1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.

הבנתי שההתהלכות ברחובות תל אביב בעת יום כיפור, היתה בעצם סוג של הצצה למציאות אלטרנטיבית, שבה במדינת ישראל ישמרו שבת. מכוניות לא ינסעו על הכבישים, אנשים לא יפתחו טלוויזיות בקול רם, ילדים יסעו  באופניים. הכל סגור, מלבד שירותי חירום.

אני לא יודע אם הייתי בוחר את זה כמצב תמידי, אבל יש בזה משהו. אוויר נקי. אין רעש. הולכי הרגל מסתובבים על הכבישים, עושים להם ריקליימינג.

למען הסר ספק, ספק שעשוי להתעורר מקריאת פוסטי היידישקייט האחרונים שלי, אין לי שום רגשות או חסכים דתיים. אני לא מתחבר לאבינו שבשמיים או אימנו שבאדמה. אני לא סולד מהם או מפחד מהם, רגשות שבמבט קרוב יותר, בעצם קצת דומים לאהבה (עיין ערך אחוז ההומואים הלטנטיים בקרב ההומופוביים הקיצוניים) – זה פשוט ממש לא הקטע שלי. אבל דווקא בשמירת שבת יש קטע. זה כאילו מישהו חכם בשלב מסויים הבין שחייבים, חייבים יום אחד שבו פשוט לא עובדים. לא משנה מה. ומאחר והוא ידע כמה תחמנים אנחנו, האנשים, הוא עשה הגדרה כל כך רחבה של "עבודה", שאותה אסור לעשות, שפשוט לא תהיה ברירה לאדם אלא לנוח.

מנוחה זה דבר חשוב, אבל לא דחוף, ולכן, כמו כל הדברים החשובים אך הלא דחופים, היא נוטה להשכח ולהדחות. מי שחשב על רעיון השבת, כאילו בא ואמר "תקשיבו: אני יודע שאתם חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילכם, אבל א. אני לא בטוח שאתם צודקים וב. גם אם אתם צודקים, קורה יותר מדי פעמים ששיקול הדעת שלכם לא לעניין. ולכן, ואני יודע שאתם לא תאהבו לשמוע את זה, בתור מישהו שמבין טוב יותר בשבילכם מה טוב לכם, אני מוריד פה הוראות מאוד לא גמישות, כדי שאי אפשר יהיה לעשות להן יותר מדי hacking. שיהיה לפחות מופע אחד של מנוחה שלא ישאר ברביע ה'חשוב לא דחוף', אלא יהיה תמיד ב'חשוב דחוף'. חשוב שתנוחו. אז תנוחו."

דרך אגב, יש את הטענה הנגדית של "כן כן, זה חשוב יום מנוחה, אבל שכל אחד יקח מתי שהוא רוצה, ולמה מכריחים אותי בשבת". זו טענה מעניינת. התשובה אליה מבחינתי היא ברורה מאוד: כשיש תקן אחד להשוות אליו, מאוד ברור מי מיושר ומי לא, ולכן היכולת לאתר פאשלות ולטפל בהן, קלה יותר. כשכולם לוקחים חופש באוגוסט, כל אוגוסט, קורים פחות מקרים של אחד שכל הזמן רוצא לצאת חופש במהלך השנה וכל פעם, איכשהו קופץ בלת"ם והוא נאלץ לבטל את החופשה שלו.
האם אני מתחיל לשמור שבת בזמן הקרוב? לא. אף פעם לא הייתי טוב עם סמכות – אני לא איש של עול. אבל ככל שהלחץ גדל יותר בחיי, בעבודה, ככה אני מבין כמה חשוב לדעת לקדש את החופש, ולהבדיל את הקודש האישי שלי, מהחול.

אחת מהתפיסות המעניינות של מערכות GIS, מערכות מידע גיאוגרפיות דוגמאת "google earth", היא תפיסת השכבות. כשמסתכלים על מפה בגוגל-ארץ, נגיד, אז אפשר לבקש שכבות שונות. שכבה טופוגראפית, ושכבה של צילום לווין, ושכבה של חנויות, ושכבה של כבישים, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שמוסיפים, ככה גם אפשר להוריד.

בערב יום כיפור, שכבות נופלות מתל אביב. שכבת ההמולה העירונית. שכבת המכוניות. אבל יותר מעניין – שכבת השירותים. נתקעת בלי מלפפונים חמוצים וממש בא לך בשתים בלילה. אין. אתה רחוק ועייף ואין לך כוח ללכת – חבל. פגשת בחורה נחמדת ובא לך להזמין אותך לעלות לדרינק אבל אין לך אלכוהול בבית – תתאמץ לדבר יפה. נכון, אנחנו עדיין לא חוזרים לימי הביניים. יש תאורת רחוב, וברור שכל השירותים החיוניים נמצאים שם, למקרי חירום. אבל עדיין מעניין לראות את השכבות נופלות.

מעניין לראות גם מה נשאר כשם, כשמורידים אותם, מה בדרך כלל מסתתר מאחורי ההמולה, ופתאום נראה לעין. בהעדר התעסוקה, כל העובדים הזרים צובאים על רחובות עירם המארחת, ובהעדר ההמולה, הם גם נראים לעין, בולטים על רקע רוכבי האופניים ולובשי הלבן. הקבצנים וההומלסים, שנגמר מסביבם היום, והם נשארים אחרונים ברחוב.

מוצאי שבת. השמש כבר שקעה, או אולי בדרך. יש אור של לפנות ערב, ורוח קלילה מנשבת בשדרות רוטשילד. באיום החמור ביותר על הדיאטה של תושבי רובע לב העיר, הסניף של הפיצה-א-טליו טוני ווספה, מוכרים פיצות שמתחרות, באמת, באלו של איטליה. ליד, ההמון נשפך מבית קפה חדש, שנפתח על הפינה המקוללת של מרמורק-רוטשילד, זו שאף עסק לא ממש ממריא בא. לפחות עד העסק הזה. אנשים אוכלים קינוחים ושותים קאווה, וברקע הרכב ג'אז-של-בתי-קפה מחליט לצאת מכליו, ומתחיל לנגן בלוז. כאילו מישהו הדליק את מרכזי הפאנן של כל יושבי הרחוב, בבת אחת כולם מתחילים לחייך. Come on, baby don't you want to go… to the to that same old place, sweet home chicago… לזמר יש מפוחית, וקול שנמתח עד גבולותיו, אבל זה לא משנה. הרחוב מתחיל לרקוד. יושבי הקפה נעים בכיסואותיהם, חלקם קמים, ורוקדים בספונטניות אנשים מתאספים מסביב, נעצרים, מצלמים. הביישנים פחות מתחילים לזוז. חלקם קצת, חלקם יותר. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד.

אין כמו תל אביב. וגם אם יש, אז עדיין נורא כיף.

כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.