שלל שרב (sensa השרב)

תל אביב/גבעתיים.

משהו באוויר.

מכשפות ברמזורים

witch11.jpg

קת'ולו בעצים

 

cthulu1.jpg

ובהכל, כמו שאומרים – לא נגענו. רק משיטוטים.

Businessmen, they drink my wine, plowmen dig my earth

בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.

יהודה מרגוזה 36, אפריקה.

יואב הצליח לחלץ הקלטה מההופעה של מאקלה בפורים.

האיכות סבירה מינוס, אבל ממש שומעים אותנו שרים. זמן קצר אחרי זה, איבדתי את הקול. היה שווה.

הקטעים:

1. אין מה לאמר

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/1.einmalomar.mp3]
2. בלי שם

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/2.hakela.mp3]


3. ים

 

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/3.Yam.mp3]


4. אילתור

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/4.Improv.mp3]

5. חאובי גאובי

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/5.haubi.mp3]

6. ציפורים

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/6.Tsiporim.mp3]

This Little Light of Mine

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.

אצלינו בשכונה

ביקור קצר בירושלים מבהיר לי עד כמה תל אביב היא מיש-מש אחד גדול, נטול שמות. כשחבר תיאר לי את הדרך שעלי לנסוע כ-"ואז אתה נוסע בכביש שמקיף את השכונה", הרגשתי את זה טוב במיוחד. מלבד מקומות מסויימים, בעיקר בדרום העיר, האם באמת ניתן להגיד שיש "שכונות" בתל אביב?

עוד דבר, שאין בתל אביב, דרך אגב, זו חניה. אבל לי יש. אני שוכר חניה, נוחה מאוד, תמורת סכום שערורייתי. אחד הדברים הטובים שיצאו, באמת, מהפרידה מנ'. הדבר המשעשע, הוא שלמרות שהחניה במרחק יריקה מביתי, לא השתחררתי עדיין מאינסטינקטי ילד-השואה שלי. אלה שאוגרים לחם גם אחרי שנים. עת חזרתי הביתה, אני תמיד, תמיד, עושה סיבוב (ולפעמים יותר), לראות אם יש אולי חניה מחוץ לחנייה שלי. כי צריך לשמור. אף פעם אי אפשר לדעת מתי הנאצים יגיעו. וירצו לחנות.

וככל הנראה בשכונה שלי באמת יש כמה ניצולים. רואים את זה, כמו עקבות של חיות על שביל טשטוש, בשקיות הלחם שהם משאירים על הגדרות, שלפעמים נראות קצת מוזר בין הפלאיירים השונים שמתגלגים סביבם.

פלאים

בימים האחרונים אני אוסף לי פלאים, מהרחוב.

כל מני תמונות קטנות, אשר מרכיבות כבר זמן לא קטן את המציאות שמקיפה אותי. תריסים, טיח, גינות.

ברחוב החשמונאים, למשל, יש מטפס מדהים, שלא מחובר לקיר אלא בקצהו, וגולש כמו מגלשה מהקומה הרביעית למטה. ומישהו קטם כמה שיחים וצבע את כל הקצוות שלהם בכחול פלסטלינה.

הבניין של בנק הפועלים, ברחוב רוטשילד – שעות הדמדומים. כל החדרים עם החלונות הגדולים שפונים לשדרה מוארים – המון המון המון חדרים, ובכל אחד מהם יש מישהו, אנשים, שעושים דברים שאנשים עושים בבנק. כשמסתכלים על זה מרחוק, זה נראה כמו אופציית ה-Thumbnails – כשנכנסים לתיקייה עם המון תמונות, אז רואים גרסה קטנה שלהם, שיהיה מבחר. זה ככה, רק עם אנשים.

להבין את החיבור בין בתים – לצאת מהגריד של הרחובות ולהתחבר לטופוגרפיה הנחבאת של העיר.