל ברגע שהם מגיעים במעטפות הלבנות, הם מעוררי חשד, ולכן יש להניח אותם לתקופת צינון של כמה שבועות או חודשים, רק ליתר בטחון. אין לי בעיה לארגן אופרציות ענקיות מסוגים שונים, אבל לשלוח פקס זה אתגר. כשאני מלמד, למשל, חצי מזמן ההכנות שלי מתכלה לא על הכנת מערך השיעור, אלא דווקא על הפקת החומרים להדפסה.

כחלק מתהליכים שעוברים עלי, החלטתי  לנסות להתמודד גם עם האתגר הזה. הצעד הראשון התבצע לפני כמה שבועות. רכשתי מדפסת. אני יודע שזה נשמע כמהלך רגיל ופשוט, אבל הפעם, הלכתי עד הסוף. קניתי מדפסת רצינית, שעושה הכל, ובנויה כמו טנק. אפילו כבר קניתי דיו להחלפה. מהיום, לא צריך לדאוג איך להדפיס, או לסרוק, או לשלוח פקס – הכל עובד, מהבית. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל זה נותן לי תחושה כל כך חזקה של אוטונומיה, של היכולת לדאוג לצרכי – זה מספק.

אתגר נוסף, הוא הכתיבה. במסגרת היחס המדובר לנייר, יש לי יחסי שנאה-שנאה עם כל מה שקשור לכתיבה פיזית, עם עט או עיפרון. אני מקליד מהר, אוהב את היכולת למחוק, להעתיק ולהדביק. המקלדת טבעית לי. נייר לא. בנייר הקו לא יצא ישר, הכתב בלתי קריא, תמיד איכשהו אני כותב דברים במקום הלא נכון. אני גם מאבד עטים כרוני.

חלק מהילדות שלי הועברה בבי"ס בריטי – מהסוג שבו לובשים עניבות. למרות שכל יום לבשתי עניבה, ולמרות שנאלצתי במשך כמה שנים, כמבוגר, לשחק את משחק ה"גדולים" – חליפות וכו', למדתי לקשור אחת רק לפני חצי שנה. בבתי ספר בריטיים, יש איזשהו טקס מעבר שבו מפסיקים לכתוב בעפרון, ומתחילים לכתוב בעט. העט, במקרה שלנו, היו עטים נובעות. אני לא יודע אם זה עדיין כך באנגליה, או עם ב-deskים שלהם עדיין יש את החור לכסת דיו, שהיה מיושן אפילו בשנות השמונים.

עט נובע היא דבר נפלא, דומה מאוד לשעוני יוקרה. היא משמעותית פחות שימושית מעט כדורית – הדיו נמרח, העט עדינה ושבירה יותר, וכו', אך עדין יש מסביבה הילה. בדיוק כמו ששעוני יוקרה לרוב עובדים על מנגנון מכני, המדוייק פחות, מה לעשות, משעוני קוורץ, אפילו כאלה בחמש דולר.

מיותר לציין שתקופת לימודי באנגליה לוותה בכמות מרשימה של בגדים עם כתמי דיו גדולים. כשבגרתי, הבנתי שעטים נובעות זה לא בשבילי, ואחר כך, שעטים בכלל זה לא בשבילי. אני מסוגל להעריך אותן, ולראות את היופי שבאומנות, אבל לא יותר מזה.

ולכן, זה היה מוזר שמצאתי את עצמי בתחילת השבוע רוכש לי, לאחר שנים, אחת כזאת בדיוק. לא משהו יקר או נוצץ – לא  עט מון-בלאן שאנשים אוהבים לשים בכיס של החולצה, כדי שיראו את פתית השלג הלבן מנצנץ לו. עט ציפורן פשוטה, ופנקס מגודל שיתלווה אליה.

וכבר כמעט שבוע, אני כותב. זה תהליך לא פשוט. עברית לא נועדה להכתב בעט נובע – כשכותבים מימין לשמאל היד מורחת את הדיו הלח קמעה. צריך לצייר את האותיות. הכתיבה הפכה, בשבילי, ליותר מרק דרך לא לשכוח. היא הפכה לתרגיל במודעות עצמית. גורדייף ואוספנסקי דיברו על זה – כמות הדברים שאנחנו מבצעים באופן אוטומטי, בלי שום מודעות. פתאום, אני צריך להיות מודע, נוכח, בתהליך הכתיבה. זה משרה איכות אחרת לחלוטין על כל תהליך הכתיבה. כמו ביקור בממלכה חדשה, מסקרנת.

צבע הכשף

ב"צבע הכסף", לפני שנים רבות, יש סצינה שנחרטה בזכרוני. פול ניומן כסוף השיער ותכול העיניים לוקח את ההוטשוט החדש שלו, טום קרוז, לסיבוב בבר על מנת ללמד אותו מאיפה משתין הדג, ואיך עושים מזה כסף. קרוז הצעיר, מחליט להראות לכולם, מזמין דווקא את אלוף הפול המקומי למשחק, וקורע לו את הצורה. כל שאר החברה' בבר נבהלים, ומחליטים שאולי לא כדאי לשחק עם ה"טירון" הזה, וכסוף השיער נוזף בחתיך הנמוך, ומסביר לו שלא ככה עושים.

היום, קיבלתי מייל הזוי מעט, ממישהי שטענה שהיא מחפשת בחורים אינטיליגנטים לתוכנית ריאליטי והיא קיבלה את שמי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא שכל כך מעניין אותי להופיע בטלוויזיה, אבל המנגנון כולו סקרן אותו. וגם מי נתן את השם שלי. שיחת טלפון קצרה הבהירה לי שאולפני מימד מנסים להפיק את הגרסה הישראלית לתוכנית הריאליטי "Beauty and the Geek", או "היפה והגאון", בתרגום לעברית. הרעיון הבסיסי הוא פשוט: שתי קבוצות – אחת של חנונים כבדים, והשניה של פאקצות טובות לב, כאשר כל פעם מטילים על זוגות מהקבוצה לבצע משימות שונות – פעם מעולמו, ופעם מעולמה. מי שמנצח בסוף מקבל רבע שעה של וורהול והרבה כסף.

מאחר והמעמד סקרן אותי, קפצתי לרמת החייל להפגש עם אותה רנן. נכון, לא חשבתי ברצינות על להשתתף, אבל מאחר ויצא לי לכתוב גם מצגת או שתיים על קוסמטיקה בחיי, איכשהו דמיינתי את עצמי מאושר ומתקשר עם הנבחרת השניה, לומד את סודות המסקרה ומסביר לה את נבכי האינטריגות של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל.

מה אומר, ייתכן והייתי צריך להגיע בחולצת ה-D20 שלי, ולגמגם יותר. למרות שרנן התעקשה שאגיע לאודישנים, היא רמזה לי בכבדות שאני פשוט… לא חנון מספיק. אני מתקשר מדי, היתה לי חברה, אני לא מספיק מנותק. אני אפילו יוצא לפאבים. לא עזר שניסיתי להסביר לה שארגנתי כנס של משחקי תפקידים, שהמצאתי את המילה העברית לדואר אלקטרוני, שאני ממש ממש חנון… ייתכן והייתי צריך ללמוד את הלקח של הגמד הסיינטולוג, ולחשוף את צבעי האמיתיים רק כשמאות אלפי השקלים כבר ממש קרובים.

צעקו בחורים כי נגמר (בערך)

חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.

נפלתי חזק

בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.

מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.

הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.

ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.

בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים  לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.

השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.

הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?

אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.

ADD

   נחשפתי לראשונה ל-ADD הרבה, הרבה לפני שריטלין הפך להיות הסוכריה הנמכרת ביותר בקפיטריות בתי הספר. ב-94 או 95 חבר טוב שלי, מבוגר,  אובחן כבעל ADD, והמושג פרץ לחיי. היה לי מאוד ברור ש**הוא** ADD, ושזה בסדר. ויותר מזה – בשנים האחרונות נהיה לי ברור לחלוטין שיש לי משהו – ייתכן ויותר ממשהו אחד. יש לי, למשל, שגיאות כתיב איומות באנגלית (וגם בעברית יש כמה מילים שאני אף פעם לא זוכר איך לכתוב), ותפיסה וויזואלית של עז חולה ועיוורת. במשך שנים – הסתדרתי. נמנעתי מללכת לכל מני אבחונים, כי רבאק – מה זה כבר ייתן לי. אני יודע שיש לי "משהו", ובשביל מה אני צריך את האבחון. בלימודים האקדמים, כשרציתי להצטיין, הצטיינתי (חוץ ממשברים פה ושם), ובסך הכל הגעתי למקומות יפים מאוד בחיים שלי.

לפני כמה חודשים, השרינקית נתנה לי זוג ספרים לקרוא – Delivered from Distraction ו-Driven to Distraction.

קודם כל, מדהים איך החלפה של a ל-u הופך שם של ספר על ADD לאלבום של להקת רוק כבד. הספרים העלו אבק על המדפים. החתולים השתעשעו אותם. מדי פעם הם מנעו מניירות אחרים, שגם הם אגורים ומעלים אבק והחתולים משחקים איתם, לעוף.

on a total whim, התחלתי לקרוא אחד מהם. הספר מזכיר לי יותר מכל, את ספרי ה-choose your own adventure של פעם. ספרים שבהם אתה הגיבור, או יותר נכון – אני הגיבור. יש משהו מאוד קומי בלקרוא מישהו אחר מתאר אותך בפורטרוט, מבלי שהכיר אותך.

למשל המשפט הבא:

"Kids with ADD organize by stuffing book bags and closets. Adults organize by putting everything into piles. The piles metastasize, soon covering most available space"

לא יכולתי למצוא תיאור מדוייק יותר שלי. נקודה. בדירה הראשונה שבה גרתי, חדר השינה נראה יותר כמו קן נשרים, אשר במרכזו המיטה, מרופדת מסביב בערימות כביסה.

ועכשיו, כל מה שנשאר זה להתמודד עם זה שפתאום יש לי "זהות". פתאום אני לוקח על עצמי תווית, ואולי אפילו מאמץ אותה. זה מפחיד, בין השאר בגלל שזה מעלה סוגיות רבות בנושא האחריות האישית שיש לאדם על חייו, והאם ADD היא לא עוד סוג של "תיק" שאנחנו מפילים.

מה אמיתי

בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".

גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.

למה, בעצם?

לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.

יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-

"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."

זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.

הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.

וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:

במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.

רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…

Agnus Dei – editne gramine Angeliorum?

מזמן הבנתי שאני שה האלוהים. קודם כל, אני אוהב כבש. ומלבד זה, מאוד ברור שיש מידה מסויימת של חטאים שעליהם אני אמור לכפר, וכפי שהדברים נראים בזמן האחרון, הם יותר מאשר סך כל חטאי, מכובדים ככל שיהיו. ולכן, ילדים וילדות, כשאתם ישנים בבטחה במיטתכם, והבורא מחזיר נשמתכם לאפכם בבוקר, תדעו לכם שזה בגלל שאני סובל.
האמת, שהסבל הזה הוא נפלא. הוא סבל ממוקד, בחזית אחת, ובתמורה, אתה מקבל כל מני יכולות כמו החייאת מתים, ריבוי דגים ולחם, ותפקוד בצורה יוצאת מן הכלל בכל תחום מתחומי החיים.

הפונטיוס פילאטוס שלי הוא האיש אשר כונה בשנות השישים והשבעים "The Man" – יש לו משהו נגדי. הסטיגמטה (סטיגמטות?)שלי – מפולת בירוקרטית שהיתה קוברת גם את המעכר המשופשף ביותר. בשבוע אחד אני נאלץ להתמודד עם:
1. צנרת שיש לי מתחת לבלטות (ידעתם שיש כזה דבר בכלל?), שהוביל לכך שצוות של שלושה אינסטלטורים פרסיים הגיעו אלי הביתה, אחד כדי לעבוד, אחד כדי לפקח, ואחד כדי לשבת איתי, לשתות קפה ולדבר על השקעות במעו"ף. ברוטציה.
2. ביהמ"ש לתביעות קטנות ע"ש יוסאריאן, שמסרב להביא לי עותק של כתב התביעה שלי, שהם איבדו, כי הוא ארוך מדי, ואומר שהוא יוכל לעזור לי רק אם אני אביא לו את כתב התביעה, שהוא מסרב לתת לי.
3. משרד הרישוי, אשר מסרב בכל תוקף לשלוח את האגרה לטסט-שהייתי-צריך-לעשות-לפני-די-הרבה-זמן לכתובת מלבד הכתובת העלומה של אחותי, אשר נמצאת בהודו.
יו גט דה פיקצ'ר.
אבל מה זה לעומת היכולת להרבות דגים ולחם…

מצד שני, כאמור, כל **שאר** הדברים, נפלאים. אני כותב כמו מטורף, יוזם יוזמות מבריקות, מתקדם בכל מקומות העבודה שלי, פותח כיתת ארניס ברחובות בספטמבר, ואם הייתי לובש רק מעט יותר שחור, ייתכן ואנשים מהרחוב היו חושבים שאני נינג'ת-על ביונית.*

ככה זה כשאתה שה האלוהים.

* מיותר לציין שהמשפט הנ"ל הינו הטעיה לחדי העיין שבכם. אם אכן הייתי נינג'ת-על ביונית, אף אחד לא היה רואה אותי. ככה זה עם נינג'ות. (וכן, האתר הזה מצחיק בטירוף)

לשתוק או לא?

מה הייתם עושים עם חבר שלכם עומד לקבל החלטה מטופשת להפליא, שעשויה לסבך אותו בצרות? מין הסתם מייעצים לו, לפי מיטב הידע שלכם.

השאלה הבאה, היא מה לעשות לאחר שהחבר כבר עשה את הטעות הטפשית.
בימים האחרונים כמה ממכרי (לאוו דווקא חוג חברים קרוב), הודיעו לי שהם הצטרפו ל"סטרט-אפ".
מאחר ומדובר באנשים עם רקע טכנולוגי… מצומצם, התעניינתי באיזה סטרט-אפ מדובר. התשובה החשודה היתה "יש פרזנטציה ביום שני בהוד השרון, תבוא לשמוע.". זה הריח בריח מאוד מסויים, ולא בכדי. מסתבר שה"סטרט-אפ" שלהם הוא חברת שיווק רשתי בשם agel, שמוכרת… זו שאלה מעניינת מה היא מוכרת. המוצר הרשמי שלהם הוא מעין ג'לים שמכילים כל מני… דברים. וויטמינים, תוספי מזון, וכו'. אבל באייג'ל מדגישים שוב ושוב שמה שבעצם מוכרים לאנשים זו ההזדמות/תוכנית עסקית/התקדמות. משמע – הרעיון הוא למכור לאנשים את היכולת למכור לאנשים אחרים את היכולת למכור לאנשים אחרים.

בקיצור, כסות המוצר היא דקה, ואנשים מתלהבים מ… הפירמידה?

הסיסמאות מושלמות. "הכנסה פסיבית", "אבא עשיר/אבא עני", וכו', אבל המציאות, כפי שכולם יודעים, קשה ואכזרית הרבה יותר. נכון. לכולנו יש דוד שקנה סוס פוני בעקבות הרווחים האדירים שהוא עשה מהרבלייף בשנות השמונים, בלי לדעת שבעצם הוא תורם חלק מכספו ליקיר הבלוג, ל. רון האברד. אבל כולנו (כולנו?) יודעים שהסיכוי להרוויח בשיווק רשתי הוא… ובכן… קטן.
אסף אביר מסביר את זה בצורה יפה מאוד, כמו גם האתר הזה.
עכשיו, השאלה היא, לאחר שמישהו מסביר לך שהוא הצטרף ל"סטרט-אפ" הזה, איך מגיבים. מדובר באנשים שטובתם, בסופו של דבר, חשובה לי. האם מסבירים להם שהם עשו טעות? האם מנסים לשכנע אותם, או האם נותנים להם ללמוד לבד בביה"ס של החיים?
בדרך כלל, אני בוחר באופציה האחרונה. משום מה, בשני המקרים הנ"ל, החלטתי לשכנע בכל זאת. איזו טעות.
מה שנקרא "I've made up my mind and don't confuse me with the facts…".

מכתב פתוח לבעלי דירות בת”א

בעלי דירות יקרים שלום,

מכתב זה נכתב לבעלי דירות אשר בוחרים להשכיר את דירותיהם, בתל אביב ובסביבתה. אני, למרבה האירוניה, לא גר בשכירות. בהחלטה נבונה שאני שמח עליה מאוד, נרכשה דירה לפני מספר שנים, אבל רבים מחברי מתמודדים היום עם הבעיה הבלתי אפשרית ששמה "שכירת דירה בתל אביב".

מצאי הדירות קטן ולכן, לפי החוקים הקלאסיים של כלכלת שוק, המחירים קופצים. קופצים ברמות מטורפות. דירות שלושה חדרים שלפני שנה או שנה וחצי היו מושכורת ב-700 או 800 דולר טיפסו היום לאיזור ה-1300-1400 דולר, במקרים רעים.

חברים וחברות, מדובר בגזל. בעושק. קפטיליזם חזירי זה לא רק sweatshops בסין, זה בדיוק זה – לקחת כמה שרק אפשר, תוך התעלמות כללית ממה שזה עושה לסביבה.

זה נובע, בין השאר, מאובדן הסולידריות, ההסתכלות מסביב. אני דואג קודם לעצמי, גם אם זה על חשבון האחר, וכן – לנפח ככה את המחירים, או להנות ממנו, זה אומר שמישהו אחר משלם. זה גם אומר שאתם משלמים, כי חלק ממשכירי הדירות גרים בעצמם בדירה שכורה, והעובדה ששכר דירה כה גבוהה מקובל, חוזרת גם אליכם.

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו יכולים לבדל את עצמינו – להיות אור לגויים.

אני לא אוהב להכנס לאנשים לכיס. אני יודע שעוד 500 דולר בחודש זה הרבה כסף. אבל אני גם יודע שעד לפני שנה רובנו הסתדרנו בלעדייהם. אפשר להשכיר דירה בתל אביב ולעשות את זה בתום לב. אפשר להרוויח, אבל השאלה היא מתי הרווח הזה הופך להיות חזירי. לא כל מה שאפשר לעשות, צריך לעשות. לא כל רווח שווה את זה.

הסתכלות של "רווחים זה הכי חשוב" היא האתוס שמביא חברות לנתק את החשמל בבית של מישהי שמחוברת למכונת חמצן. זה מה שמוליד סווטשופס. זה מוליד את הפל-קל. כל אותם דברים שאנחנו מסתכלים עליהם ומפלבלים עיניים, ואומרים "אני לא מאמין איך אנשים עושים דברים כאלה".

זה חלק המציאות הקטן שלנו. זו האפשרות שלנו לשנות, בקטן, ובתקווה לעודד אחרים לעשות כמונו. זה הזמן להסתכל על המרקם הזה שנקרא כלכלה, שוק, ולהבין שהוא מלא באנשים שמזיעים ועובדים קשה, ולאוו דווקא חייבים לתרום לשיעבוד שלהם עוד קצת.

לא הייתי רוצה לגור בתל אביב של עשירים בלבד.